 |
/images/archive/gallery/429/442.jpg סאדוהים קוראים עיתון.
צילום: תומר פרסיקו  |
|
|
|
|
| טירוונאמלאי היא בירת המחפשים הרוחניים בהודו. כל יום מתקיימים במקום כעשרה מפגשי מוארים שונים. כל זאת לרגלי ארונצ'לה, ההר הקדוש שמגלם את איבר מינו של האל שיווה, שהכניס את תומר פרסיקו לאקסטזה מוחלטת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
27/12/2005 12:26 |
|
|
|
|
|
|
|
כנראה שיש משהו באגדות סביב ההר ארונצ'לה, השוכן למרגלות העיירה הדרומית טירוונאמלאי שבהודו. הוא באמת הר מיוחד. הרי גם המורה הרוחני הנערץ רמאנה מהארישי, שהואר במפתיע כשהיה בן 17 בלבד, שם פעמיו אל ההר ולא זז מן המקום עד סוף ימיו. האם המקום הזה באמת קדוש?
טירוונאמלאי היא היום מה שרישיקש היתה עד תחילת שנות התשעים: המקום להיות בו אם אתה מחפש רוחני רציני, או כזה הרוצה להיחשב רציני. רישיקש היתה המֶכּה של הניו-אייג'יסטים: סדנאות יוגה נשפכו כמימי הגנגס השופעים והאשראם של המהרישי יוגי, הגורו של הביטלס, היווה את הערוגה העיקרית של ילדי הפרחים.
 |
| באתי לטרוף את ההר |
|
עומר יריב, ביחד עם עוד מאות אלפי מאמינים, יוצא להקיף את מרכז העולם, ההר הקדוש ארונצ'לה בדרום הודו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
כך כיום גם בטירוונאמלאי, העיירה שלמרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה: מי שנשאר היפי ומי שרוצה להיות, מי שהבטלנות היא בשבילו אידיאה ואידיאות הן בשבילו דבר מוקצה, וכן, גם מי שבאמת מבקש להעמיק אל תוך עצמו - ימצא כאן את ביתו. כאן תמצאו את המחפשים המקצועיים: מערביים שדוברים את שפת המקום, מערביים שחכרו כאן אדמה וגרים עליה, מערביים שלבושים בכתום, כמו פרושים הודיים, ונושאים עליהם רק קערת נדבות ממתכת. כשאתה רואה אותם אתה לא יכול שלא להרגיש קצת מאוים: מה שווה קורס הוויפאסנה שעשית מול שנים על גבי שנים של אכילת אורז על רצפת חדרי האוכל של האשראמים המקומיים? ולכאורה פה זה כל מה שיש, או אין, לעשות: צריך הרי רק להיות, וטירוונאמלאי, כאמור, is the place to BE.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| סגפנים הודים
| /images/archive/gallery/429/441.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
קדוש או מקודש?
|
|
|
 |
|
|
|
בטירוונאמלאי לא יוגה ולא מדיטציה הם העיקר כאן: סאטסאנג ("מפגש עם האמת",
כלומר עם מורה שחי אותה), זה שם המשחק. וכולם נותנים סאטסאנג: וֶרנר, שְרי וָאסט, לָאקְשמָנָה סָוואמי, שִיוואשָקְטי אָמָה, רָאדהה, טָתָאגָטָה, קרישנה, ארונצ'אלה רמאנה, ג'קלין מריה לונגסטאף, מוּז מוּרי, סוריה, מוג'י ועוד ועוד ועוד. כולם וכולן מוארים ומוארות, מאסטרים ומאסטריות. סאטסאנג-סיטי. אם כולם אכן "הדבר האמיתי", הרי שאולי יש ממש בשמועות על האבולוציה התודעתית של המין האנושי. מה שברור הוא שאם אתה מואר או מחשיב את עצמך ככזה, אם אתה לא שם, אין לך למי לספר שאתה לא קיים.
האם יש בכלל מקומות קדושים? להבדיל ממקומות מקודשים, מקומות שאנשים קידשו אותם, ייחדו אותם ממקומות אחרים וקבעו טקסים מיוחדים בזמנים מיוחדים כדי להמשיך ולהבדיל אותם מכל מקום אחר. האם קיימים מקומות שהם בעצמם, מעצמם, קדושים?
היהדות מאמינה שהר המוריה הוא מקום קדוש. הר המוריה נבחר על ידי האל, ראשית כמקום העקדה ואחר כך כמקום המקדש, ולכן הוא קדוש - שלא כמו כל בית כנסת, שממוקם בכל מקום שרירותי ומקודש על ידי הקהילה המתפללת בו, ההר הספציפי הזה נבחר על ידי האל. אבל האם הקדושה היא אינהרנטית להר? כלומר האם ההר עצמו קדוש, האם גוש האדמה עצמו קדוש, ועל כן אלוהים בחר בו?
ליבוביץ' היה אומר שההר עצמו הוא רק הר, ורק מפני שהאל בחר בו, הוא קדוש. אבל רוב היהודים הדתיים רחוקים מלהיות ליבוביץ'. בשבילם הר המוריה קדוש באמת, מעצמו. על השאלה "האם יש מקומות קדושים באמת בעולם?" הם יצביעו לכיוון ירושלים.
את רוב ההודים קשה לשאול, ולא רק מסיבות טכניות: קשה למצוא רוב כזה, כל כך רבים הזרמים והכיוונים במערך הססגוני שנקרא במערב "הינדואיזם", שאין באמת קהילה אחת שאפשר להפנות אליה את השאלה הזו. אבל אם תצליחו לשאול את רוב ההינדים שסוגדים לאל שיווה וגרים במדינת טאמיל-נאדו אשר בדרום הודו, קרוב לוודאי שהם יצביעו על הר ארונצ'לה, שנחשב למעשה ל"לִינְגָם" ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל האדיר שיווה. וזה קדוש מתוך עצמו ובעצמו, שלא תהיה טעות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ההר הקדוש ארונצ'לה
| /images/archive/gallery/429/440.jpg |
|
|
|
 |
| רמאנה מהארישי. לא עזב את ההר עד יום מותו
| /images/archive/gallery/141/893.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
לינגם אחד גדול
|
|
|
|
|
|
|
ארונצ'לה אינו הר גבוה במיוחד, ואינו מסוטט בצורה מופלאה. ובכל זאת קשה שלא להתרשם ממנו. האדמה האדומה של ההר ממש זוהרת בשמש, ויש דממה כבדה סביבו. לרגלי ארונצ'לה הזמן עומד מלכת. הגם שהוא רחוק מלהיות אוורסט, ארונצ'לה מכניס בך מעין יראה שקטה. כבוד ויקר להר. וכך גם המקום כולו: יש משהו באוויר כאן שדורש את הכרתך, תרתי משמע. כן, זו קדושה.
למרגלות ההר הקדוש מקדש ענק, המוקדש להר. מהמגדל שלו קפץ פעם קדוש הודי בשם ארונאגירי (Arunagiri) ורגע לפני שהתרסק הציל אותו האל שיווה ואמר לו רק שתי מילים: "סומה ארו!" (summa eru, שזה בשפת המקום, טמילית, "פשוט הְיֶה"). גם רמאנה אהב לפלוט את צמד המילים הללו לאורחים שנראו לו תזזיתיים מדי.
מעבר לכל פינת רחוב בטירוואנמלאי, בעצים, בשדות, בסלעי הגרניט שבשולי הכבישים מוקמים מקדשים קטנים, והכל לנוכח ארונצ'לה המזדקר ממעל. כפי שניסיתי להראות, עבודת האלילים ההודית מכניסה בכוח את האלוהי לעולם. אלוהים נוכח מול המאמינים ומציץ מכל מקום: האלילים אינם מסמלים את האלים, אלא הם האלים עצמם. האל נמצא ממש כאן, באליל, בדרגת נוכחות שונה, מועצמת פחות או יותר. האליל הוא נוכחות זעירה של האל, אבל נוכחות של האל ממש.
שיווה הוא האל שבלבבות התושבים כאן, ואבני הלינגם השחורות והעגולות, המגלמות כאמור את איבר מינו, מהוות חלק ניכר מהאלילים שבמקדשים. שיווה, אל המחפשים הרוחניים, אל הסגפנים והפרושים, האל שבריקודו משמיד את עולם האשליה. שיווה, המהמר המפסידן, הזיין-אמן, האנושי שבאלים והאלוהי שבכל.
הייתכן ש"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז, ח'), הפסוק האהוב על המקובלים, פירושו, בעצם, עשיתי את שיווה לאלוהי, ומכיוון שכך, בוודאי שהוא לנגדי תמיד, שכן כל העולם
אינו אלא
לינגם
גדול
אחד?
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
