 |
/images/archive/gallery/565/653.jpg אמור ופסיכה.
פסל של אנטוניו קאנובה  |
|
|
|
|
| הייתכן שאהבה היא פתח אמיתי למשהו אחר? אפשרות לחריגה ממשית מהסדר הקיים? גאולה? שבוע האהבה בערוץ הניו אייג'
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
6/8/2006 10:21 |
|
|
|
|
|
|
|
בתרבות המערבית המודרנית ממלאת האהבה תפקיד של שחקן ראשי במחזה החיים. היא הכוח המניע, האקטיבי, שדוחף את העלילה קדימה והיא המטרה שאותה יש לרדוף חרף כל הקשיים. היא גם כתב החידה, גם ההרפתקה רבת-המכשולים וגם האוצר העשיר אליו יש להגיע ובו להתבשם. היא נישאת על פי כל כאיזה summum bonum ("טוב עליון") נשגב שבכוחו, וכך גם הבטחתו, לרפא כל חולי, למגר כל רוע, לפתור כל מסתורין ולשחרר כל אסור. יותר מכך: פעמים רבות מוצגת האהבה (יחד עם האמנות) כאפשרות קוסמת לחיים אחרים, להוויה שאינה מן המניין, אולי אף לקיום ברובד שונה, טוב
יותר וראוי יותר.
אין ספק כי האהבה היא אחד הכוחות המרכזיים שמניעים את חיינו. ללא לאות ובכל מקום אנחנו מבקשים לאהוב ולא פחות מכך - להיות נאהבים. לעתים פרקי חיים שלמים מוקדשים לא לאהבה עצמה, אלא רק לחיפוש אחריה. דומה שהצורך באהבה חזק ועמוק לא פחות מהצורך במזון, חיוני כאוויר לנשימה. אך האם האהבה מציעה לנו גם משהו נוסף על צרכי הגוף, דבר מה שאף עולה על צרכי הנפש? האם ייתכן שהאהבה, לפחות בכמה מגילוייה, יכולה להתגלות כפתח אמיתי למשהו אחר, כאפשרות לחריגה ממשית מהסדר הקיים - כגאולה?
המחזאי ואיש החצר פייר דה-בומארשה (1732-1799) אמר כי "לשתות בלי צימאון ולאהוב בכל שעה ובכל עת, הרי זה המבדיל, וזה בלבד, בין האדם ובין החיה". בשתי הדוגמאות הללו הוא אכן עומד על עצם מהותו של האדם: האפשרות לשפע. האדם הוא החיה היחידה המסוגלת לחשוק במשהו גם אם אין לה צורך בו, או ליתר דיוק: האדם הוא החיה היחידה המסוגלת להמציא לעצמה צרכים. וסגולה זו ניתנת לניתוב לטוב ולרע: כך יכול אדם לכלות את חייו בהדוניזם מעגלי (למשל, לא לאכול כדי לחיות, אלא לחיות כדי לאכול) וכך הוא מסוגל להתעלות מעל עצמו באלטרואיזם הנובע כמעיין המתגבר (כדאי לשים לב איך באופן לא לוגי, מעשה טוב אחד גורר אחריו אחרים).
מותר האדם בכך שהוא אוהב, וכמו שהאדם מודע לעצמו, ומודע לכך שהוא מודע לעצמו, הוא יכול לאהוב, ויכול גם לאהוב לאהוב. amabam et amare amabam, אמר אוגוסטינוס הקדוש (354-430), אחד האנשים הרגישים והאוהבים ביותר בכל הזמנים: "אהבתי ואהבתי לאהוב". אך אוגוסטינוס לא רק אהב אהבה רומנטית, ולא רק התמוגג מתענוגות המין (אם כי, הוא בהחלט לא התנזר מהם: הוא זה אשר בצעירותו ביקש מהאל לגאול אותו מתשוקותיו, "רק - עוד לא"...), הוא אהב אהבה אלוהית, כלומר אהב את המציאות האלוהית, ושאף לכוון את כל כולו אל אותה אהבה.
אם אכן אלוהים הוא (גם) אהבה, הרי שניתן כעת להבין הבנה שונה את משפטו המפורסם של אוגוסטינוס: "אהבתי לאהוב". הוא מתכוון כאן לומר שהוא אהב לשאוף למרומים, אהב להידבק באלוהות. על אהבה שכזאת, כך נדמה לי, ניתן בהחלט לומר כי היא אהבה היוצאת וחורגת מתוך סדר העולם הרגיל, היומיומי. זו אולי אהבה שמצליחה לשאת את האוהב מעבר לעצמו, ומעל לקיום ההגיוני בו הוא שרוי, שלא לומר שבוי, רוב ימיו. ואם אכן האהבה היא היסוד האנושי שבאדם, כלומר מה שמבדיל אותו משאר בעלי החיים, הרי שפרדוקסלית נראה כי אותו יסוד שהוא האנושי ביותר באדם הוא גם היסוד האלוהי ביותר שבו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אהבה היא כוח טבע
|
|
|
 |
|
|
|
האם אכן האהבה היא כוח רוחני, ולא רק רגש מבין הרגשות? אחד מה"פילוסופים של האהבה" המודרניים, חוסה אורטגה אי גאסט (1883-1955), טען כי "ההגות של העת האחרונה איבדה את ההשראה הקוסמולוגית, שהיתה מקור להגות הקדומה, והיא נעשתה פסיכולוגית כמעט לחלוטין. העידונים שהושגו בפסיכולוגיה של האהבה, הדקויות הפלפלניות שהועלו בה, הסיטו את תשומת לבנו מן ההיבט הקוסמי של האהבה, ממעמדה בין איתני הטבע" (מתוך "מסות על האהבה", בתרגום יורם ברונובסקי).
על פי אי גאסט, אם כן, ייתכן והאהבה ונתפסת יותר מדי כאלמנט רגשי, סובייקטיבי, ופחות ככוח טבעי, אובייקטיבי הנמצא זמין לנו ומזמין אותנו לקחת בו חלק, לרתום אותו אל חיינו, או את חיינו אליו. האהבה אינה רגש בלבד, הוא טוען, אלא מימד של המציאות, כוח טבע, הוויה קיימת - ואנחנו שכחנו שכך.
בפילוסופיה הקדומה, בעיקר ביוון, אכן נתפסה האהבה ככוח רב עוצמה הקיים קיום בפני עצמו. האהבה היתה ארוס: חצי-אל (או "דיימון" ביוונית) שקישר בין האלים לבין בני האדם. האהבה, אם כן, לא רק שהיתה קיימת מתוקף עצמה (ולא רק בנפשו של אדם), היא היתה גם דרך להעפיל אל האולימפוס, כלומר אל המציאות האלוהית. על כנפיו של ארוס היה האדם נוסק אל על, ומגיע אל הנצח.
האם האהבה היא אכן סולם אל האלים? כך חשב אפלטון, וזוהי למעשה ה"אהבה האפלטונית": אהבה שנושאת את אוהביה אל פסגות הרוחניות. על כך בפעם הבאה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
