 |
/images/archive/gallery/514/861.jpg ניסרגדתה מהארג'.
 |
|
|
|
|
| הוא חי בשכונת עוני בבומביי ועסק כל חייו במכירת סיגריות. עד שהוא הפך לאחד המורים הרוחניים הגדולים ביותר של המאה העשרים. ערוץ הניו אייג' עושה כבוד לניסרגדתה מהארג'. פרויקט מיוחד |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
14/5/2006 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
"החכמה אומרת: אני כלום. האהבה אומרת: אני הכל. בין שני אלה החיים שלי זורמים".
ניסרגדתה מהאראג', I AM THAT, שיחה 57.
לקראת סוף שנות השישים, כאשר הִיפים הפכו עורכי דין והרוק הפך לדיסקו, הורגש חוסר מסוים במורים רוחניים אותנטיים. אחרי האכזבה של הביטלס מהמהארישי מאהֶש יוגי, ולפני שמישהו בכלל שמע על פאפאג'י, מי שחיפש רוחניות בהודו היה בדרך כלל מגיע אל המרכז העולמי של תנועת הרה קרישנה (ISCON) הפופולרית (אז) בצפון הודו, מוקטאננדה העוצמתי בגנשפורי, או שהיה מתמגנט, כמו כולם, אל האשראם של אושו (שנקרא אז "בהגוואן שרי ראג'ניש") בפונה.
 |
| הנה אני |
|
כשהמחשבה נשארת בתחושה ''אני קיים'', אתה נכנס למצב שאי אפשר לתאר במילים אך ניתן לחוות. דיאלוג מתוך הספר I AM THAT |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
המצב העגום קיבל תפנית חיובית ב-1973, כאשר יצא לאור לראשונה הספר "I AM THAT". את הספר, שכלל תיעוד של שיחות שקיים מורה רוחני לא ידוע בשם ניסרגדתה מהאראג' (Nisargadatta Maharaj), ערך מוריס פרידמן, מכר ותיק של קרישנמורטי שרצה להוציא לאור את ספריו (של ק') בהוצאה הודית. לפני שהגיע לכך ביקר, בהמלצת המוציא לאור, בביתו של הגורו האלמוני, ותוך שבועיים הרגיש שתפס משהו שלא הבין במשך עשרות שנים של היכרות עם קרישנמורטי. פרידמן החל מיד לעבד את שיחותיו של מורו החדש לספר הנ"ל, שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי ועשה ממהאראג' כוכב זוהר בשמים הבהירים של הניו אייג'.
מאותה שנה ועד מותו ב-1981 לא עשה מהאראג' דבר מלבד ללמד, יומם וליל, את כל מי שהגיע לעליית הגג הקטנה שבנה בביתו, באחת השכונות הפחות נעימות של בומביי. תשובותיו תמיד חדות, מהירות והולמות כברק. מי שהיה אצלו מספר כי היה סותר את עצמו לפעמים משפט אחרי משפט, כאשר כל תשובה כוונה בדיוק אל המצב בו נמצא האדם שהיה זקוק לה. הוא היה מעשן, מקלל, צועק ואף מגרש אנשים מעל פניו, אבל האהבה שקרנה ממנו, והחוכמה הרבה שנבעה מתוכו ביססו את מעמדו כאחד המורים הגדולים ביותר של המאה העשרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| ה"ספר הצהוב"
| /images/archive/gallery/514/894.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אני פשוט צייתתי
|
|
|
 |
|
|
|
הוא נולד ב-1897 ונקרא מָרוּטי בילדותו. בגיל 18 התייתם מאביו והיה צריך לדאוג לפרנסת משפחתו. הוא הגיע לבומבי ופתח חנות לבגדי ילדים וטבק (שילוב מנצח), ששגשגה
עד מהרה, בעיקר הודות למכירת סיגריות "בִּידִי" זולות, המגולגלות בעלה. אחרי כמה שנים התחתן והביא לעולם בן ושלוש בנות. כשהיה בן 34 לקח אותו חבר לראות אדם בשם סידהארמשסוואר מהאראג' (Siddharameshwar Maharaj), גורו מוערך, השריד האחרון של שושלת מורי אדוויטה בת תשעה דורות. אותו מורה נתן למרוטי הוראות מועטות ומנטרה, שבאופן אולי מפתיע נלקחו על ידי מרוטי ברצינות רבה, עד כדי כך שהוא בנה עליית גג קטנה בביתו והיה מתבודד בתוכה כל אימת שהיה יכול, משתדל ליישם את הוראותיו של הגורו.
מהאראג' מתאר את שעשה: "הגורו שלי פקד עלי ללוות את הרגשת ה- I AM. אני פשוט צייתתי. לא תרגלתי שום דרך מיוחדת של נשימה, או מדיטציה או לימוד של כתבי קודש. מה שלא קרה, הייתי מנתק את תשומת הלב שלי מזה ונשאר בתחושה I AM. יכול להיות שזה נראה פשוט או גס מדי ... אבל זה עבד!" ( I AM THAT, שיחה 75). שלוש שנים מאוחר יותר הלך הגורו לעולמו, ולמרות שהקשר ביניהם היה רופף ביותר, הדבר עורר במרוטי רצון עז להקדיש את כל חייו לחיפוש הרוחני. הוא מסר את חנויותיו (אז כבר היו לו ארבע) לילדיו ויצא אל ההימלאיה.
אחרי זמן לא ארוך של נדודים הוא פגש במקרה חבר, שייעץ לו לחזור לביתו וטען שהחיפוש הרוחני המתבצע בתוככי החיים מיטיב הרבה יותר. מהאראג' השתכנע, חזר לבומביי וגילה שילדיו הזניחו את חנויותיו, ומאימפריית הבידי נשארה רק חנות אחת. הוא מיד שב לאייש אותה, ובנוסף תירגל התבוננות ב- I AM בכל רגע פנוי. זמן לא רב לאחר מכן הגיע להארה, "ידע את העצמי" ושינה את שמו לניסרגדאתה ("הטבעי").
|
|
|
|
|
|
|
 |
| סידהארמשסוואר מהאראג'. הגורו של ניסרגדאתה
| /images/archive/gallery/514/860.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
התבוננו והישארו
|
|
|
|
|
|
|
אחרי שפורסם הספר "I AM THAT", עליית הגג הקטנה של מהאראג' היתה דחוסה באופן קבוע במחפשים רוחניים. מעולם לא נבנה לו אולם מיוחד, ולא התארגן סביבו אשרם, ומפני שכה רבים היו שוחרי חוכמתו, היה מהאראג' מבלה כמעט את כל יומו באותו חדר קטן. הוא לא היה שותק לרגע (לימוד בשתיקה, סטייל רמאנה מהארישי, בכלל לא היה הסגנון שלו) ואם לאף אחד לא היו שאלות, הוא היה יכול ביוזמתו להרצות דקות ארוכות על מגוון רבדיה של ההכרה. עם זאת, המילים שהוא אמר לא נועדו לשמש אבני בניין למבנה פילוסופי כלשהו, אלא זרעים של פורענות, אותם הוא היה "שותל בהכרה של המאזין", כדבריו, ושהיו מתפתחים מעצמם ונותנים פרי, אם לא מיד, אזי במועד מאוחר יותר. באשר לתרגול רוחני, הוא נתן את אותה עצה שנתן לו הגורו שלו: התבוננו והישארו בהרגשת ה- I AM.
מהי אם כן אותה הרגשת I AM? למרות שמהאראג' מדבר על ה- I AM ללא הרף, לא מצאתי בספריו אף הסבר פשוט וישיר למה בדיוק הכוונה, והייתי רוצה להציג את דעתי. על פי הבנתי הרגשת ה-I AM היא התחושה הבסיסית ביותר שניתן להרגיש בגוף או בתודעה. זו אינה מחשבה ולא רעיון, אלא נסיגה מנטלית אל הרובד הראשוני ביותר של הקיום שלנו, ושהייה בו. כאשר הנסיגה הזו מתבצעת בתודעה, מדובר בשהייה במצב של מודעות בלבד, ללא "יציאה" לפרשנות ושיפוט של העולם (ייתכן ואפשר למצוא הקבלות בין זה לבין מה שקרישנמורטי מכנה Choiceless Awareness, ודאגלס הארדינג מגדיר כהתבוננות "ללא ראש"). כאשר אנו חוזרים ל- I AM דרך הגוף, מדובר בהרגשת הגוף "מבפנים", כלומר בהתמקדות על ההרגשה של ההוויה הגולמית של החיים, הזרימה המתמידה של תהליך החיים עצמו בגוף, ולא חשוב ממש באיזה מקום בגוף אנו מרגישים אותה (גם אקהרט טולה אוהב להמליץ על תרגול כזה). המשותף לשתי ה"שהיות" הללו ב- I AM, הוא שהן נעימות מאוד. לבד מזה ברור, מחד, שניתן לקיימן בכל זמן ובכל מקום, ומאידך לא פשוט בכלל לקיימן לאורך זמן. קיומן האקטיבי והמכוון, והחזרה המתמידה אליו כאשר הוא נעלם, היא הדרך שמציע לנו ניסרגדתה מהאראג'.
לאורך זמן, השהייה ב- I AM הופכת להיות המקום הטבעי שלנו. אנחנו הופכים להיות יותר ויותר מזוהים עם ההרגשה הבסיסית של קיום גולמי, היולי. כל התוספות שנלוות לקיום עצמו (שם, אופי, גוף מסוים, רכוש, מעמד) הופכות להיות בעינינו שוליות, וההתענגות על ההוויה עצמה מלווה אותנו לכל אשר נלך, ובכל אשר נעשה. לבסוף אנחנו מתבססים בהזדהות שלמה עם ה-I AM, והשהייה שם אינה דורשת עוד פעילות אקטיבית - להפך: כל פעילות שנעשה נחווית עכשיו כיוצאת מתוך הקיום עצמו. אז גם שופעת מאיתנו אהבה אדירה לכל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| סיגריות בידי. בשאיפה להארה
| /images/archive/gallery/514/867.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
אין, אין סוף למסע
|
|
|
|
|
|
|
אבל זה לא הסוף. מסביר מהאראג': "תחושת ה- I AM היא התגלמות של סיבה עמוקה יותר, שאפשר לקרוא לה העצמי, אלוהים, ההוויה או כל שם אחר. ה-I AM נמצא בתוך העולם; אבל הוא המפתח שיכול לפתוח את הדלת אל מחוץ לעולם". (I AM THAT, שיחה 44). כלומר, גם ה-I AM אינו אנחנו, שכן גם ה-I AM הוא תופעה בעולם, ועל פי מהאראג' אנחנו לא כל תופעה שהיא, אלא הרקע והמקור לכל התופעות כולן.
אחרי שהות ב-I AM, טוען הגורו, מתרחשת הרפיה גם מההיאחזות בה והתבססות בזהות האמיתית שלנו: "דע את עצמך כמקור ולא כנהר, זה הכל. [...] ברור, אתה גם הנהר. כ- I AM אתה הנהר, זורם בין גדות הגוף. אבל אתה גם המקור והאוקיאנוס והעננים שבשמים. בכל מקום שיש בו חיים והכרה - שם אתה. קטן מהקטן ביותר, גדול מהגדול ביותר, אתה ק-י-י-ם, בעוד כל הדברים רק מ-ו-פ-י-ע-י-ם" (I AM THAT, שיחה 80).
עבור אדם חסר השכלה היה מהאראג' יכול לנסח את עצמו בצורה מופתית: "מה שקיים, קיים. הוא אינו סובייקטיבי או אובייקטיבי. חומר והכרה אינם נפרדים. הם אספקטים שונים של אותה אנרגיה. ראה את ההכרה כפונקציה של חומר והנה לך מדע. ראה את החומר כפונקציה של הכרה והנה לך דת. אף אחד מהם לא מקדים את משנהו, שכן אף אחד מהם לא מופיע לבדו. חומר הוא הצורה, הכרה היא השם. ביחד הם יוצרים את העולם. ההוויה, הקיום-מודעות-עונג (sat-chit-ananda) הטהור מהווה את כל זה, ונמצא מעל כל זה, והוא המהות האמיתית שלך". (I AM THAT, שיחה 80).
כאשר אנחנו חוזרים להזדהות עם המקור עצמו אנחנו שופעים אהבה לכל: "תפסיק לדמיין את עצמך כעושה או קיים כך או אחרת, והידיעה שאתה המקור והלב של כל הדברים תינטע בך. עימה תבוא אהבה גדולה שאינה בחירה או תוצאה של דעה קדומה ואינה היאחזות, אלא עוצמה שהופכת את כל הדברים לראויים לאהבה ולנאהבים". (I AM THAT, שיחה 1).
כפי שניתן לראות, ניסרגדתה הוא מורה אדווייטה קלאסי, כלומר עומד בראש ובראשונה על חוסר הדואליות שבסיס הקיום. ככל שעבר הזמן תורתו הפכה רדיקלית יותר ויותר, ולקראת סוף חייו, אחרי שמחלת הסרטן התגלתה בגרונו, הוא לא הסכים לבזבז אף רגע וגירש מעל פניו מחפשים רוחניים שהיו לדעתו לא בשלים מספיק כדי להפנים את התורה. הוא היה יושב עם מתורגמניו, שאחד מהם היה ראמש בלסקר, ומרביץ תורה ללא הרף, עד שלא היה יכול יותר.
מעניין גם לציין כי בשנה האחרונה לחייו דיווח מהאראג' כי הוא עצמו הגיע למצב מעט שונה מזה ששהה בו עד אז, וכי איבד שאריות אחרונות של אינדיבידואליות, שכפי הנראה נשארו לו לפני כן (על כך אפשר לקרוא בקטעים מתוך הספר consciousness and the absolute). ייתכן שהפרידה הקרובה מהגוף שחררה משהו שהיה עדיין תפוס בהכרתו, וייתכן, כמובן, שעומקים רבים להארה, ושגם עבור הגדולים ביותר אין, אין סוף למסע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
