 |
/images/archive/gallery/420/602.jpg בנג'מין זנדר.
צילום: אי-פי  |
|
|
|
|
| המנצח בנג'מין זנדר בילה את רוב חייו בתור אדם נפוח ותחרותי. עד שהוא הבין שהכל חסר טעם ושבעצם, עדיף לתת ולא לקחת, להחמיא ולא לנזוף. לתורה שהוא פיתח יחד עם גרושתו הוא קורא "אמנות האפשרות". שבוע הבא הוא ירביץ תורה גם בישראלים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שרה ליבוביץ דר, בוסטון
|
|
|
|
|
|
|
|
עצרתם ברמזור אדום. המכונית שנסעה מאחוריכם נתקלת בכם. מתברר שהנהג שיכור ואפילו אין לו רישיון. הנטייה הטבעית שלכם היא להאשים אותו, לקלל ולהתקשר מיד לעורך דין כדי שיכין תביעה, וכמה שיותר מהר. טבעי, לא?
בואו תנסו לרגע לחשוב על אפשרות אחרת שבה אתם נוטלים את האחריות על עצמכם. פצועים בחדר מיון אתם אומרים לעצמכם, נהיגה היא עסק מסוכן. בכל פעם שאנחנו נכנסים למכונית אנחנו מסכנים את עצמנו. למרות שבדרך כלל אנחנו יכולים לסמוך על הנהגים בכביש, תמיד קיים סיכוי שאחד מהם יירדם על ההגה, ישתה יותר מדי אלכוהול, יחטוף התקף לב או סתם יהיה צעיר, עצבני וחסר אחריות. כשאנחנו נוהגים אנחנו נוטלים סיכון סטטיסטי.
ננסה עוד תרגיל. אתם נוסעים לחופשה במקום שטוף שמש, נניח פלורידה, אבל במקום שיזוף בטן-גב חטפתם שבוע של גשם שוטף. הנטייה הטבעית שלכם היא להסתובב עצבניים בבית מלון, ולספר לכל מי שמוכן לשמוע שזה לא הוגן, שמישהו היה צריך להזהיר אתכם שגם בפלורידה צפויים ימים גשומים ושהמלון חייב להחזיר לכם את הכסף. אתם יכולים לקבול בפני אלוהים, לקלל את גורלכם המר, וכמובן להסביר לבן או לבת הזוג שהוא אשם בכל. הרי אתם בכלל רציתם לנסוע למקום אחר, ורק בגלל העקשנות שלו/ה נתקעתם.
תתפלאו, גם כאן יש אפשרות אחרת. אל תילחמו בגשם. במקום זה תשאלו את עצמכם מה עושים עכשיו. משוחררים מעננת הנרגנות פתאום תרגישו חופשיים לחשוב על אופציות אחרות. תוכלו למשל לנוח, לאכול טוב, לקרוא ספרים, לנהל שיחות מעניינות, לצפות בסרטים, לטייל באווירה רומנטית בגשם או לתפוס את הטיסה הראשונה למקום בהיר יותר.
בנג'מין
זנדר משוכנע שהאפשרויות האחרות ניתנות בהחלט להגשמה. בשבוע הבא הוא ירצה בישראל בכנס של חברת פרטנר, ששילמה תמורת התענוג 150 אלף דולר. זנדר, שהוא בכלל מנצח התזמורת הפילהרמונית של בוסטון, כתב לפני חמש שנים ספר בנושא ביחד עם גרושתו, הפסיכואנליטיקאית רוזמונד סטון זנדר - "אמנות האפשרות". מאז הם מכרו כרבע מיליון עותקים ב-15 שפות שונות, והרצו ברחבי העולם בפני כחצי מיליון מאזינים.
אנשי עסקים מגלים עניין מיוחד בשיטה. הם הופיעו בכנס הכלכלי בדאבוס, הרצו בפני מנהלים בחברות כמו איי-בי-אם, איקאה, בריטיש איירווייז, פורד, סיטי גרופ, מקדונלד'ס, נוקיה, יוניליבר ואחרים, ועכשיו, יגיע זנדר גם אלינו. וכן, ניחשתם נכון: הוא יהודי.
קל ללגלג על "אמנות האפשרות", "הנה עוד אחת משיטות האינסטנט שטוענות שיגרמו לנו לשנות את החיים". אישית, אני מאמינה גדולה בשינוי, אבל כזה שנעשה בתהליך איטי, אמיתי, יסודי ומעמיק. במשך שעה שלמה ישבתי בביתו של זנדר בקיימברידג' עם חיוך ספקני שרק בקושי רב הצלחתי להסתיר. התפאורה היתה מושלמת. השלג ירד בלי הפסק, הרחוב הסמוך לאוניברסיטת הארוורד היה שקט, אחד הרחובות היוקרתיים ביותר בבוסטון. עורך הדין אלן דרשוביץ גר שם, גם המשורר רוברט פרוסט התגורר באותו רחוב. רק לעתים רחוקות עברה מכונית בכביש המושלג, כמה ילדים קיפצו בשלג שהלך ונערם, זנדר הוסיף עצים לאח, מוזיקה התנגנה ממכשיר סטריאו משוכלל ויקר, פשטידה, עוגת חג המולד עם חמאה ותה אנגלי חזק הוסיפו לאווירה. ביום כזה אפשר להאמין לכל האפשרויות, וזנדר ניסה את כולן כדי להתגבר על הציניות שלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מיסטר איי
|
|
|
 |
|
|
|
בגיל 66 הוא מלא אנרגיה כמו צעיר בגיל ההתבגרות, מדגים את דבריו בנגינה בפסנתר, מנתר וקופץ בחדר האורחים, מרים את קולו בדרמטיות. אחרי שעה הבין מה הבעיה. "את רוצה תשובות מיד ולא מקשיבה למה שאני אומר. התוצאה לא ידועה מראש. תמיד אפשר לשנות. הציני הוא אדם מלא תשוקה שלא רוצה להתאכזב עוד פעם. אני אדבר לתשוקה של אדם כזה". ההתלהבות העצומה שלו שברה את הקרח.
את השיטה שלו מיישם זנדר בתזמורת בבוסטון ובתזמורת הנוער של העיר. היא מורכבת מכמה שלבים שיפורטו בהמשך. בשלב הראשון הוא ממליץ להעניק ציון איי (A), הגבוה ביותר, לכל הסובבים אתכם. "אמרי לי", הוא פונה, "איזה ציון היית מעניקה ברגע זה לבעלך?".
סי מינוס. ברור לי שבעודי נהנית פה מהתה האנגלי ומשיחה משעשעת איתך, בביתי בגבעתיים שוררת מהומה, ערימות כביסה בכל מקום, כלים מלוכלכים, והילדים בטח לא אכלו שום דבר כבר כמה ימים.
"זו טעות. כשאדם נותן איי לכולם סביבו גם הוא משתנה וגם הסביבה משתנה. אנשים שמקבלים איי מרגישים חשובים. זה מעביר את האדם מעולם של הערכות לעולם מלא של אפשרויות. באחת הכיתות שלי בקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון החלטתי להעניק את הציון איי לכולם כבר בתחילת הקורס, כדי שהסטודנטים לא יהיו בחרדה מתמדת במשך כל הלימודים. רוז ואני הבנו שאם נחליט לא לתת ציונים בכלל הסטודנטים ירגישו מרומים ועדיין יהיו חרדים בקשר למיקומם בכיתה. הודעתי לסטודנטים שהם יקבלו איי, אבל אני מבקש מהם שבמהלך השבועיים הראשונים של הקורס יפקידו בידי מכתב שמכוון לשנה הבאה, ובו יכתבו: 'מר זנדר היקר, קיבלתי איי בקורס מפני ש. . .', ובמכתב יפרטו מה קרה להם במהלך השנה אחרי שקיבלו ציון גבוה. עליהם להציב את עצמם בעתיד ולתאר איך השתנו במהלך השנה החולפת לא כמוזיקאים אלא כבני אדם".
כמה מהמכתבים נחשפו בספר, שלא תורגם עדיין לעברית. "הפכתי לאדם חדש. הייתי אדם שלילי", כתבה לו הסטודנטית אסתר לי, "עכשיו אני שמחה יותר. לא יכולתי לקבל את השגיאות שלי, עם כל שגיאה האשמתי את עצמי, כעת אני נהנית לשגות ואני ממש לומדת מתוך השגיאות שלי. הנגינה שלי עמוקה יותר". "קיבלתי איי מפני שיש לי אומץ לבחון את הפחדים שלי ולהבין שאין להם מקום בחיי", כתבה לו ג'יזל הילייר. "השתניתי מאדם שפחד לעשות טעויות למישהי שיודעת שיש לה מה לתרום לאחרים גם במוזיקה וגם בחיים הפרטיים". סטודנט מטייוואן סיפר בכיתה שבטייוואן הוא היה מספר 68. "הגעתי לבוסטון וזנדר אומר לי שאני איי. זה מאוד מבלבל. במשך שלושה שבועות הייתי מבולבל. אני מספר 68, פתאום אני איי. יום אחד גיליתי שאני הרבה יותר שמח להיות איי מאשר מספר 68. החלטתי שאני איי", כתב .
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כלבים, אסירים, אנשים
|
|
|
|
|
|
|
"כשאתה נותן איי לאדם אחר אתה פתוח לשמוע את מה שיש לו לומר. השתתפתי בארוחת ערב לכבוד נלסון מנדלה. הגעתי מאוחר, כל המקומות היו תפוסים, בקושי מצאתי כיסא פנוי בשולחן של מנהיגים ערבים. אני יהודי. יכולתי להתבצר בתוך עצמי. במקום זה החלטתי לתת להם כבוד, ציון איי. סיפרתי להם שאבי, וולטר, כתב ב-47' ספר שנקרא 'האם זו הדרך?'. בספר הוא כתב שאנחנו היהודים מתכוונים להקים בית לאומי בישראל, אבל אסור לנו לשכוח שלשם כך הערבים ייאלצו לוותר על אדמתם. אם נזכור את זה הם ישתפו פעולה איתנו. אם לא, יהיה קונפליקט. בסוף הארוחה כולם חיבקו אותי ושלחו לי הזמנה לבקר בארצותיהם. הם הבינו שאני יצרתי סביבה אוהדת שבה הם יכולים להיות הם עצמם".
במילים אחרות, חנופה.
"לא. לתת ציון איי לכולם זה לא אומר להגיד לכולם כמה הם נהדרים אלא לדבר אל אחרים כך שאת מקשיבה לגדולה שלהם. רוז אומרת שרק כך אפשר להגיד את האמת מפני שהתחושה היא שכולנו שותפים. אני מאוד מאומן לעשות את זה, תמיד אומר לכולם את האמת. זה חשוב במיוחד לאנשי עסקים שנוהגים לשקר ולייצר פנטזיות, מה שיוצר אווירה של פחד וחרדה".
אבל בהליך השינוי אין קסמים. איך יכול להיות שאדם חרד, חסר ביטחון, נואש, ישתנה בתוך דקות?
"ההכרה מגיעה בתוך שניות. זה הליך מהיר. לשמור על זה לוקח זמן. שנים ניצחתי על תזמורת מתוך ידיעה שניצוח הוא שליטה, לומר לאנשים מה לעשות, עד שהבנתי שמנצח לא אומר מילה, אבל מתוך השתיקה הוא יכול לגרום לאחרים להעצים את כוחם. ההכרה עברה בי בשנייה. השאלה היא האם אפשר להישאר שם. כמנצח, כל מחווה שלי היא לעודד או לא, ואני מעדיף לעודד. כשנכנסת אלי הביתה נישקתי אותך. למרות שאני לא מכיר אותך קיבלת אצלי איי. רוב האנשים שאני מכיר רואים את העיתונות כאויב, אני מעריץ עיתונות. אתם יכולים להעביר לעולם את כל האפשרויות".
בסדר , אבל למי יכולה, נניח, אישה שחורה, מטופלת בשמונה ילדים ובבעל שיכור, מובטלת ואומללה, לתת איי ולהרוויח מזה משהו?
"זה מכשיר בשביל כל אחד. תראי מה קרה בונצואלה. יש שם עוני ברמות שאנחנו לא יכולים להבין. משפחות גדולות חיות בחדר אחד בכעס ובאכזבה. חוזה אנטוניו אבריאו, מוזיקאי וחבר ממשלה, אמר לעצמו שחייבת להיות שיטה שתאפשר לרכך את הפשיעה ולהפחית את השימוש בסמים. הוא החליט להתקרב לילדים עם מוזיקה והתחיל עם 11 ילדים במוסך. היום כבר 4,500 ילדים עברו שם, התזמורת מצוינת ואדם אחד עשה את זה".
שלב האיי הוא כה קריטי וחשוב, אומר זנדר, שאם יישמתם אותו בהצלחה אין לכם צורך בשלבים האחרים, קרוב לוודאי שחייכם ישתנו. "הכלל פשוט. מי שמתייחסים אליו טוב ייתן יחס טוב בחזרה. אם תתייחסי טוב לכלב שלך הוא יתייחס אלייך יפה כשתחזרי מהעבודה. גם בני אדם משיבים באותה מטבע. תראי מה קורה כשלא פועלים כך. בארצות הברית יש שני מיליון אסירים. האם אנשים מטופחים ואהובים יגיעו לבתי הכלא? סביר להניח שלא".
השלב הבא, למי שלא צלחו את שלב האיי בהצלחה, הוא השלב שבו אתם מחליטים להיות אנשים תורמים ולא תחרותיים או תאבי הצלחה. "אחרי אחת ההרצאות שלי למנהלים צעירים שבה דיברתי באריכות על תרומה, ניגש אלי נשיא של חברה מהונג קונג ושאל אותי שאלה שנשאלתי כמותה רבות. 'אני מאוד אוהב לתרום', הוא אמר לי, 'אבל מה עם כסף? כמנהל אתה צריך להרוויח כסף'. עניתי לו שלכסף יש דרך להופיע באמצעות התרומה. הוא לא הסתפק בכך ושאל, 'ומה עם בעלי המניות?'. אשתו הזעירה שעמדה על ידו, תקעה לו מרפק בצלעות ואמרה, 'לא, לא בעלי המניות, הילדים'. התברר שהחברה מייצרת מנועים לרכבי צעצוע לילדים. הנשיא הצטרף לצחוק. ראיתי שברגע זה הוא מבין כמה אבסורדיים הם בני האדם וכמה נהדרים. מהסטודנטים שלי אני מבקש שיכתבו לי מה הם תרמו לסביבה בשבוע החולף, לא תרומה מוזיקלית אלא תרומה אנושית. התרומה היא שימון המערכת כך שבסופו של דבר הם גם יוכלו לנגן טוב יותר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בנג'מן זנדר בסדנת אמן
| /images/archive/gallery/420/605.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הדיבר השישי: אל תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות
|
|
|
|
|
|
|
יום לפני הראיון בביתו בקיימברידג' פגשתי את זנדר בקונסרבטוריון בבוסטון בחזרה של תזמורת הנוער. לבוש בחולצה לבנה ובג'ינס, נראה צעיר בעשור מגילו, הוא התחיל את החזרה בהרצאה קטנה על תרומה לחברה. בשבוע האחרון היה עסוק בניסיון למנוע את הוצאתו להורג בזריקת רעל של סטנלי "טוקי" וויליאמס. ב-71' הקים וויליאמס את הכנופיה הנודעת לשמצה, ה"קריפס". שמונה שנים אחר כך נעצר בחשד לרצח של ארבעה אנשים במהלך שוד מזוין. ב-81' נידון למוות. מאז כתב תשעה ספרים שבהם יצא נגד אלימות, וב-2001 היה מועמד לפרס נובל לשלום. כל זה לא עזר לו. הערעורים שלו נדחו.
השבוע הוצא וויליאמס להורג בזריקת רעל. "האם נהיה חברה אכזרית או חברה שמקבלת שינוי?", שאל זנדר את חברי התזמורת, צעירים בשנות העשרה. "עזרו לי ולחברה האמריקנית". רובם הינהנו בהתלהבות.
נמשיך הלאה, לשלב מספר שש: "אל תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות, התייחס בהומור לעצמך ולסביבה". זנדר: "דיברתי על הכלל הזה בפני מנהלים בחברה אירופית גדולה. כמה חודשים אחר כך חזרתי לשם. על שולחנו של נשיא החברה היה שלט: 'זכור את כלל מספר שש'. הוא אמר לי ששלטים דומים הונחו על שולחנותיהם של כל המנהלים. זה שינה את תרבות החברה. חבר שלי שמנהל את מקדונלד'ס באסיה הדפיס 4,000 כפתורים עם הכתובת 'כלל מספר שש'.
"מנהלים בדרך כלל חושבים שאי אפשר להחליף אותם, אבל שימו לב מה קורה בפועל. כשהמנכ"ל נוסע לכמה ימים אף אחד כמעט לא מרגיש. למי אכפת מהמנכ"ל, ממילא אף אחד לא רואה אותו. אבל אם המרכזנית מסתלקת לחצי שעה כל העסק קורס. התזמורת שלי מנגנת לפעמים בלי מנצח, כתרגיל שמוכיח בעיקר לי שאני לא צריך לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. אני גם מחלק לנגנים דפים לבנים כדי שיכתבו עליהם כל מה שהם רוצים. הביקורת שלהם לא נבזית, אבל רק כשאתה לא לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות אתה יכול לעשות את זה ולהיות חשוף לביקורת אמיתית".
בספר מספר זנדר על בחור צעיר שהשתתף בכיתת אמן שלו בפסטיבל בניוקאסל. הבחור, זמר טנור שהתקבל זמן קצר לפני כן לאופרה לה סקאלה במילנו, היה כה חדור בחשיבות עצמית עד שלא הצליח להתחבר לרגשותיו. הוא שר תפקיד של בחור צעיר, מוכה אהבה, אבל היה רחוק מאוד מהמלנכוליה של אותה אהבה." 'האם אתה מוכן שאאמן אותך', שאלתי את ג'פרי", כותב זנדר. "הוא הסכים, למרות שאני חושב שהוא לא ידע מה יקרה. במשך 45 דקות נאבקתי בגאווה של ג'פרי, בצורך שלו להיראות טוב, בשנים של אהדה שהוא קיבל. עם כל שכבה שירדה הוא התקרב יותר ויותר למאהב הנואש של שוברט, קולו הפך להיות אנושי יותר. גם הגוף שלו נעשה רך יותר. השורות האחרונות בשיר הגיעו אלינו דרך תדר אחר. איש לא זז, הקהל, המשתתפים, צוות הבי-בי-סי שצילם את הכיתה. ואז מחיאות כפיים סוערות. הודיתי לג'פרי על נכונותו לוותר על גאוותו. מאוחר יותר, בפאב המקומי, הצלם אמר לי שהוא בכה כשצילם. כשנשלחתי לכאן מלונדון, הוא אמר לי, 'לא ידעתי שהקטע המוזיקלי הזה הוא על אודות החיים שלי'. כשאדם מסכים להסיר מעל עצמו שכבות של דעתנות, תארים, גאווה, אחרים מיד מרגישים את ההקשר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/420/607.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
עשייה עם תשוקה ואנרגיה
|
|
|
|
|
|
|
למי שזקוק להדרכה נוספת ממליץ זנדר על עשייה עם תשוקה ואנרגיה. "פגשתי את הצ'לנית ז' קלין דה-פרה בשנת50 '. אני הייתי בן 20, היא היתה בת 15 וכבר ניגנה בתשוקה ובאינטנסיביות. מספרים עליה שבגיל שש, בתחרות הראשונה שלה, היא נראתה רצה במסדרון אוחזת בצ'לו מעל לראשה, מחייכת בהתרגשות. 'אני רואה שכבר ניגנת', אמר לה אחד המפקחים. 'לא, לא, אני עומדת לנגן', היא אמרה לו בהתרגשות. כבר בגיל שש היה לה ביטחון בביטוי העצמי שלה".
השלב הבא נקרא "היה הלוח של עצמך, קבע אתה את כללי המשחק". נניח, אומר זנדר, שהבוס שלך לא מקשיב לך ועושה טעות אחרי טעות. "אתם יכולים לחשוב שהוא חושש מכם מפני שאתם מתחרים בו וכי הוא רוצה להיות תמיד זה שיגיד את המילה האחרונה. ואז אתם נכנסים לתוך המצב של טעות ואשמה, נערכים לקרב שקט עם הבוס ומכאן הדרך לפיצוץ קרובה מאוד. במקום זה אתם יכולים לומר לו: 'שמתי לב שאתה לא מכיר היטב את הכללים, אני הייתי אמור להשכיל אותך. אני מתנצל שלא עשיתי את זה'. כשאתה לוח המשחק ולא פיון פשוט, תשומת הלב שלך מרוכזת בתיקון קשרים שנפגמו. לכן אפשר להתנצל בקלות".
דבר דומה זנדר מציע לגבר שגילה שאשתו בגדה בו. במקום להאשים את האישה הוא יכול לקחת אחריות מלאה למה שקרה. עליו להבין, למשל, שהוא מעולם לא גילה עניין אמיתי בעבודתה, זילזל בכל מיזם עצמאי שלה וברצונותיה. כשרצתה ללמוד משפטים הוא הסביר לה שהיא לא תוכל לעשות זאת עד שהוא לא יסיים לשלם את חובותיו העסקיות. וגם האישה יכולה להפוך ללוח המשחק. היא תשאל את עצמה איך, כלוח המשחק, עשיתי מעשה שהבטחתי, ואף האמנתי, שלעולם לא אעשה. שניהם ביחד יכולים לשאול את עצמם מה בעברם גרם להם להגיע לרגע הכאוב הזה. היא גדלה בבית שבו אמה היתה תלויה בה, הוא גבר תלותי. היא יכולה להגיד לעצמה שבעלה אינו דומה לאמה, הוא יוכל לומר לעצמו שמתוך התלותיות הילדותית שלו הוא לא יכול היה להבין שהקשר ביניהם צמח והשתנה. הוא יתנצל בפניה, היא תתנצל, ושניהם יבדקו אם נשאר מהקשר משהו שממנו אפשר לבנות קשר חדש.
זה בכלל מציאותי שאנשים יחשבו כך? אתה לא מתעלם מהכעס העצום?
"רק אחרי שהכעס שוכך אפשר לנוע אל המתחם הפתוח של האפשרות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תמיד אפשר לבחור
|
|
|
|
|
|
|
את ההרצאה בארץ יישא זנדר במסגרת כנס "חושבים עסקים - חושבים אחרת", ביום שלישי במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. לפני שלוש שנים הביאה פרטנר את רובין שארמה לכנס דומה. בדבריו יתבסס זנדר על "אמנות האפשרות", אליה הגיע בעקבות משבר קשה. אשתו השנייה, רוז סטון זנדר, עזבה אותו. "קרו לי דברים רעים. כשרוז עזבה אותי הבנתי שאנשים שפירקו שתי מערכות נישואים הם אנשים שמתנהגים לסביבה בצורה לא ראויה. היו לי הישגים מקצועיים, כבר 20 שנה אני מנצח על התזמורת הפילהרמונית של בוסטון ועל תזמורת הנוער, אבל המחיר ששילמתי היה גבוה. חיו סביבי הרבה אנשים מוחלשים. יכולתי להמשיך להצליח ולשלוט באחרים, יכולתי גם להשתנות".
הקשר ביניהם השתפר. בנה גר בביתו של זנדר, היא גרה בקרבת מקום, את הספר כתבו ביחד, והשניים מופיעים בהרצאות משותפות בכל רחבי העולם. לנסיעה לישראל רוז לא תצטרף מאחר שלפני שבועיים עברה ניתוח להשתלת ברך, אולם הוא מתייעץ איתה בכל. במהלך הראיון התקשר אליה כדי שתסייע לו לענות על אחת השאלות. "לפני שאני שולח מכתבים היא עוברת עליהם כדי לוודא שהאגו שלי לא השתלט על התשובה".
השלב הראשון עבור זנדר היה הסתכלות שונה על החיים. במקום הצלחה וכישלון הוא התחיל לראות את חייו כסדרה של תרומות. "במקום לשאול האם השגתי מספיק, האם אני אהוב בגלל מה שאני או בגלל מה שהשגתי, התחלתי לשאול איך אני אתרום היום. זה שינה הרבה. בעבר הייתי מאוד מודע להיררכיה. כשהגעתי למסיבות נהגתי לשוחח רק עם האנשים החשובים כדי שאוכל להתקדם באמצעות הקשרים החדשים שאצור. היום הצלחה בעיני היא התרומה שאני מסוגל לתרום. בעבר שפטתי את עצמי על פי סטנדרטים של אנשים אחרים. שום דבר לא היה טוב מספיק. תמיד היתה תזמורת אחרת, מלבד זו שעליה ניצחתי, שחשבתי שתביא לי הצלחה רבה יותר, כך שאף פעם לא הייתי ממש נוכח על דוכן המנצחים. כשיצאתי לדייטים חיפשתי מעבר לכתף אישה אחרת, טובה יותר. הכל נשפט על פי ההצלחה שאני אמור להשיג. לא יכולתי אף פעם להיות רגוע, לא בחיים המקצועיים ולא בחיים האישיים".
זנדר נולד ב-39' בכפר קטן באנגליה, שנתיים אחרי שהוריו היגרו מגרמניה. אביו וולטר היה עורך דין שבגיל 72 התחיל קריירה חדשה כאיש אקדמיה בתחום המזרח התיכון באוניברסיטת אוקספורד. בספר המתאר את השפעת הקונפליקט במזרח התיכון על מוסדות הדת הנוצריים בירושלים, הגיע למסקנה שמוסדות הדת הנוצריים צריכים להישאר לעת עתה בשליטה ישראלית. "האפיפיור כתב לו במכתב שאחרי שהוא קרא את הספר הוא שינה את דעתו. מעטים האנשים שהצליחו לשנות את דעתו של האפיפיור", אומר זנדר. "אבי היה אדם של שינויים. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא נכלא ביחד עם פליטים גרמנים באי מן שבאנגליה. רובם, יהודים ונוצרים גרמנים, עמדו כל היום ליד הגדרות מחוסר מעש. כשאבי ראה שאחד האסירים יודע עברית הוא החליט להקים במחנה מעין אוניברסיטה, שבה אפשר יהיה ללמוד עברית וקורסים רבים אחרים. במצבים כאלה אפשר לדבר על סבל, אבל אפשר גם לבחור אחרת ולהקים אוניברסיטה. תמיד אפשר לבחור".
לא תמיד אפשר לבחור.
"במוזיאון השואה בבוסטון יש שישה עמודים. חמישה מתארים את הסבל, את אי הצדק ואת האכזריות. השישי מתאר את סיפורה של ילדה קטנה במחנה שמצאה תות, שמרה אותו על עלה ונתנה בערב לחברה. לדעתי תמיד יש אפשרות בחירה. אמנית מיוסטון היתה בת 15 כשנלקחה לאושוויץ. לצדה היה אחיה בן השמונה. כשהרכבת הגיעה לאושוויץ היא ראתה שאחיה איבד את אחת מנעליו. 'אתה כל כך טיפש, היא גערה בו, אתה לא יכול להשגיח על החפצים שלך?'. אלו היו המילים האחרונות שהיא אמרה לו, לפני שהם הופרדו. מאז לא ראתה אותו יותר. היא ניצלה, אבל כל חייה היא נזהרת במה שהיא אומרת לאנשים אחרים מחשש שאלו יהיו המילים האחרונות שהיא אומרת להם. זו מסגרת אפשרות הבחירה שלה. רק כשאתה מת נשללת ממך הבחירה. סבי, פרופ' רודולף מגנוס, נבחר ב-27' לקבל את פרס נובל לפיזיולוגיה, אבל נפטר כמה שבועות לפני הטקס. הוא כבר לא יכול היה לבחור".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לוקח אנשים מחוץ לקופסה
|
|
|
|
|
|
|
בצעירותו למד זנדר פילוסופיה אצל פרופ' יוסף אגסי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שהגיע ללמוד בלונדון אצל קרל פופר. "בשיעור הראשון הוא שאל אותי מה הבעיה שלי. לא עניתי. הוא אמר 'תחזור מאוחר יותר'. אחרי כמה שבועות חזרתי אליו. 'מה עכשיו הבעיה שלך', הוא שאל אותי. 'אני לא מסתדר עם הדת', אמרתי .'אני לא מאמין לך, זו לא בעיה אמיתית', השיב אגסי, 'תחזור כשתהיה לך בעיה אמיתית'. רק בפעם השלישית הצלחתי לשכנע אותו שיש לי בעיה אמיתית והוא הסכים ללמד אותי".
ב-65' הגיע זנדר לארצות הברית עם מלגה שאפשרה לו ללמוד בניו יורק ובהארוורד ספרות אנגלית. הוא נשאר בבוסטון, התחיל ללמד בקונסרבטוריון של ניו אינגלנד ולנצח על תזמורת קטנה בבוסטון. אחרי כמה שנים פוטר מפני שהתעקש לנגן מוזיקה כבדה של מאהלר וברוקנר. כל חברי התזמורת עזבו ביחד איתו והקימו את התזמורת הפילהרמונית של בוסטון. בשנים האחרונות הוא מנסה לנצח על פי שיטת האפשרות. "למוזיקה יש יכולת לחצות את המוח ולשנות את המולקולות. המוזיקה מנחמת, פותחת רגשות. באמצעות מוזיקה אפשר להגיע למקומות רבים תוך עקיפת הנחות שונות. כשאני מנצח אני לא מדבר, אני לוקח אנשים אל מחוץ לקופסה. וזה לא פשוט", הוא מודה. "מנצחים הם שתלטנים. מחקר גילה שנגני תזמורת הם בין האנשים הכי פחות מרוצים מעבודתם. רק סוהרים נמצאים תחתיהם".
אחרי כל ההרצאות ומאות אלפי עותקים של הספר שנמכרו בכל העולם, אתה עצמך לא שינית הרבה את חייך. קרוב ל-20 שנה אתה מנצח על אותה תזמורת, גרת עשרות שנים באותו בית, וכשכבר עברת, זה היה לבית אחר באותו רחוב. יכול להיות שאתה פוחד משינויים?
"אני רואה את עצמי כמכשיר של שינוי. אני אמנם באותו מקום, באותה תזמורת, אבל כל פעם אני מוסיף עוד ועוד דברים, פותח הזדמנויות חדשות. לפני כמה זמן עשו עלי סרט. הבמאי התלווה אלי ושאל אותי למה אני לא מוריד קצת מחויבויות מעצמי. בסוף הצילומים הוא אמר שהוא מבין שאני לא יכול להוריד שום דבר. על מה אוותר? על תזמורת הנוער? אני ישן ארבע שעות בלילה כדי להספיק הכל".
במה השיטה שלכם עדיפה על פסיכותרפיה טובה?
"גם תרפיה טובה היא טובה. היום להרבה אנשים יש מאמן. אפילו לפאבארוטי יש מאמן אישי".
וכולם מדברים על חשיבה חיובית, הבנה טובה יותר עם הסביבה, עשייה מתוך חדווה.
"נהדר. ככל שיהיו יותר שיטות כאלה העולם יהיה טוב יותר".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
