 |
/images/archive/gallery/571/139.jpg מלאך
the unnamed, Flickr  |
|
|
|
|
| "הוא היה איש צעיר וגבוה, והוא התכופף אליי לאט והסתכל לי בעיניים. והיו לו עיניים חומות וגדולות ופנים עדינות וטובות והוא אמר לי בקול שקט ונעים להפליא: 'עכשיו קומי'. זה הכל." |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
מאיה גל
24/9/2006 11:14 |
|
|
|
|
|
|
|
הם כבר לא צעירים, ההורים שלי. כל נסיעה בשבילם זה פרוייקט. לאבא שלי יש אוטו חדש ממשרד הביטחון כי הבינו שם במשרד השיקום שהבעיות שלו עם הגב זה כנראה מהפציעה הקשה ההיא, מאז. וההורים שלי דווקא מאד אוהבים לנסוע בו, באוטו החדש, אבל בעיקר לעפולה וחזרה. לא בתוך העיר, כי אבא שלי כבר בן יותר משבעים וחמש והוא קצת מפחד, מהאוטובוסים, מהטוסטוסים, מכל אלה שקופצים לו לכביש. לכן, בדרך כלל, ההורים שלי נוסעים רק קצת, ועדיף קרוב, למשל למגה, לקופ"ח, לפעמים קופצים לבקר את דליה ואת איצ'ה במרחביה.
אז כשאחותי ביקשה מהם לבוא ולבלות איתה ועם אורון הקטן בעיר הגדולה, לקח להם מלא זמן להחליט לנסוע. אמא שלי דווקא נורא רצתה. "חיים", היא אמרה לאבא שלי, "הנכדים מהבנות הגדולות קיבלו מאיתנו כל-כך הרבה תשומת לב והיינו נוסעים אליהן כל הזמן. והנה, יעלי שלנו, מה היא אשמה שהזדקנו ככה. מגיע גם לה ולאורונצ'וק שנבלה איתם קצת. בוא ניסע. אני אסדר לה קצת את הבית, אני אבשל להם משהו טעים. קצת קציצות, קצת ממולאים. אני אכין להם מרק וגם יאפה להם עוגת שוקולד שאורון אוהב. מה יש. בוא ניקח את האוטו וניסע". אבל איך שאבא שלי שמע "ניקח את האוטו וניסע" הוא ישר התפלץ והודיע בנחרצות: "אני לתל אביב עם האוטו לא נוסע. אני עוד לא השתגעתי". וככה הם התווכחו כל יום במשך כמה שבועות. הרי כבר אמרתי, כל נסיעה אצלם זה פרוייקט.
 |
| הלוחם שתיים |
|
תחרות הסיפור הרוחני הקצר: אסא זיידמן |
| לקריאה |
|
|
|
 |
בסוף הם החליטו פשוט לקחת אוטובוס. מה יש. בתור גימלאים אפילו מגיע להם חמישים אחוז הנחה. ואבא שלי הצליח לשכנע את אמא שלי, שבסוף אמרה "טוב, נו. בסדר. שיהיה באוטובוס". היא כבר יודעת, שאם חיים מתעקש, אין לה הרבה מה לעשות. חמישים שנה הם יחד והיא כבר יודעת עם מי יש לה עסק.
ויעל, כמובן, שמחה נורא שהם באים. היא קנתה מלא דברים טעימים. היא אפילו ניקתה את הבית לכבודם. וגם אורון היה נרגש: "מתי סבא וסבתא כבר יבואו?" הוא שאל את יעל כל שתי דקות. "עוד מעט, אורונ'י לב-גדול", היא ענתה לו, "נחכה רק עוד טיפ-טיפונת והם יבואו. הם יחבקו אותך וינשקו אותך ונעשה ביחד כיף-כיף". "יופי", אורון שמח וקפץ ורקד קצת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אז ההורים שלי ארזו תיק, עם בגדים להחלפה ועם כל התרופות שלהם וגם עם פאזל של בוב הבנאי, שהם הספיקו לקנות לאורונצ'יק מתנה. והם נסעו עם האוטו עד התחנה המרכזית בעפולה והשאירו אותו שם. והם באו חצי שעה קודם, ליתר ביטחון, וחיכו לאוטובוס הישיר לתל אביב. ובינתיים הם שתו קפה עם קוראסון בקפיטריה של התחנה, והרגישו פתאום קצת כמו תיירים. והם היו במצברוח ממש טוב והיו נחמדים במיוחד אחד לשני. וכשהאוטובוס הגיע אז אבא שלי, כמו ג'נטלמן אמיתי, נתן לאמא שלי לעלות קודם ואמר לה, "שבי, שבי, שרה, אני כבר ישלם".
אמא שלי התיישבה ליד החלון, כי ככה היא אוהבת, והם התמקמו די קרוב לנהג, כדי שיוכלו לשמוע טוב את הרדיו. פשוט אבא שלי רגיל לשמוע גבי גזית בבוקר. "אין כמו רשת ב'", אבא שלי אמר, והנהג ענה לו: "אני לגמרי מסכים איתך אדוני". ואבא שלי חייך. נו, לא צריך להגזים, הוא לא 'אדוני'. אבל אין מה להגיד, הנהג שלהם בחור טוב ומתנהג יפה ובכבוד לנוסעים שלו.
בתל אביב הם נסעו עד רכבת צפון ומשם לקחו אוטובוס לדיזנגוף. הם ירדו בארלוזורוב והתחילו ללכת, אבל פתאום הם קצת נלחצו מכל ההמולה והתחילו להיסחף אחרי כל האנשים שמיהרו במעבר חצייה. ואז זה קרה.
פתאום, באמצע המעבר חצייה, אבא שלי שמע קריאת שבר ואת הקול המבוהל של אמא שלי שקראה לו, "חיים, חיים, בוא מהר, נפלתי, בוא מהר". ואבא שלי, חיוור לגמרי, מיהר לאמא שלי, שישבה לה ככה באמצע המעבר חצייה, עם דמעות בעיניים. "אני לא יכולה לקום", היא אמרה לו, "אני לא יכולה לקום". "תנסי, שרה", הוא הושיט לה יד, מתחנן, רואה בחרדה איך מתחילה סביבם התקהלות, "תני לי את היד שלך, אני אעזור לך", הוא אמר. "לא, חיים, אתה לא מבין, אני לא יכולה להזיז אותה היא כואבת לי נורא. אוי חיים, מה קרה לי, איך נפלתי". והיא התחילה לבכות, ככה, חסרת אונים, "איך לא ראיתי את הבור הזה, לעזאזל.", היא אמרה. ואבא שלי הציץ אחורה וראה את הבור הקטן שעליו אמא שלי מעדה. והוא עצם את עיניו בעייפות והרגיש איך גם עיניו שלו מתמלאות דמעות. דמעות של איש זקן, שאשתו מעדה במעבר חצייה בדיזינגוף-ז'בוטינסקי
והוא לא יכול לעזור לה לקום. אז הוא לקח נשימה ופקח את עיניו ופתאום הוא ראה את אשתו עומדת לידו, בפרצוף מיוסר, אמנם, אבל עומדת. "שרה", הוא אמר, "איך קמת?". "קרה לי נס", היא אמרה לו, "ועכשיו אל תשאל שאלות. נלך ליעל". והם באמת הלכו ליעל, ולא חיכו שאורון יחזור מהגן, אלא נסעו ביחד לאיכילוב. בבית-החולים גיבסו לאמא שלי את היד ומשם ההורים שלי חזרו ישר הבייתה. את הפאזל אמא שלי הספיקה לתת ליעל וביקשה לחבק בשמם את אורון הקטן. הפעם לא הסתדר להם, היא אמרה לה, מה לעשות, אבל לפחות שירכיב יפה את הפאזל ויראה להם בפעם הבאה כשייפגשו.
"אבל אמא, מה היה שם", שאלתי אותה כשעידו ואני באנו אליהם בשבת. "איך קמת פתאום במעבר חצייה, מאיפה פתאום היה לך כוח". "אני כבר הסברתי לאבא", היא התחילה להגיד, ואבא שלי התפרץ, "שרה, נו באמת, הרי אי אפשר עם הדמיונות שלך האלה". "די, אבא. תן לה לספר. אמא, ספרי לי מה היה", ככה אמרתי לה. ואז היא סיפרה:
"ישבתי לי ככה באמצע הכביש ולא יכולתי לזוז. אבא הושיט לי יד ולא יכולתי להושיט לו יד בחזרה כי כל כך כאב לי. ואנשים מסביב באו ומשכו אותי מכאן ומשם ונתנו לי עצות ואני הרגשתי שאין סיכוי שאני קמה מהכביש הארור הזה. ואז הוא בא. איש צעיר וגבוה, והוא התכופף אליי לאט והסתכל לי בעיניים. והיו לו עיניים חומות וגדולות ופנים עדינות וטובות והוא אמר לי בקול שקט ונעים להפליא: 'עכשיו קומי'. זה הכל. ואני ידעתי שהוא המלאך השומר שלי שבא לעזור לי. אז קמתי. ועוד הסתכלתי רגע מסביב לחפש אותו, אבל הוא כבר נעלם. ראיתי שהאנשים מתחילים להתפזר ושמעתי את המכוניות צופרות ואבא עמד לידי ואמר לי, 'שרה, איך קמת'. 'קרה לי נס', אמרתי לו. וזהו".
"אמא", שאלתי אותה, "מלאך?". "כן, זה היה מלאך", היא אמרה, והרימה את התריס של החלון הגדול בפינת האוכל. "ועכשיו מספיק, עוד לא אכלתם כלום מאז שבאתם".
איך שנכנסנו לאוטו, עידו הסתכל עלי ואמר, "אני מת ממך. אני יודע שאת מאמינה לה". "ברור שאני מאמינה לה", אמרתי לו, "ואיזה מזל שיש לנו מלאך ששומר עליה".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
