 |
/images/archive/gallery/781/372.jpg
laura, cc-by  |
|
|
|
|
| אוננות זה לגעת בעצמי, במובנים עמוקים ונפשיים, לא רק פיזיים. גילי פליסקין חקרה את אחד הטאבואים הגדולים - אוננות נשים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
נירית שפירא
19/6/2007 10:54 |
נירית שפירא
19/6/2007 10:54 |
|
|
|
|
|
|
|
האם מותר לגעת? האם מותר לי לענג את עצמי? האם מותר לדבר על זה? שאלות אלו ואחרות יעלו לדיון במפגש תחת הכותרת "עצמיניות" במפגש שייערך בפסטיבל הנשים שאקטי (21-23 ביוני). אוננות נשים, אחד הטאבואים הגדולים ביותר שיש, עלה באחרונה לכותרות עם צאתו לאור של הספר "דברים שרציתי לגעת" (הוצאת ידיעות ספרים) מאת גילי פליסקין.
 |
| דברים שרציתי לגעת |
|
אני בביזנס כבר למעלה מעשרים שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי. פרק מתוך ספרה של גילי פליסקין |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
פליסקין, תל אביב בת 32, היא מאמנת אישית בהכשרתה ועוסקת במה שהיא אוהבת לכנות "שיחותרפיה". היא בעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן ומעבירה סדנאות ומעגלי דיבור על אהבה עצמית ונושאים מושתקים אחרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אנחנו מרגישות עם זה רע והסבל הזה פשוט מיותר
|
|
|
 |
|
|
|
"כתבתי את הספר שהכי היה לי חסר בצעירותי", אומרת פליסקין ומספרת כי גדלה עם רגשות אשמה נוראיים בכל הקשור לאוננות, מתוך מחשבה שמה שהיא עושה הוא נורא ואיום ודוחה ומגעיל וסוטה, ושהיא היחידה בעולם שעושה דברים כאלה. "ממש שנאתי את עצמי. ניסיתי בכל מאודי למצוא על זה חומר, מידע, משהו - אבל כמעט ולא היה שום דבר. אף אחד לא דיבר על זה, ומה שניתן היה לקרוא בעיתון נתן בעיקר לגיטימציה לאוננות של גברים, ולאוננות בהיעדר קשר זוגי. זה ניחם אותי קצת, אבל לא הרבה. גם כשכבר הבנתי שאני לא היחידה, שיש הרבה נשים שמאוננות, עדיין הרגשתי אשמה כשעשיתי את זה בזמן שהייתי בזוגיות. ובעיקר - לא דיברתי על זה - לא בתוך הזוגיות ולא מחוצה לה. ואז, יום אחד, נקלעתי לשיחה עם חברה שבה הנושא עלה, כבדרך אגב. והשיחה הזאת פתחה אותי. משהו בי השתחרר והשנאה העצמית פינתה את מקומה להמון לגיטימציה ורוך וקבלה ואהבה עצמית. נדהמתי מההשפעה המיידית והמוחלטת של הדיבור, מהקלות שבה יכולתי, פתאום, להרגיש טוב עם מה שפעם הרגיש כל כך רע, והחלטתי שאני רוצה להקדיש לזה את חיי".
פליסקין מציינת כי הספר נתן לה מתנה אדירה, מעבר לכל הציפיות שהיו לה: "הוא פתח לי פתח לשיחות מדהימות עם
נשים, שיחות שבהן נגענו בהמון נושאים אינטימיים, רגישים ורגשיים, ובעיקר - נגענו זו בנפשה של זו. כשאת מדברת עם מישהי על נושא שנשים לא רגילות לדבר עליו, ובמיוחד כשמדובר בנושא כל כך אישי וטעון, השיחה מתגלגלת באופן טבעי למחוזות קסומים של רגש, תשוקות, משאלות, פחדים. המון כנות וחשיפה ואמון. בחשיפה הזאת, ההדרגתית וההדדית, יש משהו מאוד מרגיע ומנחם ומקרב ומעצים. אני בעצמי עברתי תהליך עם הספר – בשיחות וגם בכתיבה. קראתי לו 'דברים שרציתי לגעת', ולא ידעתי כמה הוא יעזור לי לגעת בעצמי, במובנים עמוקים ונפשיים, לא רק פיזיים. וכמובן, כשמקלפות את השכבות מנושא שהוא כל כך לא מדובר, מתגלה עולם עשיר של פרטים שלא היו ידועים קודם. כל מיני מיתוסים שקשורים לאוננות התנפצו. הסתבר שנשים עושות את זה בכל מיני אופנים, בכל מיני מקומות, מכל מיני סיבות. יש נשים שמאוננות הרבה, ויש כאלה שלא, יש נשים שעושות את זה בזוגיות – אם כחלק מהסקס הזוגי ואם בנפרד. פנטזיות תפסו מקום מרכזי בשיחות הללו, וגם רגשות כלפי עצמנו סביב כל הנושא הזה. גיליתי גם כמה אנחנו מרגישות עם זה רע, וכמה הסבל הזה פשוט מיותר. אני באופן אישי למדתי המון, ואני נורא שמחה להעביר את כל זה הלאה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לענג, להעניק, לאהוב
|
|
|
|
|
|
|
המטען סביב נושא כה משמעותי וכה מושתק הוא עצום ושלילי. השיחות עוזרות לפרק, לשחרר. מרגיעה הידיעה שאת לא לבד, שאת בחברה טובה. שכולן כמוך. גם אם יש הבדלים, ואפילו הרבה שוני, עדיין הבסיס דומה. "מהמגוון אפשר ללמוד ולהתעשר", אומרת פליסקין: "זה יכול לתת השראה. אני באמת חושבת שכשמרגישות רע, דיבור הוא אחת מתרופות הפלא. כל מה שדרוש, לפעמים, זה איזו מילה טובה, אישור שאת בסדר, תחושה שמבינות אותך. המון נשים (וגם אני הייתי ביניהן עד לא מזמן) עסוקות בשאלה "האם אני נורמלית", בהקשר של אוננות. השאלות הנפוצות במדורי הייעוץ הן "מה המינון הנכון?", "האם אני מאוננות יותר מדי?". שתיקה היא מצע מאוד פורה לחרדות ולתחושות קשות. אם לא מדברות, אז לא יודעות. הניסיון שלי הוא שכשמדברות - מגלות שהשד לא נורא כל כך, והסטנדרטים המדומיינים משתנים. אם הרבה נשים אומרות שהן מאוננות פעם ביום, אז פתאום את לא חריגה, אפילו אם מהמדור בעיתון נדמה היה שכן. הגיע הזמן שנפסיק להרגיש רע סביב משהו שהוא כל כך חיובי ויפהפה. אוננות היא דרך שלנו להכיר את הגוף שלנו, להתקרב אליו, לענג אותו, להעניק לו, לאהוב אותו. ואת עצמנו. אני באמת מאמינה בדיבור ככוח מרפא, וזה כלי כל כך זמין וקל לשימוש. זה מאוד מורגש במפגשי הדיבור שאני עושה, בין אם זה קורה בחוגי בית, פסטיבלי נשים או מסיבות רווקות. במפגשים האלה קורים דברים באמת מקסימים, וקשה שלא להרגיש טוב עם עצמך אחר כך. אוננות, והדיבור עליה, הם בעיניי מעשים של אהבה עצמית".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/781/376.jpg
כריכת הספר צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גילי פליסקין תנחה מעגל דיבור של נשים על אוננות בפסטיבל שאקטי, שיתקיים ב-21 עד ה-23 ביוני 2007. השיחה איתה תתקיים בשבת, 23 ביוני, בשעה 13:00. כולכן מוזמנות. פרטים נוספים על פסטיבל שאקטי ב
אתר
לאתר הבית של גילי פליסקין
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
