 |
 |
|
|
|
|
| בלילה ההוא בו נדדה שנתנו, שרתי לאמא את מיטב השירים של ילדותי. אלוהים עדי שלא התכוונתי לגאול אף אחד |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אפרת אביב
24/9/2006 11:08 |
|
|
|
|
|
|
|
זה הסיפור שאמא שלי רצתה שאכתוב. זהו הסיפור של קימולי מרפקיה, עורה הדק, החיוור והוורידים שנחים עליו כמו פרחים על קבר. ישנים ויבשים בחום, חזון העצמות היבשות.
זה הסיפור של הפחדים שלי, של הריק הקיומי שלי, של הריק הזוגי שלי ושל חוסר ההתמודדות שלי עם כל הללו.
אני בוודאי כותבת את אותם הדברים אותם הייתי צריכה לשתוק. את החלומות עם המסרים שקיבלתי ולא פענחתי, את אותם אלו שפענחתי ומכיוון שלא שמרתי על השתיקה נעלם ממני פתרונם. וחזרו. ולא היו ברורים. ואני תוהה מה ברור אצלי. מה ברור לי. מה יתברר לי.
 |
| אושר בבקבוק |
|
תחרות הסיפור הרוחני הקצר: אביב ב. |
| לקריאה |
|
|
|
 |
ואין בסיפור שלי סמליות, אין בו לקח, אין מוסר, אין ערכים, אין ניהיליזם אין אהבה שלא יכולה להמית. אין בסיפור הזה כלום, כנראה.
את הסיפור הזה אני כותבת לעצמי.
ביום שהילית נכנסה לחיי, רוני אהובי, לא היה בארץ. הצל שלו והוא יצאו לדרך, ללוס אנג'לס, לחזן לקהילה היהודית העיראקית העשירה שם. כל שנה לפני החגים הדברים חוזרים על עצמם.
כשרוני לא היה, הילית ואני ניהלנו שיחות ארוכות על החיים או מה שהיה נראה לנו חיים. הדוקטורט שלי בפילוסופיה, החבר הזקן הזה שנשרך אחריי זו השנה השלישית, לא תרם לי. כי להילית תמיד יש דרכים להראות, שכל דבר שאדם חושב- אפשר לחשוב את אותם הדברים אחרת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
את הילית ראיתי לראשונה כשביקשתי לראיין אותה עבור הדוקטורט. הילית היא אותה הילית שכולם מכירים מהפרשנויות בחדשות ומהשיחות הארוכות של תוכניות האירוח הכבדות של סוף השידורים בואכה חצות. פילוסופית מודרנית, מרדנית, מחדשת ומקורית. ויש לה דעה על כל נושא. מה שיפה בהילית זה, שהיא מעגנת את כל תיאוריות הניו אייג' בהן היא שולטת שליטה אבסולוטית - בתורות פילוסופיות קדומות ולא רק יווניות אלא גם אינדיאניות והודיות קדומות. היא השתלמה בסנסקריט לפני אי אלו שנים במנזר מבודד בהודו. היא ישבה שם כמעט שנה עד שאף אחד לא זיהה אותה כשחזרה אחר כך לארץ. בשביל לצאת בסדר בכל הכיוונים וכן כדי להרגיע את השליטה שלה בידע, היא בססה גם כמה אסמכתאות על מקורות היהדות "בשביל שיהיה לך טוב על הלב ולא תרגישי שאין חוט מקשר בין המחקר שלך לעצמך" אמרה לי בחיוך רחב כשפגשתי אותה לראשונה בבית קפה אחד בגבעתיים. כאילו שכל חייה חיכתה רק לי בשביל להוכיח לי את יכולתיה ואופקיה. מעין מחווה ליהדות. היא התעקשה על המקום משום מה. אני זוכרת עכשיו שהתנהגותה היתה מוזרה מאד בעיניי. היה נראה כאילו היא מחכה למישהו נוסף שיצטרף. כשגיששתי בעדינות, היא התחילה לספר על יכולת התקשור שלה ועל המדריך הרוחני שעוטף אותה
ומעביר לה מסרים, לפעמים בזמן הלא נכון. היא החליפה רבע חיוך עם איזו מלצרית מבוגרת ואחר כך נכנסה לשירותים תוך בקשת "אלפי סליחות" ממני. הבנתי שהמדריך הרוחני היה צריך להתפנות. קורה. אבל גם כשהיא יצאה, היא לא הפסיקה להביט לצדדים. בשלב כלשהו, משהו הניח את דעתה והיא חזרה להתרכז בי. לא. למרות שליטתה האבסולוטית בכתבי אושו, רוני לא היה אוהב אותה.
ורוני היה אהבת חיי, חיי הפילוסופיים, הערטילאיים, הרוחניים. לא אפשרתי לו חיים אחרים. הוא היחיד שמסרתי לו כרטיס כניסה חינמי ומוחלט לחיי האלה. הוא עטף אותי בכל השלווה והמנוחה להן הייתי זקוקה.
בלילה הקר הזה אני חסרת השראה. איני חיה עם המתים ולא את המתים ואני חסרת השראה אולי דווקא בשל כך. אני רוצה לראות את אמא שלי דרך מראות ושיקופים של חלונות ואני לא מצליחה לעבור את מחסום ה"כלי קטן" שלי כמו שאמר לי השרלטן ההוא שדרש 2000 שקל עבור קמע שיציל אותי מהפחדים מהם אף אחד לא יכול להציל אותי חוץ ממני עצמי. הכלי הקטן שלי לא מקבל מספיק לפי הקבלה, אני צריכה לשנות ולהשתנות. אני חייבת להיות טובה יותר, צנועה יותר, דתיה יותר. אני צריכה להיות חרוצה יותר, אוהבת יותר, מאמינה יותר. אני צריכה את אמא איתי כאן, עכשיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איכילוב, תל השומר, לניאדו, הלל יפה, וולפסון, הדסה עין כרם, ביקור חולים, את כולם הכרתי היטב. קופות חולים, בדיקות דם, בדיקות המוגלובין ולילות של האבסה בכבד עגל בשביל התוצאות, מנות דם, מחטים שלא מוצאות ורידים, ורידים שלא מוצאים את עצמם, דם חסר כוח, הוא פשוט לא זורם. צילומים ובדיקות. כשהורידים לא עובדים, מדברות המכונות. כשהזונדה זחלה לאט לאט לתוככי הקיבה העדינה של אמא שלי בפעם השלישית, ידעתי ששום דבר לא יעבוד בשבילנו יותר.
מעולם לא שיקרתי לאמא שלי, אבל מאז שחלתה, לא הפסקתי לשקר: "הרופאה אמרה שזה סימן חיובי", "הרופא אמר שה CT מעיד על שיפור, כלומר, אין גדילה של הגידול", "האלקטרוליטים חזרו לעצמם", "בטח שתצאי מזה, כולם אומרים שתצאי מזה- הרב אמר שתצאי מזה", "הסגולה הזו / התפילה הזו / הגביע הזה של 4 נהרות גן עדן חייבים לעזור, יש בהם סוד גדול" "בזכות החג, בזכות המצוות שעשית, בזכות השבת ששמרת, בזכות הנרות" בזכות שגידלת אותי והבאת אותי לכאוס המוחלט שאני נמצאת בו היום, בזכות זה תיוושעי. כמה קל לנהל דיאלוג עם מתים. לא פלא שכל כך הרבה אנשים הופכים מתקשרים, הופכים מדיומים, הופכים את הכוס וקוראים את תרגום הסיאנס. כמה זה קל, כמה זה פשוט. מסקר שערכתי גיליתי, שלמרבית המתקשרים אין בכלל ילדים. אני תוהה אם מדובר בכשל תקשורתי או שמא משהו ביכולת התקשור שלהם לקוי. לאמא שלי, לעומת זאת, היו חמישה ילדים שאהבו אותה מאד אך רק בקושי יכלו לסבול אחד את השני. מישהו אמר לי פעם שאתה יכול להיות נאמן אך ורק לבנאדם אחד. האם הוא התכוון שתוכל להיות נאמן למישהו אחד בזמן נתון או שתוכל להיות נאמן רק פעם אחת בכל חייך? בימים של אחרי רוני כתבה לי אחת מידידותיו שככל הנראה, גם היא תלתה עתיד בקשר עמו, שבאמת "הוא אינו נאמן לאף אחת". אמת. גם אני יכולתי להיות נאמנה רק לאמי ואפילו לא לעצמי.
בלילה ההוא בו נדדה שנתנו, שרתי לאמא את מיטב השירים של ילדותי. אלוהים עדי שלא התכוונתי לגאול אף אחד. גאולה היא, הרי, עניין סבוך ביהדות, אבל השהות במחלקה האונקולוגית גרמה להיגיון להחוויר. להחוויר אני מתכוונת יותר ממה שהחוורתי כשהבנתי ממי לומד רוני על עקרונות אושו ומי לימדה אותו את ערכיו של הטוב הלא מוחלט למרות שאני בטוחה ששניהם הסכימו על עונג די מוחלט. להחוויר אני מתכוונת יותר ממה ששפיות דעתי שהתערבלה באדי האלכוהול, ה-5FU והחמצן משך יותר מדי זמן, יכלה לצבוע. להחוויר אני מתכוונת יותר ממה שאמא שלי החווירה אחרי שהיא מתה, אחרי שהזזתי במעט ובמתכוון את מה שהיה אסור לגעת בו. לא ידעתי שעור יכול להיות כל כך שקוף שכאילו מאפשר לראות דרכו את הנשמה. לפחות אני יודעת, שגם אם נשמתי שלי חסרת מנוחה, אמא שלי נחה נכון...
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
