 |
/images/archive/gallery/646/903.jpg אייזק שפירו.
צילום: מתוך אתר הבית  |
|
|
|
|
| איפה עובר הגבול ביניכם לבין החוויה שלכם? המורה הרוחני אייזיק שפירו מבקש מאיתנו להפסיק להתכווץ מכל דבר שקורה לנו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אייזק שפירו. תרגום: נועה טיקולסקר
5/12/2006 16:01 |
|
|
|
|
|
|
|
הבה נתבונן במה שאנחנו מכנים התנסות. היקום כולו, החיים, הזמן, החלל, המשפחה שלנו, כל מי שאנחנו מכירים, הוא ברגע הזה פשוט התנסות בשבילנו. אנחנו מתנסים בכל הנ"ל דרך חמשת החושים, דרך ההתנסויות: תחושות. התחושות הללו מקבלות אחר כך שם וצורה על ידי היכולת שלנו לחשוב ולהבדיל בין דברים.
עצרו לרגע וחוו את כלל ההתנסויות שלכם פשוט כחוויות, עכשיו. שימו לב שמה שאתם חווים, התחושות שלכם, משתנות בכל רגע ולכן אי אפשר להגדיר אותן. כדי להגדיר את החוויה שלכם של עכשיו, תצטרכו למלא כרכים שלמים במילים, וברגע שתתחילו לדבר, החוויה שלכם תהיה כבר שונה.
שימו לב: האם כאשר אתם חווים את העולם כך, בלי לנסות לאפיין או לכמת את התחושות, ישנה הרגשה של גבול ביניכם ובין החוויה שלכם?
שימו לב שבדרך כלל אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לתאר את החוויות שלנו ולמחשבה הזאת נלווית תחושה של "אני". שימו לב שכאשר אנחנו מנסים לתאר את התחושות שלנו, ניסיון התיאור הזה נותן ל"אני" הדמיוני הזה תחושה של שליטה.
עכשיו שימו לב שאתם מודעים לכל חוויה. המודעות הזאת כבר קיימת. היו המודעות הזאת, ונסו לתאר אותה.
מהר
מאוד אתם תבחינו שזה אינו אפשרי.
איפה המודעות הזאת?
בכל מקום.
האם יש לה גבולות?
לא.
מה נמצא בתוכה?
הכל.
יש לנו שתי מילים, מודעות והתנסות, אבל למעשה אלו סתם מילים. אנחנו לא יכולים להגדיר אף אחד מהמושגים האלו.
שימו לב האם יש גבול כלשהו בין המודעות להתנסות.
יש לנו יכולת לעשות אובייקטיפיקציה, לעשות מהחוויה דבר ואז נדמה לנו שיש מצד אחד צופה ומצד שני מה שצופים בו. זה נותן לנו תחושה של "אני". מכאן אנחנו רואים שהתחושה הזאת של האני היא סוג של פעילות ולא קיימת באמת, כלומר מדובר בעשייה מתמדת של האורגניזם ולא ביישות קבועה. ברגע שהפעילות הזאת נפסקת, כמו בשינה עמוקה, אין תחושת "אני".
כאשר אנחנו חווים את הטוטליות של ההתנסות של העכשיו, אין לנו אפשרות לעשות אובייקטיפיקציה, ליצור מכך דבר, ולכן אין תחושת "אני".
עכשיו שימו לב מה קורה כשאתם מבקשים התנסות שונה מזו שיש לכם כעת. ראשית, האם זה אפשרי? אם אנחנו נותנים מקום למחשבה שאפשר להתנסות במשהו שונה ממה שיש, אז נראה לנו כאילו ה"אני" יכול לעשות משהו בנידון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חייבים לרוץ כל הזמן רק כדי להמשיך לחיות
|
|
|
 |
|
|
|
ברגע שאנחנו לא רוצים את ההתנסות שאנחנו חווים, חוסר הרצון הזה הוא גם חוויה והוא מולבש כשכבה נוספת למארג של ההתנסות. בפשטות, מה שקורה הוא שאנחנו מתכווצים. לרוב אנחנו לעולם לא בודקים בצורה מודעת את ההתכווצות הזאת ויש לנו את האמונה הלא-מודעת שההתכווצות הזאת עוזרת. לרוב יש לנו גם התנגדות להתכווצות הזאת, וזה נועל אותה לגמרי.
מה שאנחנו יכולים לשים לב באשר להתנסויות הוא שהן כל הזמן משתנות. כאשר אנחנו לא רוצים את החוויה שיש לנו, אנחנו מקפיאים אותה, או עושים לה אובייקטיפיקציה, כי אנחנו לא יכולים להיפטר ממשהו שמשתנה כל הזמן. אז כדי להיפטר מחוויה אנחנו משנים אותה, הופכים אותה לדבר.
בדקו וראו האם בכלל קיים הדבר הזה, שאליו אנחנו הופכים את ההתנסות שלנו כאשר אנחנו לא רוצים אותה. הדרמה האנושית היחידה שקיימת, היא לא לרצות את החוויה או את התחושות שיש לנו עכשיו. ראו האם זה נכון!
כאשר אנחנו לא רוצים את החוויה שיש לנו עכשיו מתגבש אצלנו חוסר נוחות בגוף, וזה אצלנו נתפס כבעיה. החשיבה שלנו משמשת לפתרון בעיות, ולכן החשיבה מנסה לעזור על ידי זה שהיא מנסה להגדיר מהי הבעיה ומהו הפתרון. כאשר אנחנו לא רוצים את החוויה שיש לנו אנחנו נמצאים במה שאני אכנה "התנגדות". מה שקורה אז הוא שההתנסות שלנו הולכת והופכת יותר ויותר אינטנסיבית, או כפי שאנחנו קוראים לזה, הולכת ונהיית יותר גרועה. ועכשיו, כשהחוויה עוד יותר גרועה, אנחנו עוד פחות רוצים אותה, אז אנחנו מתנגדים שוב, וחוזר חלילה. בתוך כמה רגעים אנחנו מרגישים ללא שליטה, החוויה שאנחנו לא רוצים עדיין שם ואנחנו נותרים חסרי אונים. ישנה אז הרגשה שיש לנו יותר מדי לעשות, תחושה של מתח תמידי שנמצא תחת הכל והרגשה שאנחנו חייבים לרוץ כל הזמן רק כדי להמשיך לחיות.
המנהג של רובנו הוא להתכווץ מיד עם ההתעוררות מן השינה, וזאת במידה שאנחנו לא מתעוררים כבר מכווצים ממה שחלמנו. זה קורה כשאנחנו חושבים על מה שעלינו לעשות באותו יום, ומאמינים שההתכווצות הזאת עוזרת לנו איכשהו לשרוד. אבל ברגע שאנחנו מתכווצים ככה, זה נתפס כבעיה, החשיבה מנסה לעזור וכל התהליך הנ"ל חוזר על עצמו.
בפסיכולוגיה המערבית אנחנו מכנים את כל מה שאנחנו לא מוכנים להתנסות בו שוב, ואת כל מה שאנחנו רוצים לחוות: התת-מודע. במילים אחרות מדובר בכל התשוקות הלא ממומשות שלנו, שאנחנו חושבים שיעשו אותנו מאושרים. כל זה מהווה את ההתנגדות שלנו לחוויה עכשיו.
זה מה שהחשיבה שלנו מייצרת כשיש לנו התנסויות שאנחנו מתנגדים להן, כשהיא מנסה לעזור לנו להבין מה הבעיה ומה יכול להיות הפתרון.
ברגע שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה הבעיה, כלומר מה לא בסדר מחוץ לנו או בתוכנו, אנחנו מסיקים שמה ש"לא בסדר" דרוש תיקון או שינוי. אנחנו מוציאים כמויות אדירות של אנרגיה בניסיון לעשות את מה שאי אפשר: ה"אני" שלא קיים מנסה לשנות, לתקן או להיפטר ממה שלא קיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם המיינד שלכם מביא לכם שלווה ברגע זה?
|
|
|
|
|
|
|
עיצרו. שימו לב עם מה עסוק כל הזמן המיינד שלכם. שימו לב האם מה שהמיינד שלכם עובד איתו ברגע זה מביא לכם שלווה. האם אתם יכולים ולו לרגע להרפות מהאמונה שהחשיבה תעזור לכם? האם אתם יכולים להרפות מהאמונה שההתכווצות תעזור לכם?
איך זה מרגיש להיות במודעות לגוף ברגע זה, מודעות שמודעת לכל תא בגוף? שימו לב האם יש גבול כלשהו. שימו לב שכל התנסות היא בסדר. יש שיקראו לזה אהבה ללא תנאי.
ההתנסות שיש לנו לעולם אינה מפריעה לנו. מה שמפריע לנו הוא הניסיון האוטומטי שלנו לא לחוות את ההתנסות שיש לנו.
שימו לב איפה בגוף אתם חווים את חוסר הרצון לקבל את ההתנסות שיש לכם כרגע. מהי ההרגשה? האם אתם יכולים למצוא משהו מועיל בהתנגדות לחוויה שלכם עכשיו? האם אתם יכולים להפסיק להתנגד להתנסות שיש לכם עכשיו?
רוב האנשים מודדים את עצמם ואת חייהם על פי ההתנסויות שלהם. מה שאנחנו מכנים התעוררות הוא שינוי זווית, זווית שבה אנחנו לא מאמינים יותר בהגדרת התחושות שלנו. במילים אחרות, אנחנו מפסיקים להאמין לחשיבה ולכל הפעילות של ההבדלה בינינו לבין התחושות שלנו.
שימו לב שזה שמודע אינו דבר, אינו חפץ שניתן להרגיש אותו. יש שיקראו לזה אין. איפה זה מתחיל, ואיפה נגמר?
אין לזה התחלה ואין לזה סוף. וזה עונה על הקואן: "איפה היית לפני שנולדת?"
חכם גדול אמר פעם: "החכמה אומרת: אני כלום. האהבה אומרת: אני הכל. בין שני אלה החיים שלי זורמים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
