 |
/images/archive/gallery/452/497.jpg האור בקצה המנהרה
 |
|
|
|
|
| כ-30 מיליון איש ברחבי העולם חוו חוויות המחזקות את הסברה שהמוות אינו סוף הדרך. עמנואל דיאמנט על האור, המנהרה, היציאה מהגוף והקופה הרושמת
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עמנואל דיאמנט
29/1/2006 13:14 |
|
|
|
|
|
|
|
"זה היה מדהים. לא משנה מה יגידו לי - שאני משוגע, שאני דפוק בשכל - אני בטוח שראיתי אותו. בטוח לגמרי. ראיתי אותו כמו שמתארים אותו, שלד לבן עם חרמש: מלאך המוות. יצאו לי העיניים מהחורים".
מלאך המוות נגלה לד', חקלאי מקיבוץ בצפון, לפני כעשר שנים. יום אחד הוא עבד ברפת עם עמיתיו, כשלפתע, בטעות, הם הורידו על גבו את הקורה הסוגרת את הפרות בעמדות החליבה. צלעותיו נמחצו לגמרי. "אז ראיתי את הדמות. אני בטוח בזה לגמרי. במשך כמה שניות. אחר כך הם הרימו את הקורה - ולקחו אותי לבית חולים - אחרת לא הייתי כאן לספר על זה".
ד', קיבוצניק שרחוק מכל תפיסה דתית או מיסטית, פגש את מלאך המוות כמתואר באינספור ציורים, מחזות וסיפורים. לכאורה, שום דבר בעבר שלו לא הכין אותו לחיזיון קלאסי שכזה, ומאז גם לא קרה דבר דומה. אך הפגישה עם "דמות" מעולם אחר היא למעשה עניין נפוץ בחוויות-הסף שבין חיים למוות. מחקרים שנעשו במהלך שלושים השנים האחרונות מראים שד' לא לבד. אנשים בני גילים שונים, לאומים שונים ואמונות
שונות, שהתחככו במוות או עברו מוות קליני, מספרים על חוויות דומות להדהים. בימינו מאפשרת הטכנולוגיה הרפואית להחזיר לחיים אנשים ממצב של מוות קליני, שבעבר לא היה ניתן להצילם; וכך, על פי הערכות מסוימות, חוו כשלושים מיליון איש ברחבי העולם חוויות המחזקות את הסברה שהמוות אינו סוף הדרך.
מחקר החיים לאחר המוות צבר תנופה בשנות השבעים. ב-1975 פרסם ד"ר ריימונד מודי את ספרו "החיים לאחר החיים", שבו תיאר עשרות מקרים של אנשים שחצו לרגע את הגבול אל העולם הבא. בעקבותיו הופיעו גם ספרים של מדענים נוספים כמו מרגוט גריי, קנת רינג ומייקל סאבום. האם יש בממצאיהם ללמדנו על הצפוי לנו בתום חיינו? אולי.
אנשים רבים, כותב ד"ר מודי, מספרים ששמעו על אנשים אחרים מדווחים על מותם, ומצטט אשה שקיבלה התקף לב: "מצאתי את עצמי בחשכה עמוקה, ושמעתי את בעלי, כאילו ממרחק רב, אומר "זהו זה הפעם!", ואני חשבתי, "כן, זהו". צעיר שעבר תאונת דרכים שמע אישה שואלת "האם הוא מת?", ומישהו אחר ענה לה "כן, הוא מת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שלוות עולמים
|
|
|
 |
|
|
|
תחילת החוויה, כותב מודי, היא לעתים קרובות נעימה מאד. אשה שהוחייתה לאחר התקף לב סיפרה לו ש"התחלתי לחוות רגשות נפלאים. לא הרגשתי כלום מלבד שלווה, רווחה, נוחות, פשוט שלווה. הרגשתי שכל הצרות שלי נעלמו וחשבתי לעצמי, כמה שקט". "הייתה זו תחושת הקלה עצומה", סיפר חייל שנפצע בווייטנאם ונחשב למת, "מעולם לא הרגשתי נינוח כל כך. הייתי שליו וזה היה רק טוב". איש אחר סיפר: "הייתה לי תחושה קסומה, נפלאה, של בדידות ושלווה… זה היה נהדר". י' מתל אביב מספר שכשהיה ילד קטן, הלך לשיעור ג'ודו. המורה הדגים עליו תרגיל, וי' "איבד את הכרתו": "אבל בעצם לא איבדתי את ההכרה. הייתי כביכול מנותק מהאירועים, שליו ושקט וחסר פחד לחלוטין. בסוף המורה לחץ על עצם החזה שלי והחזיר אותי ארצה".
אחת התופעות המעניינות ביותר היא הדיווח החוזר והנשנה על מעבר דרך חלל אפל כלשהו. הוא מתואר כמנהרה, כארובה, כביוב, כריק, כבאר או כעמק. "המתים" חשים כאילו הם נמשכים אל תוך מנהרה זו במהירות רבה, לעתים בלוויית רעשים וצלצולים. איש אחד סיפר שכשהיה ילד בן תשע, נלקח לבית החולים. הרופא המרדים הניח מטלית ספוגה באתר. לבו הפסיק לפעום. "הדבר הראשון שקרה הוא ששמעתי מין צלצול כזה, בררררנג – בררררנג - בררררנג, קצוב מאד. אחר כך עברתי דרך המקום האפל הארוך הזה. זה נראה כמו תעלת ביוב או משהו. התקדמתי, וכל הזמן הדהד הרעש הזה, הצלצול הזה".
אשה שעברה תאונת דרכים סיפרה לד"ר מודי ש"הייתה תחושה של שקט ושלווה מוחלטים, ומצאתי את עצמי בתוך מנהרה… אחרי כמה ימים ראיתי תכנית שנקראת מנהרת הזמן, עם מנהרה לוליינית. זהו הדבר הקרוב ביותר שאני יכולה לחשוב עליו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחוץ לגוף
|
|
|
|
|
|
|
התחנה הבאה במסענו המשוער לעולם הבא היא היציאה מהגוף, והתבוננות על עצמנו "מגבוה". חוויה זו, שעליה מספרים גם אנשים המתרגלים מדיטציה, מיסטיקנים ויוגים מתקדמים, נפוצה אצל הכמעט-מתים. ד"ר מודי מביא את סיפורם של אנשים שחשו פתאום כעדים או כצופים בסרט, שבו הם עצמם הגיבורים. "הרגשתי שאני יוצאת מתוך גופי ומחליקה דרך המעקה של המיטה… התחלתי להתרומם לאט לאט", מדווחת אישה, "תוך כדי ההמראה ראיתי עוד אחיות באות בריצה אל החדר, היו שם בטח כתריסר… צפתי מתחת לתקרה. מלמעלה התבוננתי בהם כשהם מחיים אותי. הגוף שלי היה שרוע למטה על המיטה גלוי למראה וכולם עמדו מסביבו. שמעתי אחות אחת אומרת 'אלוהים! היא הסתלקה!" ואילו אחות אחרת התכופפה כדי לתת לי הנשמה מפה לפה… לעולם לא אשכח איך נראה השיער שלה… חשבתי 'בשביל מה הם מתאמצים כל כך? אני מרגישה ממש מצוין עכשיו". מרבית מרואייניו של ד"ר מודי מספרים שעם היציאה המגוף, הם מצאו עצמם בגוף אחר, "גוף רוחני", אוורירי וקל תנועה. הגוף הרוחני, על פי העדויות, נותר שלם ומושלם גם כאשר הגוף הפיזי פגוע.
ההימצאות מחוץ לגוף קשורה גם בהיעדר של תחושת הזמן, והחוקיות האחרת של תנועה בחלל. ד"ר מייקל מביא את סיפורו של חייל מוויטנאם בספרו "זכרונות מהמוות": "הייתי יכול לראות את עצמי בכל מקום שרציתי ולהיות שם מיד… למעשה, זה יותר אמיתי מאשר כאן. אני זוכר שפתאום חזרתי לשדה הקרב שבו איבדתי את חיי… זה היה כאילו אתה מתגשם שם פתאום וברגע הבא אתה כאן. זה היה פשוט כמו למצמץ בעיניים".
האדם בגופו הרוחני יכול לראות ולשמוע אך אינו יכול לתקשר או לגעת; איש לא רואה אותו ולא שומע אותו. אנשים רבים אף מספרים שאי-היכולת לשוחח עם הקרובים והחברים כרוכה לעתים בתחושת בדידות עזה: "זו הרגשת בדידות עצומה, בידוד מוחלט" סיפר אחד המרואיינים, "ידעתי שאני לגמרי לבד, בעצמי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מפגש רעים
|
|
|
|
|
|
|
המחזה "תפתה ערוך", אחד המחזות הראשונים בעברית, שנכתב במאה ה17- בידי המקובל רבי משה זכות (הרמ"ז), מספר על אדם מת, שחוויתו הראשונה היא בדידות עמוקה: "אוי בקרב אהלי אומללתי, כי בי בגד בוגדים בגדו; איש איש לערשו הלכו נדדו, ואני כאיש נופל לבור צללתי. לא עלתה על לב ולא פיללתי". הבדידות הזאת מתפוגגת כשהוא פוגש את מלאך המוות, המראה לו את כל מדורי הגיהינום (המתוארים בהתאם לספרות האגדה והזוהר): נהרות אש, מטחי קרח, דודים עשנים ושדים לאין מספר. מדורי הגיהינום ערוכים בהתאם לחוטאים - מהקל אל הכבד, כאשר לכל חטא יש העונש שיכפר עליו: החוטא בעינו - יתלה באנקול מעינו, החוט בידו - יתלה בידו וכן הלאה. הגיהינום מוכר כמובן גם מהנצרות והאיסלאם. בבודהיזם הטיבטי מתוארים עולמות הביניים, מישורי ה"בארדו" ששם מצויות הנשמות בין גלגול אחד למשנהו, כאשר המישור הנמוך והקשה ביותר, המזכיר בתיאוריו את הגיהינום המונותאיסטי, משמש נשמות שהלכו שבי אחר האלימות והתאווה.
מרגוט גריי שוחחה עם אנשים שחזרו משם עם רשמים מבעיתים למדי: "הסתכלתי מטה, לנקרה עמוקה, שהייתה מלאה ערפל אפור ומתערבל. היו שם כל מיני ידיים וזרועות שהתרוממו וניסו לתפוס אותי ולמשוך אותי למטה. נשמע רעש של צריחה נוראה, מלאת ייאוש". מודי מספר גם על אנשים שראו ישויות אבודות, מבולבלות ועצובות בשל אי יכולתן לוותר על היקשרותם עם אנשים, רכוש והרגלים.
אך נפוצים יותר הדיווחים על מפגשים עם קרובים וידידים שמתו, הבאים לברך אותם ולקבל את פניהם. גם תחושות הבדידות משתנה מכיוון שבנקודה מסוימת באים אחרים לעזור לאדם במצב המעבר שהוא נמצא בו. "ראיתי הרבה קרובים וחברים", מספרת אישה אחת, "הרגשתי את נוכחותם. זה היה מצב מאוד נעים וחשתי שהם באו להגן עלי או להדריך אותי. זה היה כמעט כאילו באתי הביתה". לעתים קרובות אומרות ישויות אלו שזמנו של האדם עוד לא הגיע, ועליו לחזור לגופם ולחיות.
"הגורם המשותף המדהים ביותר בכל הדוחות שחקרתי", כותב ד"ר מודי, "הוא המפגש עם אור מאוד זוהר". לאור הזה, כותב מודי, זוהר בל-יתואר, שאיננו מסנוור ואינו מפריע לראות. איש מבין המרואיינים לא פקפק בכך שלא היה זה סתם אור, אלא הוויה, ישות מוגדרת. אור זה קורן אהבה וחמימות שלחלוטין מעבר למילים. האדם חש משיכה עצומה אל האור ואינו רוצה להיפרד ממנו. נוצרים נוטים לזהות את האור הזה כ"ישוע", יהודים זיהו אותו כ"מלאך", ורבים מתארים אותו פשוט כ"הוויית אור".
"ספר המתים הטיבטי", ספר עתיק המדריך את נשמת המת במסעה להארה, אומר שברגע המוות מפציע הזוהר הבסיסי במלוא הדרו: "הו בן או בת למשפחה מוארת… התודעה שלכם היא זוהר וריקנות בלתי נפרדים והיא שוכנת במרחב עצום של אור; מעבר ללידה ולמוות, היא למעשה הבודהה של האור שאינו משתנה".
מלווין מורס, שחקר חוויות כמעט-מוות אצל ילדים, מוצא שכמעט אצל כולם, לאחר היציאה מהגוף והמעבר במנהרה, חווים ילדים יסוד של אור. זמן קצר לאחר הופעתה, כותב מודי, מתחילה הוויית האור לקשור קשר עם האדם הגוסס. אנשים טוענים כי חוו העברה ישירה של האור, מעבר למחשבה ולשפה המילוליים. האור כמו "מציב שאלה" בפני האדם - "האם אתה מוכן למות?", או "מה עשית בחייך?" - אך שאלה זו אינה נאמרת בשיפוט או בגינוי, אלא באה לבחון את בחירתו של האדם בבהירות ומתוך אהבה מוחלטת, לא חשוב מה תהיה התשובה, אלא דווקא כדי לגרום לו עצמו לחשוב על חייו ולהעריך אותם.
הנה דיווח מפי אשה שקרסה בביתה ויצאה מתוך גופה: "המשכתי לרחף אל האור השקוף כבדולח, אור לבן וזוהר. זה היה כה יפה כה קורן, אבל לא הכאיב לעיני. אין זה אור שאפשר לתאר אותו כאן בעולם. לא ראיתי אדם בתוך האור הזה ובכל זאת היתה לו זהות מיוחדת, בהחלט כן. זהו אור של הבנה מוחלטת ואהבה מוחלטת. באה אלי המחשבה "התאהבוני?" זה לא היה בדיוק בצורת שאלה, אבל נדמה לי שהמשמעות של מה שהאור אמר היא "אם את אוהבת אותי, חיזרי והשלימי את מה שהתחלת בו בחייך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסקירה המהירה ואז הנחיתה
|
|
|
|
|
|
|
לעתים קרובות מלווה חוויה זו בסקירה פנורמית של החיים. ישות האור כמו מציגה לאדם את חייו, על כל נקודות השיא והשפל שלהם. הסקירה היא מהירה כבזק. אצל אחדים הופיע הכל בסדר כרונולוגי, ואצל אחרים הייתה הזכירה בו-זמנית, כאילו יכלו במבט אחד לקלוט את כל תמונת חייהם. מודי מצטט את אחד הדו"חות: "כשהופיע האור, הדבר הראשון שאמר לי היה: 'מה יש לך להראות לי שעשית מחייך?" או משהו דומה. ואז התחילו הסקירות לאחור. פתאום חזרתי לאחור לילדותי. ומאז והלאה זה היה כמו הליכה מן השלבים המוקדמים מאד בחיי, הלאה דרך כל שנה בחיי ועד עכשיו".
שלב הסקירה מזכיר במידת מה גם את הרעיון הנפוץ של בית הדין של מעלה: האדם מת, עולה השמימה, ומעשיו הטובים נשקלים כנגד מעשיו הרעים. אלא שבחוויות שחקר מודי, נראה שגזר הדין לא בא מהאור המקבל את האדם כפי שהוא, אלא מהנידון למשפט.
בדרך כלל, כותב מודי, משתנה העמדה הרגשית של האדם במהלך החוויה. אם בהתחלה הוא מביע צער על הפטירה, הרי שמשלב מסוים, שוב אין הוא רוצה לחזור לגוף. נכון הדבר במיוחד לאלה שפגשו בהוויית האור. אלא שלעתים קרובות רגש אחריות מחזיר אותם לכדור הארץ. לעתים מדובר ברגש מחויבות למשפחה, ולפעמים מדובר במשימה בלתי גמורה שעוד מחכה להם. רוב המרואיינים אינם יודעים כיצד או מדוע חזרו. חלק חשו כאילו האור הוא שהתיר להם לחזור, כדי שיוכלו מעתה לחיות בצורה משמעותית יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדלוקים הטיבטים
|
|
|
|
|
|
|
בתרבות הטיבטית יש מקום מיוחד ל"דלוק" (delok), אדם שהולך וחוזר מהמתים אל החיים כדי לשמור על קשר עם הרוחות מצד אחד ומצד שני לספר, להעיד ולמשוך את הבריות אל נתיב החכמה. הדלוקים, אגב, הם בדרך כלל נשים. הן "מתות" בימים מסוימים בלוח השנה הבודהיסטי, לכמה שעות, ומשמשות כשליחות בין החיים למתים.
המורה הרוחני הטיבטי סוגיאל רינפוצ'ה מביא את סיפורה של לינגזה צ'וקיי, דלוקית ידועה בת זמננו. צ'וקיי מצאה עצמה בגיל 16 מחוץ לגופה, וראתה גופת חזיר על מיטתה, לבושה בבגדיה. היא ניסתה לשווא לתקשר עם משפחתה. היא שמעה קול, שחשבה לאביה, והלכה אחריו. היא הגיעה למישור "הבארדו" (עולם הביניים) ומשם לגיהינום. בגיהינום ראתה את "שר המוות", המונה את מעשיו הטובים והרעים של המת. היא שוחחה עם כמה נשמות ואף ראתה שם יוגי גדול שהגיע לגיהינום כדי לשחרר ישויות שהגיעו לשם. לבסוף נשלחה צ'וקיי לעולם הזה, כיוון שנתגלעה טעות בנוגע לשמה - טרם הגיע זמנה למות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיים שלאחר החיים שלאחר המוות
|
|
|
|
|
|
|
לאחר השיבה לגוף הפיזי, משתנה משהו עמוק ביחס של אנשים אלה לחיים. לעתים הם אינם מפחדים עוד מהמוות. לעתים מובילה הסקירה הגורפת של חייהם להערכה מחודשת של העיקר והטפל להחלטות אמיצות. אומר אחד המרואיינים של מודי: "התבגרתי בין-לילה אחרי שזה קרה, מפני שזה פתח בפני עולם חדש לגמרי, שמעולם לא ידעתי שהוא יכול להיות קיים… התחלתי לחשוב על 'מה הוא הגבול של האנושי ושל הנפש?'". לעתים מוביל המפגש עם הוויית האור לתובנה מעמיקה שהאיכויות המהותיות בחיים הן האהבה, הקבלה, הבהירות והחוכמה. אנשים שחשו נאהבים לחלוטין באור הזוהר שאלו את עצמם אם הם מסוגלים לאהוב באותו האופן.
כמעט-מת נוסף שינה את הפרספקטיבה המוסרית שלו מהקצה אל הקצה: "לאחר החוויה התחלתי לחשוב האם עשיתי את כל מה שעשיתי בחיי בגלל שהם טובים או בגלל שהם טובים בשבילי… כעת אני מנסה לעשות דברים יותר משמעותיים".
לסיום, מעניין להביא כאן סיפור הדומה דמיון מפליא לחוויות שתוארו כאן, אלא שהן מסופרות מפי ההיסטוריון האנגלי בן המאה השמינית, הנזיר בדה (כפי שהוא מופיע בספר של סוגיאל רינפוצ'ה). "בבריטניה התחולל נס מופלא", כותב בדה, "קם אדם שהיה כבר מת, וחזר לחיים בתוך הגוף. האיש היה חולה, ומת בלילה במיטתו. עם שחר קם לתחייה: כל האבלים ברחו מאימה מלבד אשתו. 'אל תפחדי' אמר לה האיש, 'נחלצתי מאחיזתו של שר המוות וניתן לי לחיות שוב בין בני האדם. אבל מעתה לא אוסיף לחיות כפי שחייתי עד כה; עלי לאמץ דרך חיים שונה'. האיש סיפר על מורה דרך לבוש בשלמת אור, שלקח אותו דרך עמק חשוך, עד שהגיעו לפתע למקום מלא אור: "כל כך היה האור נוגה על המקום, עד שנראה היה בהיר יותר מהשמש בצהריים… ומורה הדרך אמר - 'עליך לחזור שוב לגופך, ולחיות שוב בין שני האדם; אבל אם תשקול את מעשיך ברוב תשומת לב, ותשמור על פשטות דבריך ועל טוהר מידותיך, אז גם במותך יהיה בין הרוחות המאושרות האלה שאתה רואה לפניך".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
