'ניו אייג nrg - האמן כמורה רוחני

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

האמן כמורה רוחני

במה שונה ז'אן קליין ממורים כמו קרישנמורטי, פפאג'י ורמאנה מהארשי? אביב טטרסקי על המורה הרוחני הצרפתי שלא מוותר על אף מימד במציאות האנושית ומצליח לגעת בנשגב תוך שהוא נושם את הארצי

דפדף בניו אייג'

אביב טטרסקי
11/9/2007 10:16

ז'אן קליין (Jean Klein 1916-1998) הוא מורה של אדוויטה ודאנטה – תורת האי-שניות, על פיה הקיום כולו הוא מהות אחת. תורתו, כיאה לתורה הדוגלת באחדות הקיום, באה לכוון את האדם לחוויה ישירה את המציאות. חוויה בה המציאות משוחררת מעול הזיכרון ואינה מפוצלת בין הסובייקט החווה לאובייקט הנחווה, בין האני ללא-אני. מורים מפורסמים יותר השייכים למסורת זו הם ג'ידו קרישנמורטי, רמאנה מהארשי, ניסארגדאטה מהראג' ופאפאג'י. אליבא דקליין, התחושה שלי כאילו אני קיים כנפרד מהעולם אותו אני חווה היא אשליה גדולה. אשליה שהיא תוצאה של ההתניות שהחושים והמוח טבעו במערכת הפסיכו-פיזית שלי. אשליה זו כרוכה בסבל - ואפשר להשתחרר ממנה. הדרך לשחרור היא להפסיק להזין את התניית-העל הקרויה "אני". כשאני פוגש את העולם – ואני הרי עושה זאת ללא הרף - אני כל הזמן מגיב לו. תגובות גסות יותר של פרשנות, שיפוטיות ופעולה ותגובות עדינות יותר המקטלגות את הנחווה כאחר, שונה ממני. אם אפסיק להגיב, אם רק אתבונן, אזי לאט לאט תתמוסס לה ההתניה ומה שיישאר יהיה מודעות טהורה אל-אישית.

אני זז משמע אני קיים
האור המגיע ממסך המחשב, תנוחת הישיבה, לחצים שונים בגוף – האין כל אלו מרכיבים את תחושת האני שלך כרגע? אביב טטרסקי על התלות של התודעה בתנועה
לכתבה המלאה

עד כאן, אין הרבה המבדיל את קליין ממורי אדוויטה אחרים. בעוד שמורי האדוויטה שציינתי למעלה שמים דגש על התודעה, הם ממעטים מאוד להתייחס לגוף. מבחינת מורים אלו ממילא לא קיים דבר זולת תודעה. הם מתמקדים בהתמרת תודעת האני לתודעת המוחלט. הגוף - כמו כל אובייקט - אינו מעניינם. הגדיל לעשות רמאנה מהארשי ששקע לו בטרנס מאושר של תודעה מוחלטת, תוך שהוא מפקיר את גופו להתכלות מחוסר תזונה וריבוי מכרסמים. ההתייחסות של קליין שונה באופן מובהק.

רמאנה מהארשי. התעלמות מוחלטת מגוף

הצעה ספונטנית החופשית מכל צורך באישור

עבורי, הגוף הוא בדיוק השער דרכו אני מנסה לחמוק אל העולם (וברגע האחרון השער תמיד נסגר לי על הזנב). כך שבשלב מסוים הייתי חייב לתמוה איך המורים החכמים הללו מעלימים עין מאוצר שנמצא כה קרוב על ידם. תמהתי ואני חושב שמצאתי סיבה נוספת על זו שכתבתי למעלה. הגוף הוא הביטוי המוחשי של הנפרדות שלנו. יש לו גבולות ברורים (לכאורה) והוא מזין אותנו ללא הרף בגירויים חושיים שאנו טועים לחשוב שהם לא אנחנו. מורי האדוויטה מבקשים מאיתנו להתבונן "ללא מרכז" והרי הגוף הוא היוצר בנו תחושה של מרכז ופריפריה. אם לא די בכך, הגוף הוא גם מקור לרצונות, דחפים ותשוקות. הרצונות הללו מקבעים את התודעה – שהיתה יכולה להיות חסרת גבולות ואבחנה – ומלפפים אותה סביב עצמה. אש התשוקה צורפת אותי לכדי מקשה דחוסה והדחפים מניעים אותי למניפולציות על העולם ולהתקבעות ההפרדה ביני לבינו.

די בחשיפה קצרה לכתיבתו של קליין על מנת להיווכח שהגישה שלו שונה מאוד. את השוני הרגשתי עוד לפני שנתקלתי בהתייחסות שלו לגוף. למשל כשהוא נשאל אודות יצירות אומנות:

"כאשר אנו מדברים על יצירות אמנות, עלינו להבדיל תחילה בין יצירות של אמנות אמיתית לבין כאלו שאפשר לכנותן עבודות אמנותיות. יצירת אמנות תמיד צומחת מתוך הרקע: תודעה. בין אם מדובר במוזיקה, ציור, אדריכלות, שירה או פיסול, האמן תמיד רואה אותה ברגע אחד, כהבזק ברק, בעת שהיא עולה ממקום עמוק בתוכו. לאחר מכן הוא מפתח אותה, נותן לה גוף וצורה בחלל

ובזמן. אין ספק ש"הארוחה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י נולדה בשלמותה בבת אחת. את אותו דבר נוכל לומר על "אמנות הפוגה" של באך ועל חלק מיצירותיו של מוצרט....עניינו היחיד של אמן ראוי הוא לארגן את החלקים השונים ביצירה כך שיהיו בתואם מושלם, יתמזגו יחדיו ולא יצרו במתבונן חוויה של אובייקטים נפרדים. כך הוא מבטל את הפן האובייקטיבי של עבודתו.... בזכות זאת, הצופה חדל להיתפס על ידי הפיתוי שבחומרי היצירה או בתוכנה; במקום זאת הוא שוקע בבת אחת אל תוך האל-מצב של החוויה האסתטית... כך אנו יכולים לראות שיצירת אמנות היא אינה אלא כלי, אמצעי שדרכו אנו מובלים אל החוויה. זה באמת יצירתי. אנו חשים מה שהאמן בעצמו חש בעת היצירה: הצעה ספונטאנית החופשית מכל צורך באישור".

אמירה כמו זו שלמעלה היא די מפתיעה כשהיא באה ממורה של אי-שניות. אני לא זוכר שאי פעם נתקלתי בהתייחסויות ליצירות אמנות ספציפיות אצל המורים שהוזכרו לעיל. מכיוון שמבחינתם הכל הוא אחד, והאחדות הזו היא מודעות טהורה, הרי שאין ערך רב לאובייקט מסוים על פני אובייקט אחר. המורים הללו יכולים לדבר על האזנה למוזיקה באופן שהינו נקי מה"אני" ו"שוקע בבת אחת אל האל-מצב של החוויה האסתטית". אבל הם לא הרבו לעשות זאת ובוודאי שהם לא ייחסו חשיבות לטיבה "האובייקטיבי" של יצירת אמנות כזו או אחרת – הרי מבחינתם הכל תלוי בהקשבה שלנו ולא בדבר אליו אנו מקשיבים. מבחינה זו אמירתו של קליין יכולה להיתפס ככפירה בעיקר.

הסעודה האחרונה


	יצירת האמנות היא אקטיבית


	אבל כשקוראים את קליין חשים עד כמה אותנטית היא חוויית אי הנפרדות שלו. הנכונות שלו לסטות מהדוגמה החמורה של האדוויטה לטובת משהו ארצי יותר מאפשרת לאותנטיות שלו לחלחל אל תוך חיי היומיום שלנו. לחלחל באופן ישיר ופשוט בהרבה מאשר הרוחניות האדירה אבל המופשטת של אנשי "התודעה ואין בלתה". בכל מקרה, מיד מוגשת לקליין הסתייגות מדבריו: "זה עתה אמרת שהאובייקט מעורר את היופי שלנו אבל אני חשבתי שאין גורם ליופי..." התשובה של קליין היא מאוד מדויקת: "מכיוון שהתפיסה החושית פועלת בחלל ובזמן, זה נראה שאובייקט יפה מעורר את היופי שלנו. אבל ברגע של לחיות את היופי אין אובייקט ואין נוכחות של חווה כלשהו. זה הוא רגע נטול זמן, בו אתה חי את מלאותך. כך שסיבה ומסובב קיימים רק ברמה היחסית. הם אינם אלא מושגים שכן אי אפשר לחוות אותם באותו זמן. התודעה היא תמיד אחת עם האובייקט שלה". התשובה הזו היא יפה משום שבעוד שקליין יודע את המוחלטות של היופי שאינו תלוי בדבר, הוא אינו מפנה עורף לעובדה שאת היופי הזה אנו פוגשים דרך הגוף שלנו. ההתפעמות הרוחנית אינה גורמת לו לשכוח את הארציות שבלעדיה דבר לא ייתכן. ובמקום אחר הוא כותב: "כל הדברים מצביעים אל המוחלט, אך ההבדל בין חפץ רגיל לבין יצירת אמנות הוא שהחפץ הרגיל מצביע אל המוחלט באופן פסיבי בעוד יצירת האמנות היא אקטיבית". קליין מסכים לא להתייחס אל מרחב ההוויה שלנו כאילו היה אחיד ונטול העדפות אלא לזהות שקיימים בו ערוצים שבהם לתודעה שלנו קל יותר לזרום. הנכונות הזו שלו אינה מובנת מאליה בתרבות חסרת השניות של האדוויטה והיא בעלת ערך רב בעיני. וכאן אני סופסוף מגיע להתייחסותו של קליין אל הגוף. בהשאלה מפיזיקה, שדה הכובד של הגוף מעקם את המרחב הנקי של התודעה אבל במקום לקרוא לשינוי הזה עיוות ולנסות לבטלו, מבין קליין שבמורפולוגיה שנוצרת עקב כך חבויים ערוצים שנוכל לזרום בהם אל המקור עצמו. קליין אומר: "אין אנו הגוף. אך נראה לי שלפני שנאמר זאת עלינו לדעת בדיוק מה הוא הגוף". והניתוח שלו הוא מדויק לא פחות מהאבחנות שהבאתי למעלה אודות מקור היופי: "הגוף מורכב מחמשת החושים. ללא חושים אלו לא היינו יכולים לדבר על גוף. אנו בעיקר חווים זאת כתחושות. התחושות שמופיעות בפנינו יכולות להיות מגוונות מאוד: אני חש כבד או קל, חם או קר, מתוח או רגוע. התחושות הללו הן זכרונות והרגלים שאליהם נהיינו מורגלים. אין הם אלא האמצעי דרכו מאשש את עצמו הרעיון של 'אני הוא הגוף'. כלומר ההרגלים הללו הוטבעו מעל למצב הראשוני, הטבעי של הגוף. לכן כאשר אנו אומרים 'עלי קודם כל לדעת מה הוא זה שאני אינו', פירושו של דבר שעלינו להיות מודעים לחלוטין להטבעות-על אלו".


	טבענו האמיתי הוא מעבר לזמן


	קליין כותב ש"כל התפישות החושיות שלנו קשורות בזמן, הן חולפות. אבל טבענו האמיתי הינו מעבר לזמן". משפטים כגון אלו שכיחים מאוד בספרות האדוויטה ואחראיים בעיניי להפניית העורף שלה לגוף ולחושים. אולם קליין אינו שותף להפניית עורף זו. להפך: "כל החושים שלנו, שמיעה, ראייה, מגע, טעם וריח, נותבו או פוזרו לעבר מגננה אישית או תוקפנות. החושים הפכו לכלי שמשמר את האישי. דרך הערכה אמנותית, מתעוררות בנו איכויות של רגישות וקבלה. האנרגיה נבנית ואיברי החישה מוצאים את רב-מימדיותם האורגנית. בשמיעה אמיתית, האוזן אינה נאחזת (הדגשה שלי א.ט.) בצליל אלא נותרת רגועה לחלוטין, פתוחה לצליל, לשקט ולמקצב. האוזן נהיית כלי יצירתי להעברת הצליל אל הגוף כולו. החושים חדלים מלפעול באופן נפרד והגוף כולו נהיה איבר חישה. ללא הפתיחות המזמינה הזו, התחושה הכוללת והרגישות, השאלה "מי אני?" - נותרת של השכל. על מנת שתהפוך לשאלה חיה עליה להיטמע בכל רובד של ההוויה שלנו. השאלה החיה היא הפתח לתשובה החיה". השאלה "מי אני?" היא השאלה האולטימטיבית אותה שואלים המורים הגדולים. קליין ייחודי בכך שהוא אומר במפורש שאת השאלה הזו אנו חייבים לשאול דרך הגוף שלנו. מהמעט שאני יודע על קורות חייהם של המורים הגדולים עולה התמונה הבאה: ההארה של רמאנה מהרישי אירעה ב"טעות" מבלי שציפה לה ומבלי שהיה לו עניין כלשהו בשאלות רוחניות. פפאג'י התייסר במשך שנים בחיפוש הרוחני שלו. הוא התפלל ובכה לקרישנה שיתגלה לפניו. נראה לי שדבקות זו הדהדה בכל גופו - בלי שיתכוון לכך - עד שמבוקשו ניתן לו. קרישנמורטי עבר תהליך חניכה מוקפד ביותר שמטרתו הפיכתו למשיח מואר. כלומר נסיבות חייהם של המורים הללו מנעו מהם את הצורך (שללו מהם את האפשרות) להסתמך על גופם בדרך הרוחנית (דרך אגב, הן אצל רמאנה והן אצל קרישנמורטי, התהליך שעברו היה כרוך בחוויות גופניות עזות ולא נעימות). נראה לי שבעידן שלנו הגוף יכול לתפוס מקום יותר חשוב מכפי שהיה לו בסיפורי החיים של המורים הנ"ל. ווקאמה: הוא תרגיל קיטאידו של אי היאחזות לאובייקט (לבן הזוג בתרגיל). התנועה חודרת מבלי שרגע המפגש יעורר בנו תגובה


	הינמסות ההתניות


	בחזרה לציטוט הקודם של קליין. קליין מתאר כיצד החוויה החושית יוצרת את ההתניה של האני: האוזן נאחזת בצליל והחושים כולם מותנים לביצור חומות האני. אולם – בניגוד לדרך הסגפנית, הנזירית או המיסטיקנית - זו בדיוק הסיבה מדוע לא להפנות עורף לגוף. אפשר להקשיב באופן אחר, מה שנמצא בבסיס החומות הוא גם המפתח להמסתן: "כאשר איברי החישה משתחררים מהתניות העבר, הם חדלים להיאחז, חדלים מהתכווצותם ופתוחים לקבל כל רגע כחדש. בעת שמיעה, שים לב לכך שאתה מקבע את הצליל. הנח לו. אסור שתהיה התמקדות כלשהי. בשמיעה חסרת הכוונה זו, בשמיעה רב-מימדית זו, יישמעו צלילים רבים ברצף. מבלי לבחור או לבטא העדפה לרעש מסוים, תוכל להבחין כיצד הם מתכלים עד שנשאר רק צליל אחד. אם לא תתמקד בצליל זה, גם הוא יגווע ואתה תמצא את עצמך בהאזנה טהורה ... בסופו של דבר השמיעה סופגת את עצמה לחלוטין אל תוך מודעות טהורה". באופן דומה, מתאר קליין את התחושות הגופניות והאנרגטיות של "הינמסות ההתניות". מי שלא נרתע מתיאורים מיוחדים שכאלו עלול להיות מוקסם מהם ולייחס חשיבות למיוחדות של התחושות הללו. כך שואלים אותו: "אתה אומר שהאנרגיות הללו הן חופשיות לחלוטין ואינן כבולות למבנה הפיזי של הגוף. האם משמעות הדבר היא שעם האנרגיה של הגוף יש ביכולתנו לבצע כל מיני תנועות שאינן אפשריות לגוף האנושי?".

תנועות בלתי אפשריות לגוף?


	להמשיך ולקיים באופן מודע את תחושת הריקות


	אולם גם אם מיוחדת, תחושה היא רק תחושה. מי שחפץ לדעת את המוחלט, מה יעזרו לו להטוטים שונים ומשונים שגופו – וגם רוחו לצורך העניין – ידע לבצע? האגו נתפס אל המיוחד, מתמקד בו ומתבצר. בתשובתו, קליין אינו מנסה כלל להזהיר מפני ההתפעמות הזו שיורה לעצמה ברגל. להפך - הוא מפליג בתיאורים מפתים ומיוחדים. אולם הוא מצליח להעביר תחושה שלא החוויה המיוחדת היא בעלת הערך אלא השחרור שעומד מאחוריה. ולמרות שדיבורים מסוג "גוף אנרגטי" שאינו כפוף לחוקים של "הגוף הפיזי" מעוררים בי בדרך כלל רתיעה, אני חייב להודות שהקטע הבא של קליין גרם לי להזדהות. אני משוכנע שקליין חווה את הדברים שהוא מתאר: "הגוף העדין שאנו מדברים עליו הנו חופשי לחלוטין מהמבנה הפיזי של הגוף. האנרגיה שלו היא לחלוטין בלתי מותנית, היא שייכת לגוף האמיתי, לגוף האנרגטי. האנרגיה הזו מסוגלת לשרוף את כל ההתניות הטמונות עמוק בתוך העצבים והשרירים שלנו. היא מטהרת את הגוף הפיזי מההתניות והתחושות שרעיון "אני הוא הגוף" כפה עליו. ההתניות שהטילה האישיות הזקוקה לחוש את עצמה ממוקמת ובטוחה. אישיות זו פועלת באמצעות השתוקקות וסלידה, באמצעות פחד. פעולות שמצידן יוצרות תגובה אצל מערכת העצבים והשרירים. כך נוצר מעגל התניות שמזין את עצמו. כאשר האנרגיה הזו מתעוררת לחיים... היא חופשייה לחלוטין... בואו נבחן כמה אסאנות – תנוחות פיזיות. ראשית, עלינו לבצע את התנועה אך ורק מתוך הגוף העדין... כך שהגוף הפיזי נשאר ריק לחלוטין. שכן בתחילה, בכל פעם שאנו מזיזים את מבנה הגוף, מתערב הזיכרון, ההרגל, ויוצר תגובה במישור העצבים והשרירים. על כן כאשר אנו נעים עם הגוף האנרגטי העדין הזה, על התנועה להיות חפה מכל הרגלים רפלקסיביים. רק כשאנו חשים את הריקות הזו, אנו יכולים להוסיף לתנועה את הגוף הפיזי שלנו... זה חשוב להמשיך ולקיים באופן מודע את תחושת הריקות. זו הדרך היחידה המאפשרת לנו להתקדם באופן יצירתי עם הגוף, אחרת אנו מחזקים את ההתניה". כתיבתו של קליין לא רק נותנת לי השראה, אלא גם פורטת על מיתרי הלב. הוא מצליח לבטא בכפיפה אחת את המופשט ביותר יחד עם הארצי והחוויתי, את המיסטי יחד עם הקונקרטי והפיזי. הכתיבה שלו מאירה את תבונת הגוף באורו של הנשגב.


	על המחבר


	אביב טטרסקי הוא מטפל שיאצו, מדריך קיטאידו, לומד את עצמו דרך הגוף.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


מה אתה עושה עם הגוף שלך?
יוגה
אומנות לחימה
סקס
שום דבר