 |
/images/archive/gallery/819/275.jpg אביב טטרסקי
 |
|
|
|
|
| האור המגיע ממסך המחשב, תנוחת הישיבה, לחצים שונים בגוף – האין כל אלו מרכיבים את תחושת האני שלך כרגע? אביב טטרסקי על התלות של התודעה בתנועה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אביב טטרסקי
4/9/2007 10:20 |
אביב טטרסקי
4/9/2007 10:20 |
|
|
|
|
|
|
|
לינג'י, מורה הזן הסיני בן המאה השמינית (המוכר ביפן כרינזאי) אמר פעם לנזירים: "בתוך גוש בשר אדום זה שוכן אדם אמיתי ללא תואר. הוא בא ויוצא דרך פתחי החושים. אם טרם נוכחתם בו, הביטו, הביטו!". אחד הנזירים נעמד ושאל, "אדם אמיתי ללא תואר זה, מי הוא?". לינג'י ירד ממושבו, אחז בנזיר ודרש ממנו: "דבר, דבר". הנזיר היסס. לינג'י שחרר את אחיזתו, הפטיר "אדם אמיתי ללא תואר! איזה גוש חרא חסר ערך הוא", והלך לחדרו.
סיפור זה ורבים כמותו, חוץ מלבטא את הפראות שבזן, ממחיש גם את העובדה שכאשר הגוף שלנו מעורב הדברים הופכים אמיתיים יותר, מטלטלים יותר. ייתכן
שלנזיר שבסיפור היו כל מיני תובנות אמיתיות ועמוקות. אבל כשרינזאי אחז בגוף שלו, הוא הביא אותו למקום אחר, לא מוכר.
הכלי העיקרי לחקירה עצמית – מדיטציה – נחשב לפעילות מנטאלית בעיקרה. אך האמת היא (אם יותר לי להשתמש במילה כל כך נחרצת) שהתודעה שלנו אינה קיימת ללא הגוף. כפי שכתב משה פלדנקרייז, "אין הרגש מגיע להכרתנו לפני שהובע על ידי גיוס שרירי, על כן אין כל רגש כל עוד אין עמדה גופנית". האחדות הזו היא דו-כיוונית. יהודית בינטר כתבה בספרה החשוב "אתה התנועה": "למוח האנושי יש את היכולת להביא מאורעות רוחניים לידי התגשמות באמצעות תנועה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מי אני?
|
|
|
 |
|
|
|
השאלה המרכזית של ההולך בדרך רוחנית היא "מי אני?". את השאלה הזו כדאי לשאול לא רק במחשבה, לא רק בהתעוררות הלב, אלא גם דרך הגוף. מה היא התחושה הגופנית של "אני נמצא/ת כאן, עכשיו"? תנוחת הישיבה, האור המגיע ממסך המחשב, לחצים שונים בגוף, צלילים – האין כל אלו מרכיבים את תחושת האני ברגע זה?
דרכים רוחניות רבות גורסות שה"אני" הוא אשלייתי (למשל, היכן בדיוק מופיע האני במרכיבים שמניתי למעלה?). "אתה אינך הגוף" חוזר ואומר רמאנה מהרישי, והוא אינו היחיד שגורס כך.
במובן מסוים אנו אכן יכולים לתפוס שאנו איננו הגוף שלנו: האויר שאנו נושמים – מתי הוא הופך להיות אנחנו, ובאיזה שלב של הנשיפה הוא נפרד מאיתנו? האוכל שאנו אוכלים, הדברים עמם אנו באים במגע ושמשפיעים עלינו לפעמים אפילו מעצבים אותנו מחדש – מה הוא בדיוק קו הגבול ביננו לבינם? אבל אפילו דוגמאות אלו לא יכולות להסתיר את המרכזיות של הגוף. הרי כל האינטראקציות הללו מתרחשות אך ורק דרך החושים ובזכות הגוף. מאחר שבפועל החוויה שלנו היא של גוף ש"שייך" לנו ושאנו "נמצאים" בתוכו, אולי כדאי להתעמק קצת בחוויה הגופנית עצמה, לפני שאנו מתחילים לייחל להשתחרר ממנה.
כשלגוף קורה משהו, מיד מתחדדת חוויית האני: נגעו בי, הסתכלו עלי, שמעתי משהו, נבהלתי, התאהבתי... מה משותף לחוויות הללו? בכולן יש המפגש בין אני ללא-אני. בדאו דה צ'ינג כתוב: "הכל יודעים את יופי היפה ומתוך זה את הכעור...". פעמים רבות גם את עצמנו אנו יודעים מתוך התייחסות למה שהוא לא אנחנו.
החוויה של האני היא חוויה של אובייקט וסובייקט,של אני ולא-אני. חווית האני בלתי נפרדת מחווית האחר, הלא-אני. אני קולט או פוגש את הלא-אני בשמיעה, ראיה, מגע וכו' – וכל זה קורה בזכות הגוף. למפגש עם מה שאינו אני מתלווה תגובה מנטלית, רגשית או גופנית ודרך התגובה הזו אני מרגיש את עצמי. דרך התגובה הזו אני מקבל, בעצם, אישוש לקיומי.
התגובה היא של התודעה וכך מופיע החיבור בין גוף לרוח שפלדנקרייז ובינטר דיברו עליו: דרך הגוף מגיע גירוי, והתודעה מגיבה אליו. את התגובה הזו מבטאת התודעה דרך הגוף. לכן בעזרת עבודה עם הגוף אנו יכולים לבדוק כיצד האני מגיב למפגש עם הלא-אני. למשל בעבודת זוגות במגע או תנועה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהדיבור הפנימי פוסק
|
|
|
|
|
|
|
התגובה שלנו להתרחשות כלשהי יכולה להתנגד להתרחשות, להעצים אותה או סתם להיתקע. לפעמים.
הדבר הראשון אולי שעבודה עם הגוף מאפשרת לנו הוא להיות יותר נוכחים בגוף שלנו, להרפות מיצירת העולם הדימיוני הפנימי שלנו. איכשהו האנרגיה שלנו תמיד נשאבת אל החלק המנטאלי. דרך נשימה, עמידה, תנועה ושכיבה אנו מניחים לחלק הזה ונמצאים עם החיים שלנו.
לעתים אנו זוכים להיות במצב בו התנועה סוחפת אותנו והדיבור הפנימי פוסק. זו חוויה קסומה ונפלאה. לעומת זאת, רוב הזמן כן מתקיים בתוכנו איזשהו דיבור פנימי: זזים, קופצים, שולחים ידיים ורגלים לכל מיני כיוונים ותוך כדי כך חולפות בראש מיני מחשבות.
יש אולי שלושה סוגים של מחשבות:
* שיר שרץ בראש, חביתה שאכלתי, סרט שאני רוצה לראות וכו': שלל מחשבות שאין להן קשר ברור לתנועה שאני נע עכשיו.
* להזיז את הרגל ימינה, להיזהר לקראת הקפיצה הזו: כל מיני הנחיות שאנו נותנים לעצמנו ושלכאורה מסייעות לנו בתנועה שאנו מבצעים.
* איזה יופי איך שעשיתי את זה, אני לא אוהב לרקוד ככה, שימשיך, שיגמר: שיפוטיות כלפי מה שקורה.
מי היינו ללא שלל המחשבות הללו. מה יש בך הקורא כעת פרט למחשבות משלושת הסוגים הללו?
עבודה עם הגוף יכולה אם כן לשחרר אותנו מעט משלל המחשבות החולפות בתוכנו ולעזור לנו להיווכח עד כמה עשירים הם החלקים הלא מנטאליים שלנו. אפשר גם לראות כיצד האירועים הגופניים מגרים את התודעה ובאיזה אופן היא מתערבת באירועים אלו או מסכימה להניח להם להיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בונוס: תרגיל זוגות
|
|
|
|
|
|
|
אסיים בהצעה לתרגיל פשוט, שמכוון אל הדברים שכתבתי למעלה. זה הוא תרגיל זוגות והדגש בו הוא על המפגש: המפגש בין התנועה שקורית לרצון שמנסה להניע והמפגש בין שני בני הזוג.
בחרו תנוחה נוחה. בעמידה או בישיבה. הפנו את תשומת הלב לנשימה. שימו לב כיצד הגוף מתרחב עם השאיפה ומרפה עם הנשיפה. בעדינות נסו להגדיל מעט את ההתרחבות וההרפיה הללו. ממש בעדינות, כמו גל שרוכבים עליו, עם מינימום עשיה. בסבלנות וללא מאמץ המשיכו להגדיל את ההתרחבות וההרפיה. כוונו את תנועת הגוף כך שההתרחבות היא פתיחה של חלק הגוף הקדמי ובהרפיה אתן מתקפלות קדימה. המשיכו זאת ובחנו את היחסים שלכם עם התנועה. התנועה היא כעת סוג של "לא-אני" עבור התודעה שלכם. עד כמה אתם עושים את התנועה ועד כמה אתם מצטרפים אליה? מה היא התחושה של "לעשות" את התנועה? מה היא התחושה של להצטרף לתנועה? הרי ברור שאתם עושים את התנועה, היא לא קורית מאליה. ובכל זאת, התחלתם מתנועה של נשימה שקורית מאליה ונתתם לה לגדול תוך שאתם מצטרפים אליה (ולא עושים אותה) עד שהיא הגיעה לצורה הנוכחית שלה.
כיצד נעשה המעבר מהיפתחות הגוף לסגירתו? כיצד נעשה המעבר מהיסגרות הגוף לפתיחתו? איך אתם יודעים מתי לעשות את המעבר? נסו לא לעשות את המעברים הללו. הגוף מעצמו יודע מתי נגמרת שאיפה ונשיפה מתחילה. מתי נשיפה נגמרת ושאיפה מתחילה. תנו לגוף להיסגר כמה שירצה. מתוך ההיסגרות תופיע ההיפתחות. הניחו לגוף להיפתח כמה שירצה. מתוך הפתיחה תופיע ההיסגרות. התנועה היא סוג של לא-אני. המעבר מהיפתחות להיסגרות הוא סוג של לא-אני. תנו להם להיות, סמכו שאתם יכולים להיות מובלים על ידם.
בהדרגה יחדל בן זוג א' (אולי בת זוג א') מהתנועה שלו ויתחיל להתבונן ב-ב' מתנועע... כיצד אתם מתבוננים, אלו מחשבות מופיעות בכם כתגובה לא' – א' הוא "לא-אני" עבורכם. האם המחשבות הללו הכרחיות? מה התחושה שמגיעה אליכם מ-ב'?
עכשיו א' יתחיל להפעיל את ב'. נעשה זאת באופן מסויים מאוד: א' ישלח את היד שלו ויצטרף אל הגל של ב'. אם ב' נסגר - א' יעזור לו להיסגר. אם ב' נפתח - א' יעזור לו להיפתח. חשוב שא' לא יפעיל את ב' כל הזמן. בין נגיעה לנגיעה השאירו רווח זמן... מה קורה בכם עכשיו? מה קורה ברגע המפגש? אני נוגע בלא-אני, אני ננגע על ידי לא-אני – אילו תגובות קורות בי מתוך כך? מהיכן עולות התגובות הללו? המשיכו ושימו לב לתגובה שלכם לרגע המפגש. שימו לב לתחושה בעת שאתם נעים יחד וגם בעת שכל אחד נמצא לעצמו...
א' יכול להניח לב' ולאט לאט למצוא מחדש את הגל שלו של היפתחות והיסגרות. ב' יתן לגל שלו לדעוך. אין מה למהר. כיצד תתנו לגל שלכם להירגע ולהיגמר בלי לקטוע אותו? נחליף תפקידים: ב' בתנועה וא' פונה להתבונן בו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
אביב טטרסקי מטפל בשיאצו ומלמד סיישין קיטאידו בירושלים. בשנה הקרובה הוא פותח תכנית שנתית בשם "תבונת הגוף" שמציעה עבודה בתנועה ככלי להכרה עצמית.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
