 |
/images/archive/gallery/516/706.jpg ניסרגדתה מהארג'
 |
|
|
|
|
| כל שעליך לעשות הוא להיפטר מהנטייה להגדיר את עצמך. ניסרגדתה מהארג' מצליף. פרויקט מיוחד |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ניסרגדתה מהארג'. תרגום: יונתן לוי
16/5/2006 16:59 |
|
|
|
|
|
|
|
שתי השיחות שלפניכם לקוחות מתוך ספרו של ניסרגדתה מהארג' I AM THAT, המכיל דיאלוגים של המורה הרוחני ההודי עם תלמידים.
שיחה מס' 2: אובססיה ביחס לגוף
שואל: מהראג', אתה יושב לפני ואני כאן לרגלייך. מה ההבדל הבסיסי בינינו?
מהראג': אין הבדל בסיסי.
ש: ובכל זאת צריך להיות איזשהו הבדל של ממש, מכיוון שאני בא אליך, לא אתה אלי.
 |
| תומר פרסיקו \ |
אני הוא זה |
|
הוא חי בשכונת עוני בבומביי ועסק כל חייו במכירת סיגריות. עד שהוא הפך לאחד המורים הרוחניים הגדולים ביותר של המאה העשרים. ערוץ הניו אייג' עושה כבוד לניסרגדתה מהארג' |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
מ: מכיוון שאתה מדמיין הבדלים למיניהם, אתה נע הלוך ושוב ומחפש אנשים 'נעלים'.
ש: גם אתה אדם נעלה. אתה טוען שאתה יודע את מה שאמיתי, ואילו אני לא.
מ: האם אמרתי לך אי פעם שאתה אינך יודע ולכן אתה נחות? תן למי שהמציא את ההבחנות האלו להוכיח אותן. אינני טוען שאני יודע משהו שאתה לא. למעשה, אני יודע הרבה פחות ממך.
ש: דבריך חכמים, התנהגותך אצילית והחסד שלך כל-יכול.
מ: איני יודע על כך דבר ואיני רואה שום הבדל ביני לבינך. חיי הם רצף של אירועים, כמו אלה שלך. אלא שאני לא קשור אליהם ואני רואה את המופע החולף כמופע חולף, בעוד שאתה דבק בדברים ונע איתם יחד.
ש: מה גרם לך להיות כה אדיש?
מ: שום דבר מסוים. קרה שסמכתי על המורה שלי. הוא אמר לי שאינני אלא העצמי שלי והאמנתי לו. מכיוון שנתתי בו אמון, נהגתי בהתאם והפסקתי לדאוג למה שלא היה אני או שלי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ש: מדוע היית בר מזל ונתת אמון מלא במורה שלך, בזמן שהאמון שלנו הוא מילולי בלבד?
מ: מי יודע? כך קרה. הדברים קורים בלי סיבה, ובסופו של דבר, מה זה משנה, מי הוא מי? ההערכה הגבוהה שאתה רוחש כלפי היא רק הדעה שלך. היא יכולה להשתנות בכל רגע. מדוע לייחס חשיבות לדעות, אפילו לאלו שלך?
ש: ועדיין, אתה שונה. נראה שהמחשבה שלך תמיד שקטה ושמחה. וניסים קורים סביבך.
מ: לא שמעתי על שום ניסים, ואני תוהה האם הטבע מאפשר חריגות מהחוקים שלו, אלא אם כן נסכים שהכול הוא נס. ובעניין המחשבה שלי, אין דבר כזה. ישנה מודעות שבה הכל קורה. הדבר ברור מאליו ובהתנסותו של כל אחד. אתה פשוט לא מתבונן מספיק טוב. התבונן היטב, וראה מה שאני רואה.
ש: מה אתה רואה?
מ: אני רואה את מה שאתה היית רואה, כאן ועכשיו, לולא ההתמקדות המוטעית של תשומת הלב שלך. אינך כלל שם לב לעצמך. המחשבה שלך עם כל הדברים, אנשים ורעיונות, ואף פעם לא עם עצמך. שים את העצמיות שלך במוקד, היעשה מודע לקיומך. ראה איך אתה פועל, התבונן במניעיך ובתוצאות מעשיך. חקור את הכלא שבנית לעצמך, באמצעות
חוסר תשומת לב. בכך שתדע מה אתה לא, תדע את עצמך. הסירוב והשלילה הם הדרך חזרה אל עצמיותך. דבר אחד ודאי: האמיתי אינו דמיוני, הוא אינו תוצר של המחשבה. אפילו התחושה "אני קיים" אינה מתמדת, למרות שהיא תמרור מועיל; היא מראה לך היכן לחפש, אבל לא מה לחפש. פשוט הבט בה היטב. ברגע שתשתכנע שאינך באמת יכול לומר על עצמך שום דבר מלבד "אני קיים", וששום דבר שעליו תוכל להצביע אינו יכול להיות אתה עצמך, כבר אין צורך ב"אני קיים" - כבר אינך ממוקד בתיאור המילולי של מה שאתה. כל שעליך לעשות הוא להיפטר מהנטייה להגדיר את עצמך. כל ההגדרות חלות רק על הגוף שלך ועל התבטאויותיו. מרגע שתיעלם האובססיה ביחס לגוף, תחזור למצבך הטבעי, באופן ספונטני וחסר מאמץ. ההבדל היחיד בינינו הוא שאני מודע למצבי הטבעי, ואילו אתה מבולבל. ממש כפי שלזהב, שהפכו אותו לתכשיטים, אין שום יתרון על אבקת זהב, אלא כשהמחשבה מחליטה עליו, כך גם אנחנו מאוחדים בהווייתנו - ההבדלים בינינו הם רק בהופעה. נוכל לגלות זאת אם נהיה נחושים, אם נחפש, נחקור, נשאל מדי יום ומדי שעה, אם נקדיש את חיינו לגילוי הזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיחה מס' 3: ההווה חי
|
|
|
|
|
|
|
שואל: עד כמה שאני מבין, אין שום בעיה עם הגוף שלי ולא עם הווייתי האמיתית. את שניהם לא אני יצרתי ושניהם אינם זקוקים לשיפור. הדבר שהשתבש הוא "הגוף הפנימי", בין אם נקרא לו המחשבה, התודעה, אנטהקרנה או בכל שם אחר.
מהראג': מה לדעתך לא בסדר עם המחשבה שלך?
ש: הוא חסר מנוחה, חומד את מה שנעים ומפחד ממה שאינו נעים.
מ: מה רע בכך שהוא מחפש את הנעים ונרתע מהבלתי נעים? בין הגדות של הכאב והעונג זורם נהר החיים. רק כשהמחשבה מסרבת לזרום עם החיים, ונתקעת בגדות, נוצרת בעיה. בזרימה עם החיים אני מתכוון לקבלה - לאפשר למה שבא לבוא ולמה שהולך ללכת. אל תחשוק, אל תפחד, התבונן בממשות, בזמן וכפי שהיא מתרחשת, מכיוון שאתה אינך מה שקורה, אלא מי שהדברים קורים לו. בסופו של דבר, אתה גם אינך המתבונן. אתה הנך הפוטנציאליות היסודית ביותר, המודעות החובקת-כל היא לה הצד הנגלה והביטוי.
ש: ובכל זאת, בין הגוף לעצמיות מצויה עננה של מחשבות ורגשות, שאינה משרתת לא את הגוף ולא את העצמיות. מחשבות ורגשות אלו קלושות, בנות חלוף וחסרות משמעות, סתם אבק מנטלי שמעוור וחונק, אך הם שם, מערפלים והורסים.
מ: כמובן, זיכרון של אירוע אינו יכול להחליף את האירוע עצמו. גם לא הציפייה. ישנו משהו יוצא דופן, ייחודי בהתרחשות שבהווה, שאין בהתרחשות שחלפה וגם לא בזו העתידית. יש בה חיוניות, ממשות; היא בולטת כאילו היא נופל עליה אור. זהו "חותם המציאות" הטבוע בממשי, שאין לעבר או לעתיד.
ש: מה מעניק להווה את "חותם המציאות"?
מ: אין בהתרחשות שבהווה שום דבר מיוחד שמבדיל אותו מהעבר או מהעתיד. לרגע אחד היה העבר ממשי, וגם העתיד יהיה כזה. מה כל כך מייחד את ההווה? כמובן, הנוכחות שלי. אני תמיד אמיתי כי אני תמיד נוכח עכשיו, בהווה, ומה שנמצא איתי חולק את המציאות שלי. העבר בזיכרון, העתיד - בדמיון. אין שום דבר מסוים שמבליט את האירוע שבהווה כממשי. זו יכולה להיות התרחשות פשוטה ומחזורית כלשהי, כמו דנדון שעון. למרות שאנו יודעים שדנדוני השעון זהים אלו לאלו, הדנדון הנוכחי שונה מהקודם ומזה הבא - כדנדון בזיכרון או כדנדון בציפייה. דבר שעליו אני מתמקד עכשיו נמצא איתי, כי אני נוכח תמיד; המציאות המוענקת להתרחשות שבהווה היא המציאות שלי עצמי.
ש: אך אנחנו מתייחסים לזיכרונות שלנו כאילו הם היו דברים אמיתיים.
מ: אנו מתייחסים לזיכרונות רק כשהם עולים בהווה. אין מתחשבים בנשכחות אלא כשנזכרים בהן - כלומר כשמביאים אותן אל העכשיו.
ש: כן, אני יכול לראות שישנו גורם בלתי ידוע שמעניק מציאות רגעית לממשות בת-החלוף.
מ: אין צורך לומר שהוא בלתי ידוע, מכיוון שאתה רואה אותו בפעולה מתמדת. מאז שנולדת, האם הוא השתנה אי-פעם? דברים ומחשבות התחלפו לבלי הרף. אבל ההרגשה שמה שקורה עכשיו הוא אמיתי לעולם לא השתנתה, אפילו בחלום.
ש: בשינה עמוקה אין כל חוויה של המציאות הנוכחית.
מ: הריקות של השינה העמוקה אינה אלא תוצאה של היעדר זיכרונות ספציפיים. אך ישנו זיכרון כללי של שלווה. זו הרגשה אחרת לומר "ישנתי שינה עמוקה" ולומר "לא הייתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ש: נחזור לשאלה שהתחלנו בה: בין מקור החיים לבין הביטוי של החיים (כלומר הגוף), ישנה המחשבה ומצבי, המשתנים תדיר. זרם המצבים המנטאליים הוא אינסופי, חסר משמעות ומכאיב. הכאב הוא הגורם הקבוע. מה שאנו קוראים לו עונג אינו אלא מרווח, אתנחתא בין שני מצבים כואבים. התשוקה והפחד הם השתי וערב של החיים, ושניהם עשויים מכאב. שאלתי היא: האם תיתכן מחשבה מאושרת?
מ: התשוקה היא זיכרון העונג והפחד הוא זיכרון הכאב. שניהם הופכים את המחשבה לחסרת נחת.
רגעי עונג אינם אלא הפוגות בזרם הכאב. כיצד יכולה להיות המחשבה מאושרת?
ש: הדברים נכונים כשאנו משתוקקים לעונג או מצפים לכאב. אך ישנם רגעים של שמחה שלא ציפינו לה, שלא צפינו אותה. חדווה טהורה, בלתי נגועה בתשוקה - שלא חיפשנו, שלא מגיעה לנו, מתת-אלוהים.
מ: ועדיין, השמחה היא שמחה רק כנגד רקע הכאב.
ש: האם הכאב הוא עובדה קוסמית, או רק עובדה מנטלית?
מ: היקום מושלם והיכן שישנה שלמות, כשדבר אינו חסר, מה יכול להכאיב?
ש: כשלם, היקום אולי מושלם, אך הוא בלתי-שלם בפרטיו.
מ: כשרואים את החלק מהשלם ביחס לשלם, גם הוא מושלם. רק כשמביטים עליו בנפרד הוא נעשה לקוי ומקום של כאב. מה גורם להפרדה?
ש: מגבלות המחשבה, כמובן. המחשבה לא יכולה לראות את השלם בחלק.
מ: טוב ויפה. המחשבה, מעצם טבעה, מחלקת ומנגידה. האם תיתכן מחשבה אחרת, שמאחדת ומיישבת בהרמוניה, שרואה את השלם בחלק ואת החלק כקשורה לחלוטין בשלם?
ש: המחשבה האחרת - היכן היא?
מ: היא נמצאת כשהולכים מעבר למחשבה המגבילה, המחלקת והמנגידה. עם קץ התהליך המנטלי כפי שאנו מכירים אותו. כשדבר זה מגיע לקיצו, המחשבה ההיא נולדת.
ש: במחשבה ההיא, האם עוד מתקיימת בעיית השמחה והצער?
מ: לא כפי שאנו מכירים אותם, כרצויים או כבלתי-רצויים. זו הופכת להיות שאלה של אהבה, המחפשת ביטוי ונתקלת במכשולים. המחשבה המכילה היא אהבה בפעולה, הנאבקת בנסיבות, בהתחלה מסוכלת, ובסופו של דבר מנצחת.
ש: האם האהבה היא שיוצרת את הגשר בין הרוח לגוף?
מ: וכי מה? המחשבה יוצרת את התהום, הלב חוצה אותו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
