 |
/images/archive/gallery/320/403.jpg פסל עם ציפור
 |
|
|
|
|
| לא מכבר נפטר גיאורג קולווינד, אנתרופוסוף יהודי והוגה ייחודי, שהושפע מזן בודהיזם ועסק בטבע התודעה. מאמר קצר למיטיבי לכת |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
גיאורג קולווינד. תרגום: יונתן לוי
29/3/2007 18:27 |
גיאורג קולווינד. תרגום: יונתן לוי
29/3/2007 18:27 |
|
|
|
|
|
|
|
המסקנה מהתבוננותנו היא בהכרח שהמודעות היא עצם האני. אם תנסו לגלות משהו אחר שהוא קרוב יותר, תמיד תהיה זו המודעות שמודעת לאותו משהו "אחר" (בין אם זהו האני, הרצון או נקודת מיקוד כלשהי), ולכן המודעות קרובה יותר מאשר אותו הדבר ש"נתגלה", שתמיד יישאר מושא של ההכרה. זו הרֵאיה הראשונה.
הרֵאיה השנייה היא הניסיון שהחושים לא מתפקדים ללא מודעות; גם אם כל דבר מתרחש באופן חומרי, פיזיולוגי או כימי – וגורם באופן טבעי לתפיסת החושים – המודעות עדיין משחקת תפקיד בתהליך.
הראיה
השלישית כבר הוזכרה. היא מצויה בעובדה שאתה יודע על כל חוויותיך וזכרונותיך, ויודע שהן שלך, מבלי שתצטרך לחשוב על כך.
רביעית, אפשר לקבוע שתחושת-האני, שברגיל אנו מקבלים כמהות האני שלנו, אינה נושא, כי אם מושא של ההכרה, שאינכם מודעים לו כלל, או רק לעתים רחוקות.
עובדה זו מקבלת משנה תוקף בתופעה חמישית. ניתן לחלק את המודעות בין תחושת-האני (שהיא הגרעין של האני היומיומי) לבין מושא אחר. ככל שההתמסרות למושא אחר גדלה יותר, כן "נשכח" האני היומיומי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין דבר קרוב יותר
|
|
|
 |
|
|
|
מכיוון שאנו מודעות, או הכרה, אחת עמה, אנו מתאחדים עם כל מה שעמו מתאחדת ההכרה: צלילים, צבעים, צורות, רעיונות, זכרונות, חלומות. אנו מתאחדים עם כל תכני ההכרה בה במידה שבה המודעות מתאחדת עמם. מידה זו יכולה להיות שלמה, ריכוז מוחלט של המודעות, או רק חלק ממנה. ומכיוון שאנו מתאחדים עם כל התכנים הללו, אנו "יודעים" שהם הצלילים, הצבעים והצורות שלנו.
עובדה זו, שהננו ערנות או מודעות, נדמית כסיבה האמיתית מדוע איננו יכולים לתת לזה שם; אי אפשר לכנות את זה בצורה הולמת. אני הנני המודעות "שלי"; אני ויכולת אנושית מסוימת זו, הננו בלתי נפרדים. ואת הדבר שאינני נפרד ממנו, אייני יכול לכנות בשם, ולא לשאול על אודותיו שאלות, מכיוון שרמה מסוימת של הפרדה, מרחק מסוים, נחוצים כדי שיהיה אחר.
המילה המסתורית "עצמי" או "אני", במונה המקורי, חופפת את מה שאנו מנסים לתאר כאן: המודעות. אבל אנו יכולים להתקרב למהות של הדברים כשאנו מנסים לחוות את המילים הללו במדיטציה. אין דבר קרוב יותר מלא-אחר זה, מכיוון שלא משנה מה אתה עשוי למצוא כ"קרוב יותר", הוא ימצא רק באמצעות המודעות, כלומר הוא עדיין ימצא כמושא של כושר ההתבוננות של ההכרה.
העובדה שאין דבר קרוב יותר, ושלא יכול להיות דבר קרוב יותר, שום אני מרכזי, שום רצון מרכזי (המודעות היא הרצון), מגלה שהיא המהות הבסיסית של מה שבאמת ניתן לכנות "אני", הסובייקט האמיתי, העד האמיתי. אמיתי פירושו ראשוני, דהיינו ששום דבר לא נותר "נסתר", שהעד האמיתי יודע על עצמו ועל מה שהוא מאשר בעת ובעונה אחת, מבלי לחוות זאת בשתי פעולות עוקבות, אלא בדיוק באותה הזהות שבה העד נותר עצמי: בשקיפות המאפשרת לאובייקט להופיע בהכרה. עצמי זה, באופן כללי, אינה דבר שבפועל, כי אם פוטנציאליות טהורה. כל עוד אינו מתממש, הוא נותר חופשי ופתוח, מודעות על-הכרתית הניתנת לשכנוע-באמצעות-הרצון; כושר על-הכרתי הנותר רדום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
גיאורג קולווינד, שנפטר בחודש שעבר בגיל 83, היה הוגה אנתרופוסופי מעניין וייחודי. הוא נולד ב-1924 בהונגריה, יהודי אגב, ונתקל באנתרופוסופיה לראשונה בגיל 18. לאחר עשר שנים של קריאה, הוא הרגיש שהעמיס על מוחו כמויות של ידע בלתי נחוץ. הוא החליט להתנתק מהאנתרופוסופיה, אך בעקבות חלום משמעותי שחלם, נזכר באחד מספרו של ד"ר רודולף שטיינר - "הפילוסופיה של החירות", שמעולם לא הבין. ספר זה מתווה דרך פילוסופית, בסגנונה ובמהותה, להכרה של אדם את עצמו כישות רוחנית חופשיה. קולווינד נמנע מלקרוא בעיונים האזוטריים יותר של שטיינר והקדיש את עצמו חודשים ארוכים למחקריו בתורת ההכרה, עד שהרגיש שסוף סוף עלה על השביל להבנה עמוקה של ההכרה האנושית.
חיבוריו של קולווינד עצמו הם מיזוג מעניין וחשוב בין מינוח אנתרופוסופי ופנומנולוגיה מערבית לתיאור התבוננות הישירה בטבע התודעה. קולווינד הושפע עמוקות מהזן בודהיזם היפני המסורתי, ואפילו סבר שהוא עשוי להועיל לאנתרופוסופים המעוניינים להבין יותר טוב את שטיינר עצמו.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
