 |
/images/archive/gallery/529/467.jpg אניטה דיאמנט בביקור בישראל.
צילום: מיכל לנרט  |
|
|
|
|
| ספרה "האוהל האדום" הפך לרב מכר עולמי. טקסים של חיבור לטבע, לנשיות ולאמא אדמה נהגו ונחגגו בעקבות הפולחנים שתיארה, אבל הסופרת אניטה דיאמנט, שהגיעה בחודש שעבר לארץ לרגל עיבוד ספרה להצגה, נמצאת במקום אחר לגמרי. אוי לאוזניים ניו אייג'יות שכך שומעות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עומר טל, את
7/6/2006 17:46 |
|
|
|
|
|
|
|
גיבורות הספר שכתבה היו נשים חזקות שנדדו על פני ארצות כנען ומצרים והשתטחו מלאות כבוד ויראה בפני אלות קדומות. באוהל האדום שהמציאה ישבו האמהות הראשונות של העם היהודי ולחשו סודות שהציתו את דמיונן של עשרות אלפי קוראות ברחבי העולם. טקסים של חיבור לטבע, לנשיות ולאמא אדמה נהגו ונחגגו בעקבות הפולחנים שתיארה, אבל לסופרת אניטה דיאמנט אין שום רצון להתהלך באתרים מקראיים שבהם דרכו לפניה לאה, רחל, זלפה, בלהה ודינה - גיבורות ספרה "האוהל האדום". היא גם לא רוצה לנסוע ולהצטלם בחולות ראשון לציון הסמוכה, וכמו כל תל אביבית ממוצעת, אניטה דיאמנט מעדיפה שניפגש בבית קפה בשינקין ובכך היא מנפצת סופית את התוכנית שלי ללגום בצוותא מי שעורים באוהל בדואי בשקיעה.
הרומן ההיסטורי שלה אוצר בתוכו לחשים של כוהנות קשישות ולילות מסתוריים של ירח מלא, אבל
דיאמנט נמצאת במקום אחר לגמרי, והיא גם לא בעניין של להסתיר את זה: "בחייך! בחיים לא הייתי רוצה לחיות בתקופה ההיא!", היא קוראת מזועזעת כשהיא מקרבת לשפתיה את ספל הלאטה שלה. "אין אנטיביוטיקה, אין קרח, איום ונורא! הייתי מתה בלידה, הייתי מתה בוודאות! אין בי שום נוסטלגיה לתקופה ההיא".
אוי לאוזניים ניו אייג'יות שכך שומעות. דיאמנט, עיתונאית וסופרת אמריקאית המתגוררת בבוסטון, הגיעה בחודש שעבר לישראל לכבוד ההצגה "האוהל האדום", שעובדה בהשראת ספרה. "האוהל האדום", שאותו כתבה דיאמנט לפני עשור, הפך לרב מכר עולמי, שהתחבב בעיקר על נשים, בזכות שילוב מנצח בין עלילה עסיסית עם יסודות מקראיים, כתיבה קלילה וקולחת ותיאורים עתירי דמיון. תוסיפו לזה טקסי פולחן אפלים ויצריים, חיים סוערים בחיק הטבע, אחווה נשית וגם הרבה דם, מכל מיני סוגים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכניסה מותרת רק לנשים במחזור
|
|
|
 |
|
|
|
זהו סיפורה של דינה, בת הזקונים של יעקב ולאה ואחותם הקטנה של שנים עשר הבנים, שמהם יצאו שבטי ישראל. התנ"ך הקצה לה מספר פסוקים מעורפלים בלבד, ודיאמנט, עיתונאית יהודייה שרצתה ללכת לכיוונים קצת פחות מציאותיים, החליטה שהיא תעשה את זה אחרת. "לא היה לי סיפור משלי, אז חשבתי לחפש בתנ"ך", היא נזכרת. "הכרתי קצת את סיפור דינה וראיתי שהוא נהדר. יש שם אלימות ובגידה, הרבה סודות, סקס ואהבה. דינה המקראית לא אומרת כלום, וזאת הייתה דלת נהדרת בשבילי לעבור דרכה, לספר את הסיפור מנקודת המבט שלה".
ב"אוהל האדום" פורשת דינה בגוף ראשון את סיפור חייה כילדה ונערה שגדלה בין ארבע אמהות אוהבות ולמדה מהן כיצד לבשל, לארוג וליילד. את התבגרותה היא חווה בצל הטבח שביצעו אחיה הגדולים בעיר שכם, וגם אז, נעה ונדה בין כאבים ומצוקות לשמחות ותקווה, היא מוקפת בידידות ובתמיכה נשית לכל אורך הדרך.
אף שהספר מכיל אינפורמציה היסטורית, גיאוגרפית, תרבותית ודתית, דיאמנט אומרת שהמחקר שעשתה היה קצר ביותר. "לא קראתי יותר מדי, גם את התנ"ך עזבתי, כי רציתי להמציא את הסיפור בעצמי והפסקתי לחפש ולקרוא בנושא. קראתי קצת בשביל להבין מה אכלו ומה לבשו באותם ימים. ידעתי למשל שלא היו אז עגבניות ושהם לא אכלו עוף, אבל כל המתכונים שהזכרתי, אני לא ממש יודעת, המצאתי את זה", היא אומרת בפשטות. "אני נערה עירונית, למדתי קצת על הטבע, אבל גרתי כל החיים בעיר. לא הייתי בישראל ולא במצרים או בעיראק, במקומות שלבן חי, אז הסתכלתי בתמונות נוף ובמפות ודמיינתי את זה", היא מחייכת.
שמו של הספר מתייחס לאחת מזירות ההתרחשות המרכזיות שבו. הכניסה ל"אוהל האדום" הותרה אך ורק לנשים בתקופת המחזור החודשי שלהן. שם הן ישבו לנוח ולהתענג על עוגות מתוקות, עיסוי בכפות הרגליים, שעות בטלה ארוכות וחברה נשית סימפטית. קבלת הווסת הראשון והמיוחל, שהביאה עמה את בשורת הפריון והשפע, היתה למעשה כרטיס כניסה נחשק לאוהל האדום. לכך ייחלה דינה בכל לבה, מכיוון שכשהיו רחוקות מעיני הגברים וסגורות בתוך האוהל האניגמטי שלהן, הרשו לעצמן הנשים לחגוג כמו שצריך. שם התרחשו מרבית הסצינות החזקות והמעניינות של חיי השבט בגילומן של האמהות, הכלות, הבנות והשפחות, שנאלצו כולן לשחק תפקיד משני ואף זניח בחיי היומיום, שנשלטו לחלוטין על ידי הגברים. "גם את האוהל האדום המצאתי", דיאמנט חושפת בנונשלנטיות, "בתרבויות עתיקות בכל העולם הנשים הופרדו מהגברים ומשאר החברה בזמן המחזור שלהן. קראתי על אוהלים באפריקה, שהיו מעין עונש לנשים וזה לא היה נעים, אז הפכתי את זה לדבר חיובי", היא אומרת.
אף שההשראה שלה היתה הסיפור התנ"כי, דיאמנט מבהירה כי "האוהל האדום הוא לא ספר על התנ"ך, אלא ספר שחוגג את הכוח הנשי ומתאר את החיים ואת עבודת היומיום של הנשים, את הטיפול בילדים, עבודות הניקיון והבישול", כך לדבריה. "הספר נותן למלאכות האלה כבוד, כי יש להן ערך היסטורי שלא ניתן לו כבוד, משום שאלה היו עבודות נשים שלא התייחסו אליהן במיוחד".
אף שללאה שלה היתה עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה, דינה ורחל היו מיילדות נערצות שידעו להטיל קללות נוראיות, וזלפה נהגה לשוחח עם העצים והאלות החביבות עליה דרך קבע, דיאמנט דוחה בתוקף דיבורים על מיסטיקה וכוחות על-טבעיים. מבחינתה, המקסימום הוא אינטואיציה נשית חזקה. "אני חושבת שזה הכוח הנשי והאומץ שלהן", היא מפרשת. "היו לדינה חלומות חזקים, אבל היא לא יכלה לחזות את העתיד, היא עזרה לנשים, ומה שמקודש היה מה שקרה בין הבנות. אלה לא כוחות קסם או כוחות שמעבר למציאות. אני חושבת שמכאן מגיעים הכוחות הנשיים, מהקשרים האלה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זה אותו גוף אנושי
|
|
|
|
|
|
|
אחד השיאים הציוריים והחושניים של העלילה הוא טקס קבלת הווסת של דינה. היא נלקחת לאוהל האדום, מבושמת, מלוטפת ומושקית לשוכרה על ידי האמהות, שמניחות אותה עירומה על האדמה החשופה על מנת להספיג את דמה באמא אדמה, הבוראת הגדולה. קצת פחות פסטורליים, אבל בהחלט מוחשיים ומפורטים ביותר, הם תיאורי הלידה כפי שהתנהלה באותם הימים. גם ההגדרה "בית חולים שדה" לא הולמת את המתרחש, בלשון המעטה. "לא מצאתי הרבה חומר על הלידות שהתרחשו בימים ההם. אספתי פיסות מידע מפה ומשם", מפתיעה שוב דיאמנט כשהיא חושפת את העובדה שתיאורי הלידה בספר הומצאו ברובם. "ראיתי תמונה של סצינת לידה ארוגה על שטיח רומי עתיק, וזה היה קצת שונה, אבל יכולתי לראות איך מסביב ליולדת היו נשים שהחזיקו אותה והראש של התינוק בצבץ החוצה. זאת הייתה תמונה מלאת חיים, היה בה משהו שגירה לי את הדמיון, וחשבתי לעצמי שלא יכול להיות שזה היה כל כך שונה". כך בנתה דיאמנט תרחיש שבו לאה הכורעת ללדת את בכור בניה משתופפת מעל שתי אבנים גדולות, שואגת מכאבים ונתמכת בארבע אחיותיה. המונח "פתיחה של חמש אצבעות", לא מוזכר שם, למי שתהתה. "לידה בכריעה זה יותר טוב, כי כוח המשיכה עוזר לתעלת הלידה להיפתח", אומרת דיאמנט. "נשים התחילו ללדת בשכיבה כשרופאים גברים נכנסו לתמונה, וזה היה קל יותר עבורם ליילד בצורה כזאת, אבל זה היה מסוכן להיות אשה באותם ימים".
דיאמנט אומרת שאולי קל לקרוא את הספר ולדמיין את התקופה הכנענית שבה חיה דינה בצורה רומנטית, אבל אסור לשכוח את הקטעים שבהם נשים דיממו למוות בלידה, נאנסו או נאלצו לחשוש לחייהן. "הן לא בחרו למי להינשא, הן התחתנו בגיל מאוד צעיר, ולא היתה להן היכולת לבחור, לא היו להן בכלל אפשרויות בחירה", היא טוענת בלהט. "נשים כמו זלפה היו מתוסכלות, נשים אינטליגנטיות או יצירתיות שלא יכלו להביע את עצמן. לזלפה היו מתנות שהיא לא יכלה להשתמש בהן, לא היתה לה שום דרך לעשות זאת". בכל מקרה, הגיבורות שלה ניסו להוציא את המיטב מהחיים שלהן. "נשים התאהבו בגברים ואהבו את הילדים שלהן, זה אוניברסלי. בסך הכל הדברים הבסיסיים לא השתנו מאז ועד היום. הקשרים, האהבה, הריונות ולידות, זה אותו גוף אנושי", היא מסכמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחירו של האונס
|
|
|
|
|
|
|
קולה הפמיניסטי כמחברת הספר בא לידי ביטוי בסיפור המעשה בשכם. דינה, כידוע, נאנסה על ידי בן מלך שכם, שדיאמנט קראה לו בשם הסימבולי "שלם", ובחרה במקביל לתת לאירוע פרשנות שונה. "אני פמיניסטית, ומבחינתי זה אומר שנשים הן בני אדם, ולאורך ההיסטוריה נשים לא היו עצמאיות כבני אדם. הן היו הרכוש של הבעל, ולכן היתה יכולה להיות יותר מאשה אחת לכל בעל. זאת למעשה הצהרה מאוד קיצונית להגיד באותם ימים היסטוריים שנשים הן בני אדם. זאת גישה פמיניסטית להכיר בכך שהיו להן חיים וסיפורים, טרגדיות והנאות. הן התאהבו ושנאו ועשו כל מה שבני אדם עושים.
"הסיפור התנ"כי של דינה היה תמיד בעייתי בגלל הנקמה של שמעון ולוי", היא אומרת ומסבירה שגם אם נניח שדינה המקראית באמת נאנסה וכבודה חולל, הנקמה שביצעו שני אחיה הגדולים באנשי שכם היתה נוראה אפילו בעבור אונס שכזה. "הסיפור המקראי היה בעייתי לפירוש, ולרבנים לא היה נוח איתו", היא מבהירה מה הצית לה בהתחלה את הדמיון ואז "העלה לה את הסעיף". "אי אפשר באמת לדעת מה קרה שם, כי דינה לא מדברת. הפירוש שלי מאוד שונה מהפירושים המקובלים, ולפעמים קוראים אומרים לי שלא הייתי צריכה לכתוב ככה", היא אומרת.
דינה של "האוהל האדום" הגיעה לשכם לסייע בלידה, פגשה את שלם היפה והתאהבה בו. השניים קיימו יחסי מין לפני החתונה, ורק לאחר שבוע של הצהרות אמונים ומעשי אהבה נזכר שלם להציע ליעקב כופר בעבור בתו, אלא שזה כבר היה מאוחר מדי. כבודה של דינה חולל, ושני בניו המתוסכלים של יעקב לא הניחו לו לחתן את בתו עם אהובה. הם רצחו בדם קר את כל אנשי שכם חסרי ההגנה לאחר שאלו ביצעו ברית מילה מאוחרת כמחווה של רצון טוב ומסירות.
דיאמנט אומרת שבכל מקרה לגברים נוח יותר להאמין שדינה נאנסה, כי היא לא יכלה לבחור את בעלה, וממילא לא היתה לה האפשרות לעשות זאת, ולכן גם לא היתה לה הזכות לקיים מגע מיני מתוך הסכמה. "זה שהיא אולי בחרה לשכב עם בן המלך, זה משהו שגברים באותה תקופה לא יכלו כלל להבין, לכן ברור שהיא נאנסה, גברים לא יכלו להתמודד עם האפשרות שהיא בחרה בעצמה", היא אומרת בעצב. "גם היחסים בין גברים לנשים היו אז כל כך שונים. הם לא דיברו! בשבילנו זה נשמע ממש מוזר, לא לשבת ביחד בערב ולשמוע מהצד השני איך היום שלו היה ומה הוא עשה. אני חושבת שהם חיו חיים ממש נפרדים, הם לא ממש תקשרו. היו תשוקה וכבוד ואהבה, אבל לא היו ממש ציפיות מהבעל שיתמוך בך ויקשיב לך".
"האוהל האדום" תורגם ל-22 שפות, ודיאמנט אומרת שהיא מקבלת תגובות מכל העולם. "קיבלתי מכתבים מנשים הודיות, אוסטרליות ומערביות ואי מייל אחד מיפן. נשים נוצריות אהבו מאוד את הספר, כי זה גם התנ"ך שלהן. שמעתי הרבה נשים שדיברו על הקשר עם האמהות שלהן, על מערכות היחסים והמשברים והתמיכה. מה שמעניין הוא שהשאלות לא שונות במיוחד". גם גברים כותבים לה. "כל גבר שכותב לי פותח את המכתב שלו במשפט: 'אני בטוח שאני הגבר היחיד שכותב לך...', הם תמיד מתנצלים, אבל האמת שגברים שקראו את הספר אמרו שהוא עזר להם להבין נשים. זה נהדר בשבילי לעמוד מהצד ולראות איך אנשים לקחו את 'האוהל האדום' לכיוונים שונים כל כך, גם אם אני לא מסכימה עם חלק מהפרשנויות. זה מחמיא לי שנשים רבות מושפעות מהספר כל כך, וזה כבוד גדול בשבילי שהוא ממלא בהשראה גם נשים אחרות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אינה. "כשנפל לידי 'האוהל האדום' פשוט בכיתי ובכיתי". צילומים" מיכל לנרט
| /images/archive/gallery/529/461.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
דם של געגוע ישראלי
|
|
|
|
|
|
|
גם בישראל "האוהל האדום" הפך לתופעה שנשים רבות לוקחות ברצינות גמורה. "הספר יצר מעין מותג ונתן שם וכותרת למה שמאפשר מקום חיבור לנשים בתקופה הזאת", אומרת איריס יוטבת, מדריכה רוחנית ומנחת מעגלי נשים למעלה מעשרים שנה, שמעידה על עצמה כי היא עושה בו שימוש מקצועי רב. "דיאמנט תיארה בספר את ההתנהגות הנשית ואת האוהל האדום כמקום המפגש וההתרחשות, וזה נתן השראה ענקית כי אלו בדיוק המקומות שחסרה בהן השראה לנשים חילוניות שמחפשות ערך רוחני. "האוהל האדום" העמיק את העבודה של מעגלי הנשים בארץ ונתן אישור לכל הנושא של המחזור הנשי. על פי הניסיון שלי, נשים חשות בתקופת המחזור געגוע אל משהו עמוק והן לא יודעות מהו. הגעגוע הוא אל הישיבה בצוותא, כשזקנות השבט מלמדות את הצעירות, אל הכוח והסמכות והכבוד שהיו כלפי המיילדות ואל הכוח החזק של הקוסמת הנשית, שידעה אילו עשבי מרפא טובים והיתה בעצם הרופאה".
מסורת נוספת שכיבדה את תקופת המחזור החודשי היא השמאניזם האינדיאני. "בשבטים האינדיאנים האוהל האדום נקרא "משכן הלבנה" והנשים שהיו חוזרות ממנו היו שבות עם נבואות ועם אינפורמציה שתמיד כולם היו מקבלים", מספרת טרה לב-נאור, שמאנית ומורה לפילוסופיה אינדיאנית מ"הרוח הגדולה. "הזמן של הדם הוא הזמן שבו אנחנו הרבה יותר רגישות לרבדים הרוחניים והאנרגטיים שלנו. אנחנו, למשל, עושים בסדנאות שלנו 'מרחב אדום': כל אישה שנמצאת בזמן הדם שלה יושבת במקום הזה ואנחנו נותנים לנשים האלו את הכבוד", היא אומרת.
אינה הררי, אחראית על תחום הנשיות בקבוצת "הרוח הגדולה", מספרת שלספר היתה השפעה עצומה על חייה. כמי שבאה במקור מהתחום האנתרופולוגי, הררי נסעה לאפריקה והתגוררה בכפר בטנזניה. שם היא נכחה בטקס התבגרות של אחת מנשות הכפר, שהתייחס לקבלת הווסת באופן שונה לגמרי מתרבות המערב. "זאת היתה חגיגה של ימים ושבועות עם מסיבה ענקית וריקודים ומתנות", היא מתארת בהתרגשות. "חזרתי לפה והתחלתי להתעניין ברוחניות ואז נפל לידי 'האוהל האדום' ופשוט בכיתי ובכיתי לאורך כל הקריאה. זה נגע בי במקום שלא ידעתי למה ומה, אבל הוא היה מאוד עמוק. הלידות, ההתכנסות של הנשים ביחד, הבקשות מהאלות - זה גמר אותי לגמרי. חיפשתי את הקשר לאדמה ולאמא אדמה וזה הרבה יותר גדול ממה שאי פעם חשבתי שזה אומר, להיות אישה".
בהשראת הספר הררי מעבירה טקסי "אוהל אדום" בעצמה: "רציתי לתת לנשים מקום שהן יוכלו לבוא אליו ולהיות ביחד, כי כמעט אף פעם אין לנו זמן כזה", היא מספרת. "יש לנשים ביחד המון עוצמה שצריך לחוות וגם החיבור ללבנה חשוב, כי האנרגיה של הלבנה קשורה מאוד למחזוריות החודשית שלנו. בשמאניזם יש ללבנה מחזור של 13 חודשים וכל חודש יש אנרגיה אחרת, אז כל פעם זהו חיבור לאנרגיה ולנשיות ואיך אנחנו כנשים יכולות להשתמש בזה, להכיר את עצמנו מהיבט נוסף ולנסות להגשים את מה שאנחנו רוצות", היא מסבירה.
"החיבור ללבנה נעשה בכל מיני דרכים: לפעמים על ידי תנועה או ציור או לישת בצק או חימר. תמיד אנחנו עושות חיבור לרחם ומסיימות את המפגש בבחירת קלפים של אלות. כל אישה בוחרת קלף ומקבלת בעזרתי מסר שילווה אותה במהלך החודש".
"האוהל האדום" הוא בבחינת קריאת חובה עבור כל אישה מסכמות לב-נאור והררי. "אני מכירה מישהי שעברה באמת הרבה דברים קשים", מספרת הררי, "והיא סיפרה לי שמהרגע שהיא קראה את 'האוהל האדום', היא מרגישה שדינה ממש אתה. בשבילי דינה היא האמא הגדולה".
|
|
|
|
|
|
|  | | טרה מהרוח הגדולה. "הזמן של הדם הוא הזמן שבו אנחנו הרבה יותר רגישות לרבדים הרוחניים והאנרגטיים שלנו | /images/archive/gallery/529/463.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
