'ניו אייג NRG - הדובדבן הבוכה

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

פריחת הדובדבן על הר פוג'י.
צילום: ג'וּטארוֹ קוֹנוֹ

הדובדבן הבוכה

נחמן גרשונוביץ על הסָקורה, פריחת הדובדבן שמלבלבת עכשיו ביפן ומוציאה את כולם מהבתים. ועל הצד היהודי של החג היפני

דפדף בניו אייג'

נחמן גרשונוביץ
5/5/2006 10:54

:עוד בכתבה

על המחבר

פרח הדובדבן הפך במרוצת הדורות לסמל הלאומי הבלתי-רשמי של יפן, ונראה שהסָקורה, 'פריחת הדובדבן', הוא אחד המאפיינים המזוהים ביותר עם יפן. הסָקורה נחגג ברוב עם שיוצא אל הפארקים מדי שנה בשנה בעונה זו של תחילת האביב.

היום המדויק בו נחגג הפסטיבל משתנה מאזור לאזור ותלוי במשתנים רבים של מזג אוויר. הסוכנות המטאורולוגית של יפן מפרסמת הודעה מסודרת עם רישומים של מפות וציון התאריכים המומלצים. ככל שמתקדמים אל הצפון, שם קר יותר, נדחית פריחת הדובדבן בשבועות ואף יותר.

עצי דובדבן נטועים בכל רחבי יפן, ואל המקומות המרכזיים נוהרים המונים לחגוג את הפסטיבל, בפיקניק על הדשא או על יריעת ניילון, בלוויית קַרֶאוֹקֶה (מוסיקה כֵּלית המזמינה את הבטוחים בעצמם להתפרק בשירה), ברביקיו מעודן, סאקֶה

(יין אורז) וכמובן החטיף המסורתי לפסטיבל זה, קוּשִי-דאנגוֹ, 'שיפוד כופתאות מתוקות', ממתק לעיסה עשוי קמח אורז שנראה כמו סוכרייה על מקל.

זהו החלק החווייתי, היציאה ההמונית וההתחברות עם הטבע, השחרור המוקדם מהעבודה, ואולי התפרקות מסוימת בליווי אלכוהול. את האנשים הללו, שכל העניין מסתכם עבורם בחוויה הרועשת, מכנים היפנים 'הַאנָה יוֹרי דַאנְגוֹ', שזה מילולית: כופתאות מעל הפרח. משמעות הביטוי היא אנשים שהמזון והשתייה חשובים להם יותר מהצפייה בפרחים. הביטוי גם משמש בהקשר דומה לתאר את אלה שמתמקדים בעניינים שוליים ולא באמנות.

בהקשר שלילי נוסף, הפך הסָקורה לכינוי לברנשים שהיו משתרבבים לתיאטראות ללא תשלום וצופים במחזות בחינם, וזו המטאפורה: גם הצפייה בפריחה היא בחינם.

שיפודי כופתאות מתוקות

צילומים: ג'וּטארוֹ קוֹנוֹ


	להתבונן וליהנות


	עולם של יגון ומכאוב: הפרחים מלבלבים, גם אז... [איסָה] הספר 'טְסוּרֶזוּרֶגוסָה' (Tsurezuregusa) 'מאמרים בְּטֵלים', מאת קֶנְקוֹ יוֹשִידָה, שנכתב בסביבות 1330-1333 וקיבל את פרסומו החל מהמאה ה-17, הפך עם השנים לאחד החיבורים הקלאסיים המשפיעים ביותר על הטעם האסתטי ביפן במאות שלאחר מכן. הספר מורכב מ-243 קטעים שאינם בהכרח קשורים זה לזה ומקיף נושאים רבים של אסתטיקה וביקורת. הפסקה הבאה היא מתוך הקטע ה-137. "אנשים עירוניים נותנים דעתם רק לנהנתנות ראוותנית. הם ניגשים אל עצי הדובדבן בפריחתם ומנצלים את ההזדמנות לשתות סאקֶה, לכתוב פיוטים קשורים, עד שבסוף הם שוברים ענפים גדולים. אין להם רגשות". הסָקורה אם כן אינו רק בילוי נהנתני בחיק הטבע, זהו פסטיבל עם רגש ועומק פילוסופי. הַאנָמִי הוא החלק הרגשי יותר של הפסטיבל. מילולית משמעו 'צפייה בפרחים'. פשוט להסתובב בפארק ולהביט בעצים המלבלבים. המהדרין מחפשים להם זוויות מבט מעניינות או אקזוטיות, כמו קבוצת עצים על פלגי מים, שדרת עצים לצד פגודה עתיקה או מקדש בודהיסטי, לראות עצים רבים ממרחקים שונים, וכן הלאה. יש גם את אלו שמקפידים על יוֹזַאקוּרָה, שזו צפייה לילית בפריחה. כנגד השמים המוחשכים, עם ירח בוהק באופק, הפריחה הבהירה היא רגע עוצר נשימה. אוהבי בדידות יוצאים אל ההרים או אל החצרות הנטושים, ויושבים בְּגָפָּם, מתבוננים ומהרהרים הרחק מההמון.

טְסוּרֶזוּרֶגוסָה מאת קֶנְקוֹ יוֹשִידָה


	המקור לוט באגדות


	אגדות רבות ושונות מסופרות בפי היפנים באשר למקור פסטיבל עצי הדובדבן. אחת האגדות מספרת שזהו פסטיבל של הכרת תודה, משום שלפני עידן ועידנים נפלה נסיכה מן השמים, אולם הנפילה לא הכאיבה לה משום שהיא צנחה על הפרחים הרכים של עץ הדובדבן בפריחתו. אגדה אחרת טוענת שעצי הדובדבן הראשונים שהגיעו ליפן ניטעו על ידי אלה שעסקה בשתילת זרעים על הר הפוג'י, הר המקודש ליפנים, ולכן אלו עצים בעלי חשיבות שיש להעריץ. בספרות מתוארת הצפייה בפריחת הדובדבן כתענוג אהוב על בני אצולה עוד מתקופת הֵייאֶן (794-1185). מאוחר יותר, בסוף המאה ה-16, פיתח הטַאיקוֹ (פֵיאוֹדָל) טוֹיוֹטוֹמי הִידֶיוֹשִי את הנושא לעניין בעל עומק. בתקופת אֶדוֹ (1603-1867) נפוצה הסָקורה להמונים. ביצירות ספרותיות, באיורים ובגילופים מהתקופה הנ"ל, מוצגים אנשים שרוקדים ואוכלים ומנגנים בשָמִיסֵן (כלי פריטה בעל שלושה מיתרים) אל מול פריחת הדובדבן.

טוֹיוֹטוֹמי הִידֶיוֹשִי


	זמן של התחלות


	פרחי הדובדבן מלבלבים בחן רב, ברובם בגוון צחור עם טשטוש עדין של ורוד. הענפים מתעקלים כלפי מעלה ונמשכים מטה עד ליצירת כדור פרחוני שובה לב. ניתן למצוא מעל מאה זנים של דובדבן, חלקם צומחים בר ואחרים 'מבויתים', והם שונים מהותית מהדובדבן שבארצות אחרות. הדובדבן הנפוץ ברחבי ארץ השמש העולה הוא מהזנים סוֹמֵיי-יוֹשִינוֹ ויַאמָזַאקוּרָה ופרחיהם נושאים חמישה עלי כותרת, כך גם הזן אוֹשִימָזַאקוּרָה. זנים אחרים נושאים 20 עלי כותרת לפרח ואף 100 בזן קִיקוּזַאקוּרָה, שהוא גם המאחר ללבלב מכל הזנים האחרים. יש זנים שנושאים פרחים צהבהבים, יש כאלה שהוורוד שלהם הוא עז יותר, יש גם שוני בגודל הפרחים. יש את המינים שנועדו ליופי - סָקורה, ואת אלו שנועדו לפרי - סָקוּרָנְבּוֹ. גם במטבח יש לדובדבן מעמד של כבוד. סָקוּרה-מָאצִ'י היא כּוּפתת בצק ממולאת במחית שעועית ממותקת (או מילוי אחר) ומסביב לה עלה רחב של דובדבן, מנת קינוח בגוון ורדרד. משקה נעים ומרענן הוא הסָקוּרה-יוֹ, חליטת עלי דובדבן, מעין תה, או בשמו הנפוץ יותר: סָקוּרה-צָ'ה. פריחת הדובדבן מסמלת לא רק את בוא האביב, אלא באופן כללי זמן של התחלה חדשה. שנת הלימודים מתחילה ביפן באפריל, וזוהי גם תקופה חדשה של עסקים ומטרות חדשות. היופי העדין מסמל צניעות וצחות, מידות הראויות לבני אנוש.


	מותם של פרחים ולוחמים


	במסע, לנוח בצל פריחת הדובדבן, אני חש עצמי במחזה נוֹ. [באשוֹ] כאשר מעמיקים להתבונן הופכת פריחת הדובדבן לסמל הארעיות, זמן כה קצרצר של פריחה כה מדהימה. כמו קיקיוניות החיים. כמו לרוץ ולנצל את היופי הפרחוני, לראות, לשאוב פנימה את הקסם לפני שהעלים ייחלשו ועלי הכותרת ירעדו, ואז ברוח הם ינשרו לאדמה. אחד-אחד, גשם ורוד ואדום, גשם רך מהתפוררות יופי רגעי שֶפַּס מן העולם. הסמוראים ביפן הפֵיאוֹדָלית ראו בפריחת הדובדבן מטאָפורה נוגה לחייו, ועוד יותר למותו, של הלוחם. בשיא אונו הוא יילחם, יניף את חרבו בשדה הקרב, ובשלמות התנועה הוא ייפול לבסוף, ינשור אל האדמה, יגסוס כאותם עלי כותרת עדינים וחסרי חיוּת. הוא יתייבש ויתעוות כאותם עלים אדומים שאין להם עוד מקור לחות. מותו של לוחם, גוויעתה של פריחה. המחשבה הזו היתה ממלאת אותם ברגש של גאווה. ואולי זה הרגע היפה ביותר, הקמילה. "האם עלינו לרצות לצפות בפריחת הדובדבן רק כשהיא בשיאה, או בלבנה כשהיא במילואה?" שואל קֶנְקוֹ יוֹשִידָה בחיבורו המוזכר לעיל, "כמובן שלא!"

פריחת דובדבן על רקע הר פוג'י


	יופיו של הלא מושלם


	זהו היופי של הלא מושלם, העץ המעורטל. וואבּי-סאבּי, תמצית האסתטיקה היפנית. יופי שיוכל להיחשף לעיני המתבונן רק לאחר הבשלה אמיתית, אחרי התבוננות אל מעבר לתעשייתי ולמובן מאליו. אדם שחי בסביבה פשוטה, מוצא יופי בסלסילת קש ונהנה גם מצורתו של וילון מעשה ידיים. נזירים ומתבודדים מתפעמים מתבנית הסלע אותו עיצב הטבע בסחף של רוחות או מים. מוצאים קורת רוח בעלה מגנוליה שחרקים נגסו בשוליו. יופי שאנשים לא עיצבו. מעשה זֶן מספר על כוהן שהיה אחראי על גן בתוך מקדש זֶן ידוע. הוא קיבל את המלאכה משום חיבתו הגדולה לפרחים, צמחים ואילנות. בסמוך למקדש זה שכן מקדש נוסף, קטן יותר, שם חי לו בדוחק חכם זֶן זקן מאוד. ביום מן הימים, כאשר המתין הכוהן לאורחים חשובים, טיפל בגן ביתר שימת לב. הוא סֵרֵק את העשבים, גזם את השיחים, הבריש את הטחב, והשקיע זמן רב בגריפה קפדנית של העלים היבשים שהותיר הסתיו מאחוריו. בעודו עושה מלאכתו, השגיח בו חכם הזֶן הזקן מעבר לקיר המפריד בין המקדשים, ובעיניו סקרנות-מה. כאשר סיים הכוהן את עבודתו, הוא נסוג לאחור ונעמד, בוחן בהערצה את מעשה ידיו. "כמה יפה גן זה, הלוא כן?" אמר אל חכם הזֶן הזקן המתבונן בו. "כן בהחלט", אמר חכם הזֶן. "אך משהו חסר. בוא לרגע, סַייע לי לעבור את הקיר הזה, ואני אראה לך". הכוהן היסס לרגע, אחר העביר את הזקן מעבר לקיר והוריד אותו בעדינות בסמוך לגן. חכם הזֶן שירך את רגליו לתוככי הגן והתקרב אל העץ המרכזי. הוא אחז בגזע וזעזע את העץ. עלים נשרו מטה והתפזרו בכל רחבי הגן. "הנה לך", אמר חכם הזֶן. "אתה יכול להחזיר אותי כעת למקדשי הקט". היופי האמיתי הוא לא מעשה ידיים, הוא שייך לטבע, לפשטות ולהבנה.


	הקשר היהודי


	יריעה של גשם. רק אדם אחד נותר בתווך, צללי פריחת הדובדבן. [איסָה] לנו יש מצווה לצאת אחת לשנה בימי ניסן (תקופת הסָקורה ביפן) אל הפרדסים, לראות עצי פרי בלבלובם, ולברך בשם ומלכות: "ברוך... שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם". גם כאן מזוקקת החשיבות שיש ביופי העצים ובתועלת שבהם לאנושות. עלינו לצאת ולהתבונן, לחשוב, ולברך בכוונה רבה. אנו יוצאים ומשבחים את הבורא על העצים האלה שמביאים לנו פירות ומקשטים ביופיים את סביבתנו. בעבר היו יהודים יוצאים בקבוצות אל הפרדסים, ומביאים עִמם מזונות ומשקאות חגיגיים, ושם נשארים כל היום בהתענגות על הפריחה, בברכות ובפיוטים. שוב דמיון לסָקורה. בימינו נראה שמהנהג זה כמעט נגוז. אולם שומרי מצוות מקפידים לצאת ולברך את ברכת האילנות, אם במניין, אם יחידי. ביהדות נחשב חודש ניסן כראש לחודשים, דהיינו תחילת השנה. בתלמוד מובא שהעולם נברא בחודש ניסן, ואילו בחודש תשרי, אז עלתה מחשבת הבריאה לפני הקדוש-ברוך-הוא. בימי בית המקדש הראשון נהגו הלכה למעשה למנות את החודשים החל מניסן. גם לנו, אם כן, זו התחלה חדשה, התחלה רעננה של פריחה וחמימות. אנו יוצאים לעוד שנה של מטרות ושאיפות להגשמה, עם התבוננות בפשוט ובטבע המבורך. מכונית בתוך פרדס. לעמוד מול תפוז ולראות דובדבן.


	על המחבר


	נחמן גרשונוביץ הוא סופר חרדי וחוקר בין-תחומי. באתרו האישי "ספרא וסייפא" הוא כותב סיפורים והומור לצד מגוון מתחומי החיים והטכנולוגיה, וגם ממציא טכנו-מיתוסים.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


עשית השבוע מישהו מאושר?
כן
לא