 |
 |
|
|
|
|
| לרגל ביקורו הממלכתי של טיוהר בארץ, שלחנו את תומר פרסיקו להיפגש עם הגורו הישראלי המפורסם ביותר בעולם ולשאול אותו הכל: על ההארה שלו ועל פאצ'ה מאמא, על מין עם תלמידות, על אושו ועל הגירוש שלו מפונה, ויש כמובן גם כמה עצות רוחניות. חלק א' |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
תומר פרסיקו
10/10/2006 9:13 |
|
|
|
|
|
|
|
בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים הניבה מתוכה
ארץ הקודש מורים רוחניים לא מעטים: החל מרינה שני ומשה קרוי ז"ל ועד ל שלמה קאלו יבדל לחיים טובים וארוכים, האויר רטט ממתח משיחי והניו אייג' הישראלי שכבר ידע לעמוד החל אז גם ללכת. יישובים רוחניים צצו כפטריות בגליל, ומי שלא דרש תוצרת חוץ יכול היה לקבל ניו אייג' כחול לבן אורגינל, רק היום ובזיל הזול. הבעיה היתה שכנראה באמת זאת היתה מכירת סוף-עונה, שכן אחרי השטף הזה שקטה הארץ, ולכמה שנים לא היה נראה שיש למורים הללו דור המשך.
רק במחצית שנות התשעים קם הדור הבא של המורים המקומיים, תוצרים טריים של גל המסעות הבתר-צבאיים למזרח הרחוק וכחלק מהסצנה הניו אייג'ית החדשה, ההודית מאוד. מבין דור ההמשך של המורים הרוחניים המקומיים טיוהר הוא לבטח הידוע ביותר. ילד השמנת מרמת גן שעבר טרנספורמציה רוחנית בהודו הוא לא רק המפורסם ביותר, אלא הוא גם הראשון שהצליח לייצא את מרכולתו: הוא וחסידיו בנו בקוסטה ריקה "כפר אקולוגי רוחני" הנקרא פאצ'ה מאמא והמושך אליו מחפשים רוחניים מרחבי העולם.
החודש היה טיוהר בארץ וניצלתי את ההזדמנות כדי לפגוש אותו לראיון. כשדיברתי איתו בטלפון הוא הזמין אותי בנדיבות אל בית הוריו שברמת השרון, ואפילו בירר בשבילי עם איזה אוטובוס להגיע. טיוהר, בן 38, הוא אדם עדין ורך, צנוע ונעים מאוד. הוא לא דברן גדול ולא אינטלקטואל, ומהעיניים שלו משקיף מבט אושואי מחבק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ההארה
|
|
|
 |
|
|
|
בוא נתחיל בהתחלה: בסיפור ההתעוררות שלך.
כמו כולם, הייתי במזרח: גואה, תאילנד, נפאל. בשבילי זה לא היה ממש טיול, זה היה יותר אורח חיים. היו כל מיני נגיעות של חיפוש רוחני, אבל שום דבר מוגדר. כשהגעתי לפונה החיבור עם אושו היה מיידי. שם גם פגשתי את צ'נדאני, בת הזוג שלי עד היום. זה היה ב-93. ב- 94 עלינו להימלאיה, ושכרנו בית ליד מנאלי, כלומר בנינו קומה נוספת לבית של משפחה מקומית. ב- 95 כשנסענו שוב לשם, יצאנו ב"מטאדור" מדלהי, שזאת מעין מכונית מסחרית זוועתית, וכל מה שראיתי קדימה היו שעות של נסיעה, שבע-עשרה או עשרים שעות – כלומר לא היה לי שום דבר מרגש לברוח אליו. כל מה שראיתי היה נתיב צער של עינוי מתמשך.
ואז, אם אין משהו בעתיד, וגם העבר הקרוב לא היה מרגש במיוחד... אם אתה לא נכנס לזיכרונות או לתקוות... אז קרה משהו שלא ניתן לתיאור. משהו שהוא מחוץ לזמן. אי אפשר לתאר את זה. כל החושים עדיין פועלים למרות שאתה לא מזהה את עצמך. אתה כבר לא קיים כמשהו... אני עצמתי את העיניים ולא הייתי בטוח אם האחרים ברכב רואים את מה שעובר עלי. לפי השקט שהיה באוטו הסקתי שמבחוץ הכל כרגיל.
אז זו איזושהי כניסה ראשונית למשהו. אבל הארה הרי אינה סתם חוויה מגניבה.
נכון. החוויה הזו היתה נוכחת והמשיכה להיות נוכחת גם כל אותו הלילה, וידעתי שקרה משהו, אחד מאותם דברים שאושו מדבר עליהם. זאת לא היתה סתם חוויה. זה לא היה איזה משהו שכפיתי על עצמי, כמו כל מני מחפשים רוחניים שכופים רגש על המציאות, "מחשבה חיובית", מנסים להרגיש בכוח שהם שמחים או משהו. הגענו לבית שלנו בהימלאיה, והחיים הפרקטיים האלה של הבית, של השדה תפסו את סדר היום. ואיכשהו הדבר הזה היה ברקע. אני כאילו השהיתי אותו. די מהר הרבה מה"באז" של זה נרגע, ואני שאלתי את עצמי מה בדיוק קרה שם. השכל ניסה להבין את זה.
בערך שלושה שבועות אחרי זה שכבתי בערסל, עוד שעת ערסל אחת מני רבות. קראתי אז את "טנטרה – ההבנה העילאית" של אושו, ספר שגם הוא חושב שהוא החשוב ביותר שלו. ופתאום ידעתי.
מה? מה ידעת?
איך שלא תשים את זה במילים, זה לא יענה על השאלה. זה היה חלול. ריק. לא היה את הדואליות של אני והרגע. פתאום רק הרגע היה. היה שקט. שום מחשבה לא עברה, וגם לא היתה צריכה לעבור. הרי לפעמים יש לנו קצת שקט, ואז אנחנו מריצים איזו מחשבה בשביל שיהיה משהו להסתכל עליו. אנחנו רוצים משהו "להיות מודעים לו", במקום להיות המודעות עצמה. אז גם הצורך הזה לא היה. היתה הידיעה הברורה שזה זה. זה זה. ואחרי זה חשבתי, איך זה יכול להיות, איך הקפיצו אותי לראש הרשימה... מצד שני כל התפיסה השתנתה. הרי בדרך כלל אנחנו פוגשים את המציאות עם איזה "אני" שמתייחס אליה. אוהב, לא אוהב וכו'. וכאן הרגע לא נתקל בכלום, אלא פשוט הדהד בתוך חלל ריק. וזאת כבר היתה הידיעה שבעצם זה תמיד היה ככה. שלא "הושג" כלום. ושתמיד זה יהיה ככה.
אחרי זה היה תהליך עיכול שנמשך כמה חודשים. של שתיקה. רוב הזמן שתקתי. הייתי מאוד "לא מחובר לגוף" באותה תקופה ראשונית. טיילתי הרבה בסביבה. צ'נדני דאגה לי, לצרכים הבסיסיים. אני כמעט לא הייתי אוכל, והיא שמרה על "התחזוקה השוטפת"... רק אחרי כמה חודשים "התקרקעתי" חזרה. הכלי היה צריך לווסת את עצמו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/608/731.jpg
די. ג'יי טיוהר |
|
|
|
|
|
|
|
|
הריק והתופעות
|
|
|
|
|
|
|
אז מהי הארה בעצם?
התעוררות מאשליית הנבדלות. האשלייה שיש לנו אני.
אנחנו שוגים לחשוב שיש לנו אני?
אנחנו לא שוגים לחשוב... אנחנו חלל ריק ומודע, שסביבו המציאות סובבת, המציאות הגשמית, עם הזמן והמרחב וכל חוסר-השלמויות שבה. הכל סובב סביב החלל הריק הזה שאינו מזדקן, אינו סוחב איתו את משקל הזמן... בדרך כלל אנחנו פשוט לא ערים למי שאנחנו באמת. כל תשומת הלב שלנו לכודה על פני השטח של המציאות. ופני השטח של המציאות זה כולל "אותנו", את הגוף והמיינד. אנחנו מזהים את עצמנו עם המימד השטחי ביותר של המציאות.
אבל האם יש הבדל בין החלל הריק הזה לבין המיינד הגוף וכל המציאות הזאת? האם יש קו גבול בין החלל הריק לבין כל התופעות שעולות וחולפות?
החלל הריק הזה משוחרר מכבלי הזמן. הגוף לא. הוא הנוכחות שנוהגת בכלי. אבל אני לא יודע אם אנחנו רוצים להיכנס לפינה הזאת ולנסות להגדיר את זה. פסיכולוגית מאוד נוח לנו להגדיר כדי "לדעת איפה אנחנו".
ואתה, מבחינת הידיעה והחוויה שלך, יודע וחווה את עצמך כחלל הריק הזה?
זה לא חוויה, ואין את זה שיודע.
ומצד שני, כשקוראים "טיוהר", אתה מסתובב...
ודאי, כי המציאות הזאת, אין בה פסול. להפך, יש בה יופי. לא צריך להתחכם. לא צריך להתחיל עם הצגות של "אין טיוהר" או דברים כאלה. אתה לא מאבד את ההיגיון הבריא. החיים האלה הם סוג של צמצום של הנוכחות ההיא, אבל כשאני חי בתוך הצמצום הזה, זה לא אומר שיש שיכחה.
אתה כל הזמן מודע לאמת?
רק שאין את ה"אתה" שמודע. יש ערות.
אני מבין. כדי להגיע לזה, אתה ממליץ על תרגולת רוחנית מסויימת?
יותר מתרגולת, אני בעד אורח חיים אינטנסיבי, בלתי צפוי, משעשע, שמרטיט ומרגש. כל זה על מנת שנתבגר, שנחווה. אז הריגושים שיש למציאות להציע לך פחות יכבלו אותך. בגלל שכבר היית שם. ואז אתה כבר לא נאבד בתוך כל זה. אתה נשאר אסוף. לכן הדרך היא לאו דווקא לתרגל בצורה מתודית, אלא יותר ליצור אורח חיים אינטנסיבי.
אבל האם בכלל אפשר להביא את ההארה? האם בכלל אפשר לעשות משהו שיגרום לזה לקרות?
העשייה היא נחוצה. צריך לעבור דרך, מזככת, מבגרת, עושה שלום ביננו לבין עצמנו. עבודה בכל המישורים: פיזי, פסיכולוגי. לאכול בריא, וכו'. ניקוי של המשקעים מהעבר בכל הרמות. אנחנו לא מוסיפים דבר, אנחנו רק מקלפים שכבות מהבצל שלנו. מצד שני כל עוד אנחנו רוצים את זה, כל עוד אנחנו פועלים לשם זה, זה לא יכול לקרות, כי מי פועל אם לא אותו אני? זה חייב פשוט לקרות.
האם חייבים גורו כדי להתעורר?
אנחנו יודעים שהיו אנשים בהיסטוריה שהתעוררו ללא מורה. תראה, המקור, השלם, רוצה להמחיש את עצמו בכל דרך אפשרית: שתלמיד יתעורר בלי מורה, תלמיד יתעורר עם מורה, שיבלה זמן מסויים עם ואז בלי...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תלמידים, מורים ותלמידים-מורים
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו יודעים ששי טובלי זכה להארה כאשר היה בסאטסאנג שלך, ונדמה לי שעוד מישהי, המכונה אנאמיקה, גם ראתה את האור בנוכחותך.
קשה לי עם המונחים האלה.
לכולנו. ובכל זאת, בשביל זה אתה מלמד, לא?
כן, אבל אם אני אגדיר לעצמי שהמטרה שלי היא להביא אנשים להארה, מן הסתם זה יצור אצלי תסכול. כמו שזה יצור אצל כל מורה. למשל קרישנמורטי , שידוע שבסוף חייו היה בנאדם מתוסכל... המורה מלמד. ללא תנאי. אנשים אצלנו עוברים תהליכים מדהימים. טרנספורמציות אמיתיות. אם במקרה הם גם מגיעים להבנה האולטימטיבית... זה מרגש מאוד. אבל מספיק לראות את השינוי, ומאות אנשים בפאצ'ה מאמא עוברים שינוי כל כך עמוק...
אני רוצה אז לשאול, האם אתה מכיר בהשגה של שי ואנאמיקה?
כן.
בזמן האחרון יש הרבה דיבורים על "האבולוציה של התודעה". אנדרו כהן מדבר על זה הרבה, וגם שי טובלי בעניין. מה דעתך?
לא... אני מאסכולה אחרת. אסכולה לא אקדמית. מאוד 'חכמת רחוב'. מבנה האישיות שלי שונה משל אנדרו כהן או שי טובלי. הוא פחות אינטלקטואלי, יותר, נאמר, "פראי". יש כל כך הרבה צבעים בעולם, לא כולם צריכים להיות באותו צבע.
אולי תתן עצה לאלו מאיתנו שרק מתחילים את המסע הרוחני?
תראה, הצעד הראשון במסע הרוחני הוא לקיחת אחריות. אם בינינו לבין המציאות ישנה מחיצה של מחת או סבל השורש שלה הוא שאיננו מודעים להזדהות שקיימת בנו. רצון. העדפה. שיפוטיות. כמובן שהמציאות יכולה להזין את זה. אבל השורש של זה הוא אצלנו. כשאתה לוקח אחריות, במקום להצביע על החיים ("הוא", "היא", "המצב") החץ מופנה פנימה והפתרון בא בצורת טרנספורמציה פנימית. למרות שזה נוגד את ההיגיון וזה "לא צודק". יש בחיים רגעים נוחים יותר ונוחים פחות. החוסר נוחות היא טבעית. היא הופכת לסבל כאשר אנחנו לכודים על פני השטח של המציאות. מזדהים לחלוטין עם פני השטח של המציאות.
מחר: טיוהר על אושו, פונה, סמים ומין עם תלמידות
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
