 |
/images/archive/gallery/765/359.jpg רות המואבייה
עטיפת הספר Ruth: The One Who Fled The Bible  |
|
|
|
|
| מגילת רות היא סיפור של תיקון הכאב הנשי. אירי רושין עם מבט נשי על חג השבועות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אירי רושין
22/5/2007 13:05 |
אירי רושין
22/5/2007 13:05 |
|
|
|
|
|
|
|
את מגילת רות קוראים בחג השבועות, חג מתן תורה. הקשר המסורתי שבין מגילת רות לבין חג מתן תורה אינו מקרי, שהרי טמון בה כלי שיכול להובילנו להבנת התנ"ך כולו. כוחה של מגילת רות טמון בכך שהיא יכולה לשנות את הלך המחשבה האנושי - ממחשבה שנצמדת לכאב למחשבה שמשתחררת מאחיזתה בכאב.
סיפורה של רות מתרחש ברובו בשדה. בבית לחם. המילים לחם, שדה, שְׂעֹרים, מזון, רעב חוזרות שוב ושוב במגילה. מגילת רות עוסקת בתיקון הקשר שלנו עם האדמה המזינה, דרך תיקון הקשר עם האם המזינה - שני קשרים שכל כך נתעוותו בנו. המגילה מלמדת אותנו איך לתקן את הקשר עם האדמה, מקור חיינו החומריים/פיזיים, באמצעות הקשר שבין
נעמי ורות, שהופכות להיות כאם ובתה, ונאבקות יחדיו על הישרדותן. במקביל לתיקון שהן עוברות ביחסן אל האדמה והמזון, הן עוברות זו באמצעותה של זו תהליך של קבלה עמוקה של מיניותן הנשית.
המיניות הנשית סבלה במשך שנים מאי קבלה. הנטייה הטבעית שלנו, כנשים, היתה להאשים את הגברים ואת החברה בכללה במצבנו הנדכא. אך אם נעמיק להתבונן נגלה שהנשים עצמן הן שמעבירות בשרשרת הדורות את שנאתן לגופן, לתשוקותיהן ולמיניותן. נעמי האמיצה מפגינה כלפי מיניותה של רות כלתה קבלה, פתיחות ורוחב לב אדיר. אלו משקפים בפועל את הסכמתה לקבל את מיניותה שלה ואת נשיותה. קבלה זו היא שהופכת אותה לאדם מאושר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבלתי אפשרי שהפך לאפשרי
|
|
|
 |
|
|
|
"וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד".
הבה ננתח משפט זה. התינוק שנולד במגילת רות היה בנם של רות ובועז. הוא יהיה סבו של דוד המלך. כלומר הוא מהווה חוליה בשושלת הגאולה. התינוק קיבל את שמו על ידי השכנות של נעמי. כלומר הוא היה תינוק שקיבל קונצנזוס חברתי. כל השכונה הסכימה על כך שהוא בנה של נעמי, או לפחות נכדה, למרות שהוא היה בנה של רות. בזמן בו נולד עובד, "הנכד", רות ונעמי לא היו קשורות בקשר משפחתי. רות, שהיתה כלתה, אשת בנה של נעמי, ונתאלמנה ממנו, נישאה בשנית, וילדה בן. למרות כל זאת, בן זה נתקבל על ידי החברה כבן לגיטימי של נעמי. מדוע?
מגילת רות עוסקת, בין שאר נושאיה החשובים, בשינוי תפישתי. היא מראה כי הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות מתקבל על הדעת, והבלתי אפשרי הופך להיות אפשרי מעצם הגעגוע אליו והאמון הניתן בו. המשפט - וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי..., מדבר על הבלתי אפשרי שהפך לאפשרי. לנעמי לא היתה כל דרך להיות סבתא, או אדם מקובל חברתית. בעלה ובניה מתו, רכושה כולו אבד והיא נשארה ערירית, ענייה ובזויה. לנעמי נשארו רק אוצרותיה הפנימיים - נותרה בה היכולת לתת את אהבתה, את תבונתה ואת ניסיון חייה.
כאשר היא שבה לבית לחם, עיר מגוריה, יחד עם רות, הביטו בה השכנות בהרמת גבה ושאלו - הייתכן שעלובה זו היא נעמי? - וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.
לכאורה מצבה של נעמי נתפש כמצב שאין ממנו מוצא. אלמנה מבוגרת, ללא בנים או בנות, לא תתכן שתהיה סבתא. לכן הפיכת בנה של רות לבן משפחה שימשיך את השושלת דרש מהפך מחשבתי טוטאלי.
מסתבר כי לא רק נעמי עצמה ראתה בו נכד לכל דבר ושמחה בו ללא בושה או עכבה, אלא הוא גם נתקבל על ידי כל השכנות, למרות שהן ראו בה, רק זמן קצר קודם כן, אדם אבוד ובזוי שאין לו עתיד והמשכיות. שינוי תפישתי זה, הן אצל נעמי והן אצל שכנותיה, מרמז לנו על מהות הגאולה. גאולתנו היא בשלב ראשון: קבלת עצמנו כישות "אל-הגיונית" ובשלב שני: חשיפת האני המלא, ה-"אל הגיוני" שלנו בפני החברה.
המשפט וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת... הוא תיקון של משפט תנ"כי אחר, שמתאר סיטואציה דומה בה הבלתי אפשרי הפך להיות אפשרי, אך הוא לא נתקבל בזרועות פתוחות - וַתֹּאמֶר שָׂרָה - צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי. שרה שילדה בן, בניגוד לכל חוקי הטבע, בן, לו ייחלה עשרות שנים, אינה מקבלת את העובדה הכל כך משמחת - הלא-הגיונית, בשמחה, אלא בחשש מתגובות החברה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלום של נשים
|
|
|
|
|
|
|
מגילת רות מעבירה לנו מסר - אם נקבל בפשטות את הבלתי הגיוני שבקיומנו, את הלא שגרתי, הלא קונבנציונלי, הלא נורמטיבי, את שאינו מְרַצה את האחרים, שאינו מעגל פינות, שלא מתפשר כדי להתקבל, ונהפוך אותו לאמת שתתקבל על ידינו בפשטות, ולא נתבייש בה כלפי החברה, ניגאל.
המסר המרכזי של המגילה הוא שאנו יכולים להיגאל מן הכאב ולהפוך להיות שמחים, מאושרים ורבי יכולות מופלאות, במידה ונוותר על הסיבה הבסיסית לכאבנו הנורא, כבני אדם, כאב הנובע מאי קבלת עצמנו כישויות אלוהיות החיות בבשר. המעבר לתפישת עצמנו כישויות אלוהיות אדירות עוצמה, מותנה בשבירה של ההיגיון השכלתני הארצי שלנו.
המגילה נותנת לנו רמזים ראשוניים כיצד להגיע למצב בו נתחיל לחשוף מתוכנו את ההכרה העצמית הזו, כדי שתעלה לתודעתנו ותשנה את כל תפישתנו העצמית - עד כדי שינוי פיזי ממשי של גופנו.
מגילת רות היא מגילה נשית. היא מגילה שעוסקת ביחסים בין נשים. בין חמות לכלה ובין אישה לשכנותיה הנשים ולקהילה הנשית בכלל. כששתי הקבצניות העלובות שבו לעיר, נאמר שהעיר סערה - אך מודגש כי הנשים הן שבזו להן ואולי אף שמחו לאידן - וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. בטוחני שכל אישה בת ימינו, כמו גם אישה בת כל דור אחר, יודעת כמה קושי יש לנו הנשים לקבל לגיטימציה לפריחתנו מצד קהילת הנשים. עד כמה אחיותינו, הנשים, מעדיפות שנישאר מצומצמות ונכשלות. עד כמה אנו עצמנו ממעטות לפרגן להצלחתה של האחרת. מגילה זו נותנת לנו להבין דבר עקרוני ביותר - השלום שבין אישה לחברותיה הנשים הוא המפתח לגאולת החברה האנושית ולמעבר שלנו בני האדם ממצב חייתי-ארצי למצב אלוהי.
המגילה מנסה לשבור קונספט בן אלפי שנים - למדי לאהוב, אהבה של אמת, את בתך או כלתך "אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים". נשים רבות, אפילו בימינו, ולא רק בזמנים בהם החברה העדיפה בגלוי את הבן, מעדיפות ללדת בנים זכרים. בתת המודע שלהן הן בוחרות ללדת בנים כדי לא להתמודד עם כאבו של המפגש בנשיות, שמביאה הבת אל מול עיניהן. חלקנו מבקשות לעצור אלפי שנות מלחמה נשית ואי קבלה, המתגלגלת קדימה מדור לדור מאם לבתה.
מגילת רות, למרות שנקראה על שמה של רות המואבייה, היא סיפור העוקב אחר תהליך התפתחותה התודעתית של נעמי. נעמי, שהייתה כבת חמישים לערך, וחייה החומריים, חברתיים רק הלכו מדכי אל דכי, לא נלחמה בקושי, לא התעלמה ממנו וגם לא נתנה לו לשברה אלא נתנה לו להצמיח אותה - בהגיעה לזקנתה היא הגשימה חולייה משמעותית ביותר בדרך אל הגאולה. דרך סיפור חייה מעביר לנו התנ"ך הסבר מעמיק ביותר על תהליכי ההגשמה שלנו.
מגילת רות עוסקת בגאולה מן הכאב. היא לוקחת אותנו שלב אחר שלב מטה, עד תחתית תחתיות נבלותו של הכאב האנושי, ומשם אל הגאולה. המגילה עוסקת במעבר מן הכאב אל ההגשמה, דרך עשיית שלום פנימי עם הכאב הגדול ביותר שקיים בנו - אי קבלת עצמנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אירי רושין
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
