 |
/images/archive/gallery/500/913.jpg פסטיבל זורבה
צילום: ירון שוורץ  |
|
|
|
|
| עם געגועים לימי הרווקות ירון שוורץ ארז את הילדים וירד למדבר לפסטיבל זורבה. אפילו אושו היה שמח לראות את זה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ירון שוורץ
20/4/2006 15:18 |
|
|
|
|
|
|
|
יצאנו מהסמי-קומונה הגלילית שלנו, שלוש משפחות פלוס
ילדים למסע ארוך אל המדבר, לאשראם הישראלי הראשון - שיטים, במטרה לקחת חלק בהילולה המתרחשת שם מדי פסח בחמש שנים האחרונות, חגיגת זורבה. כל אחד מאיתנו התנסה בסדנאות אושו-סטייל בימי רווקותו, חווה מה שחווה, למד, לימד ותרגל פרקטיקות רוחניות כאלה ואחרות אך מאז שהתברכנו בחיי משפחה אותם חיים רוחניים נשארו בגדר זיכרונות בלבד.
בשנים האחרונות, מדיטציה הפכה לניסיון כמעט בלתי אפשרי אל מול הוויה חמודה, מרגיזה ומבלבלת הקרויה ילד, עימה אפשר לתרגל לכל היותר מדיטציית החלפת חיתול או סדנת ניקוי צרכים.
הגעגועים לכמה סשנים טובים של נשימות, דיינמיק וקונדליני במסגרת פסטיבל נראו כמו הזדמנות טובה לאפשר לאמא ואבא להשתתף על פי עקרון הרוטציה לפחות בחלק מהסדנאות והמדיטציות שהתקיימו במקום.
מכיוון שהיינו מלאי חששות וחשדות החלטנו להגיע לאשראם עוד ביום שלישי, יום לפני פתיחת הפסטיבל כדי להתרשם מהמקום ולהחליט אם מתאים לנו להישאר או להמשיך ולחפש לעצמנו זולה משלנו במדבר. כבר בכניסה, עם הסיבוב הראשון בין הבודהה-הול לחדר האוכל הבנו שעבור הקטנטנים המקום הזה הוא גן עדן. מרחב נוח, מישורי, ללא כבישים או מכוניות, הרבה מדשאות, מחצלות, כריות ובעיקר - חבורת אנשי צוות נינוחים וחייכנים שקיבלו אותנו בשמחה.
כששאלנו בתמימות איפה יהיה המקום הכי שקט להניח את האוהל, קיבלנו תשובה נחרצת ביותר: "לא יהיה מקום שקט, הגעתם לפסטיבל, יהיו פה יותר מחמש מאות איש, מאות אוהלים, הרבה מוזיקה ופעילות עשרים וארבע שעות ביממה".
העובדות הללו הציפו זיכרונות פסטיבלים מימים רחוקים: מקלחות משותפות בעירום, סדנאות טנטרה וחילופי זוגות, וחיבוקים אינסופיים מאנשים לא מוכרים. עכשיו, במסגרת החדשה של זוגיות ומשפחה, הפכו הזיכרונות האלה להתקף פרנויה שכמעט הבריח אותנו מהמקום. אבל ניצוץ מודעות קטן הזכיר לנו שאנחנו יכולים להתייחס לפסטיבל גם כהזדמנות להתמודד עם המחסומים החדשים שהופיעו בחיים שלנו מהרגע שבחרנו לחיות אחרת. בקיצור, החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהישאר.
בוקר יום רביעי, כ-12 שעות לפני פתיחת הפסטיבל, אנחנו יושבים ומסתכלים בקנאה במעגל הבוקר של אנשי הצוות של האשראם. הם שרים ומודטים יחד בעוד אנחנו מרגישים סגורים, וקצת מרוחקים מכל הנינוחות המידברית-חיבוקית הזו.
לקראת הערב נפתח הפסטיבל במדיטציית קונדליני ומייד לאחריה התקיים בצ'אי-שופ סדר פסח שמח ומבדח. הילדים כבר ישנו על המזרנים כשאנחנו שרנו וניגנו את ההגדה בעיבודי מוזיקת עולם והעלינו קושיות על משמעות העבדות והחירות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| ירון והילדים
| /images/archive/gallery/500/910.jpg  |
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/500/912.jpg |
|
|
|
 |
|
 |
|
בוכים, צוחקים, רועדים וצורחים
|
|
|
 |
|
|
|
בבוקר למחרת התחיל מרתון המדיטציות. בארבע מתחמים שונים תורגלו אינסוף טכניקות התבוננות אקטיביות, פאסיביות, במגע, במישוש, בצחוק, ויפאסנה, נשימות, הרפיה, שירה וריקוד. עבור הורים שלפחות חמישים פעם ביום מתרגזים, מתייאשים, מקטרים ומפחדים, שלל הטכניקות האלה הן הזדמנות אדירה לפרוק הרבה רגשות שליליים שהצטברו בשנות ההורות הראשונות. רק אחרי סשן שכזה מבינים שאותו חיבוק מאדם לא מוכר שכה חששנו ממנו, הוא חלק הכרחי מהתהליך אותו עוברים במדיטציה - אנחנו רוצים לשתף ואולי אפילו קצת לבכות על כתפי אחרים שגם נתנו לעצמם לפרוק משהו מבפנים.
אחרי החיבוקים, המקלחות המשותפות (באשראם נהוג להתקלח בעירום, גברים ונשים יחד) הם כבר עניין פעוט עבורנו. יחד עם הילדים אנחנו מגיעים, מתפשטים ונהנים מהרוח המדברית שהופכת את טיפות המים לקרירות ומענגות. עבור הילדים שרגילים להסתובב עירומים מדובר בעניין של מה בכך. עבורנו זוהי חוויה ראשונית של עירום ללא קנאה או פחד. אולי זה השחרור שכולנו כל כך צמאים אליו?
אחרי שגם את המקלחות המשותפות צלחנו, המשימה הבאה היא לשתף את הילדים בחוויית המדיטציה. אנחנו בוחרים בסדנת יוגה-צחוק, בשביל ההתחלה. הצחוק מתגלה כגשר המהיר ביותר בין הילד, ההורה והרצון להישאר ער ולהתבונן. מכאן נצבר האומץ ואנו מחליטים ללכת ביחד לשאר הסדנאות ולנסות ולהעניק לילד את האפשרות לבחור בעצמו אם להישאר בסדנה ואם לא להשאיר את אחד מבני הזוג ולהמשיך הלאה. לטובת מארגני הפסטיבל ייאמר כי בשום רגע נתון לא נותרנו ללא מעש.
בשלב הזה הילדים כבר הרגישו משוחררים לחלוטין. הם ראו אנשים בוכים, צוחקים, רועדים וצורחים, וזה עשה להם משהו. בארוחת הצהריים הם כבר הרגישו בנוח לגשת לאנשים זרים ולהצטרף אליהם. עבורנו, שבאנו לקבל שיעור אינסופי בהתבוננות, זו הזדמנות נוספת לנשום עמוק ולהאמין שילדים יודעים להסתדר בעצמם, וגם אם יתקלו בסירוב הם יוכלו להתמודד איתו.
משעה לשעה אנחנו מרפים ומצליחים לראות אותם, הילדים, בעיניים אחרות - התגלמויות קטנות של אותו חופש מיוחל שכולם מחפשים פה, דוגמה חיה לאידיאל השחרור שלמענו הגיעו לכאן כולם, ושבשמו הומצאו כל מאות הפרקטיקות הרוחניות - והנה הם הילדים שלנו - יצורים יפים, פתוחים, ערניים, חסרי בושה, מלאי הבעה ומעוררי השראה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
