 |
/images/archive/gallery/826/645.jpg אנטון לה ויי
 |
|
|
|
|
| אנטון לה-ויי, האיש שהקים ב-1966 את כת השטן, טען שיצר את השטניזם מתוך היכרות עם עצמו ועם תכונותיו
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
שחר שילוח
23/9/2007 8:32 |
|
|
|
|
|
|
|
סיפור החיים של אנטון לה-ויי, האיש שייסד את כת השטן, תואם להפליא את רוח הכת שייסד, אם כי פרטים מסוימים בביוגרפיה שלו פוברקו, כנראה, על ידיו, אולי כדי להוסיף גוונים אפלים לדמות שממילא לא הייתה מקבלת פינה אצל אודטה. לצדם של אלה קיימים גם פרטים מהסוג הנורמטיבי: לה-ויי היה מוזיקאי וקלידן מוכשר שניגן באירועי יום א' של הכנסייה (הנוצרית, לא זו שלו), הוא בוגר קולג' ואף השתתף בתוכנית ילדים. הזגזוג הזה בין החיים בנוסח החלום האמריקאי – לה-ויי גדל בקליפורניה השבעה ושטופת השמש – לבין העניין הרב שמצא ברובד הפחות מובן מאליו של המציאות, הוא שהביא בסופו של דבר ללידתה של כת השטן. לה-ויי הוא בעיקר מבקר ציני של אורח החיים הכל-אמריקאי, הבורגני, החומרני ומשתלח גם בדת ובטבעה ההרסני. אין ספק שיש בסיס לדבריו של לה-ויי ואכן מפעל חייו הצליח. כל כך הצליח עד שהוא בעצמו הפך דוגמא למטרת חיצי הביקורת ששייף כל חייו. הוא הפך למנהיג של כת ההולכת ומתרחבת, עשיר, מפורסם, חביב המדיה ואפילו שומר חוק.
חשוב להבין, כנסיית
השטן היא אתיאיסטית. השטן של לה-ויי אינו יציר השאול שמופיע בברית החדשה ולא משמש כתחליף אפל לאלוהים הטוב. השטן הוא לא יותר מסמל לצד החשוך שמצוי בכל אדם ואדם. את הרעיון שעליו מושתתת כנסיית כת השטן ניתן לראות כתמונת תשליל של הבודהיזם: אם אצל תלמידיו של הבודהא אין אלוהים חיצוני נצחי וכל יכול אלא קיים טבע הבודהא המצוי בתוך כל אחד מאיתנו, הרי שהשטניסטים מתמקדים בטבע המנוגד, האפל. אולם, השטן משמש כסמל לחירות אישית ואינדיבידואליזם.
לה-ויי טען שיצר את השטניזם מתוך היכרות עם עצמו ועם תכונותיו ומן החייתיות שבאדם. הוא אף סבר שאם לא היה מייסד את כת השטן בעצמו, מישהו אחר, אולי פחות מתאים, היה עושה זאת.
חומרי הגלם שמהם יצר אנטון לה-ויי את כנסיית השטן שייכים מצד אחד לעולם האופל, האימה, הצדדים השליליים של המין האנושי וההגות המבקרת את החברה, ומצד שני שייכים לחברה עצמה, לחיים הנחשבים נורמטיביים כפי שהם מצטיירים בקרנבלים, על פניהם של צופים בקרקס, במועדוני לילה ובירידים של הכנסייה.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/826/640.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
לא אחד מהחבר'ה
|
|
|
 |
|
|
|
בילדותו לה-ויי שמע מסבתו, יוצאת מזרח אירופה, אגדות ואמונות טפלות שהסעירו את דמיונו וגרמו לו להתעניין בספרות קלאסית אפלה כמו דרקולה ופרנקנשטיין. באותה תקופה מגזינים פרסמו סיפורי זוועה ומדע בדיוני שאותם נהג לקרוא, דמויות היסטוריות שטניות משכו אותו: קליוסטרו, נוסע איטלקי נודע בן המאה ה-18 שעסק בתורת הנסתר; רספוטין, המיסטיקן הרוסי (לא הטוקבקיסט) שנרצח בנסיבות מסתוריות בארמון הצאר; ובזיל סחרוף, יצרן הנשק היווני שנודע בכינוי "סוחר המוות". לה-ויי חובב המילה הכתובה קרא ספרות של תורת הנסתר, וגם על היפנוזה ועל גרפולוגיה.
ולצד כל אלה - המוזיקה. כשרונו המוזיקלי של לה-ויי התגלה בגיל צעיר והוא נמשך בעיקר לקלידים, יכולת זו שימשה לו מאוחר יותר כמקור פרנסה וכאמצעי להיחשף לשני פניה של החברה: זה של מועדוני המופעים "המלוכלכים" בלילות וזה של אירועי הכנסייה בבקרי יום ראשון. היו כמה פרצופים שפגש בשני סוגי האירועים. הוא ניגן בקליופה, כלי נגינה דומה לעוגב, בקרנבלים, בברים, במסעדות, במועדוני לילה, בפריק שואוז. הוא נהג לבחון את פני הקהל שלו ואת האופן שבו מצב הרוח שלהם משנה את הבעתם.
פרט לא מפתיע בביוגרפיה שלו הוא העובדה שמעולם לא היה אחד מהחבר'ה. הוא תיעב שיעורי התעמלות ומשחקי ספורט והעדיף להיעלם מבית הספר כדי לעשות מה שבאמת אהב - לקרוא ולצפות בסרטים, בעיקר מז'אנר הפילם נואר והאקספרסיוניזם הגרמני, לא בדיוק הסרטים שצופים בהם עם הבחורים מהכיתה מול ערימת פופקורן ובקבוקי קולה.
לה-ויי לא השלים את לימודיו בתיכון, החל להסתובב עם בריונים ונמשך לעבודה בקרקסים ובקרנבלים - בהתחלה כנושא כלים, מאוחר יותר כמוזיקאי ואפילו כמאלף אריות וכפעלולן במופעי אימה. ושוב, מקורות הפרנסה שבחר לו - תמיד מול קהל, תמיד מול אנשים שמוכנים להיפרד מהכסף שלהם תמורת ריגושים ומול אנשים שמתמחים בלקיחת הכסף הזה - סייעו לו לגבש את תפיסת העולם הצינית והביקורתית שלו.
בביוגרפיה של לה-ויי המופיעה באתר הרשמי של כת השטן לא כתוב דבר על שורשיו היהודיים של האיש המכונה גם "האפיפיור השחור". אבל היו שורשים כאלה ואי אפשר להתעלם מכך שהוא התבגר בתקופת מלחמת העולם השנייה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/826/642.jpg
לה ויי על שער המגזין לוק צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
חוקר שיחות משוגעות
|
|
|
|
|
|
|
כשתמה עונת הקרנבלים של לה-ויי הוא התפרנס כנגן בלוס אנג'לס. הוא טען שבאותה התקופה ניהל רומן עם מרילין מונרו בטרם הפכה לכוכבת. לא ברור עם אכן כך היה, אבל אין ספק שזאת הייתה בחירה נאה בדמות שמצד אחד מגלמת את הזוהר הלבנבן, שמבקש ומקבל ברק יהלומים, ומצד שני הייתה אישה מיוסרת שמותה נותר עד היום בגדר תעלומה. פרק נוסף ספק בדוי ספק אמיתי בביוגרפיה של לה-ויי מתרחש בסן פרנסיסקו, שם עבד כצלם משטרתי. בתקופת מלחמת קוריאה לה-ויי למד קרימינולוגיה בקולג' בעיר ולכל מה שלמד עד אז על טבע האדם נוסף רובד חדש. באותם ימים הוא נחשף לכתביו של איש הקישוף אליסטר קראולי, אך כשפגש את תלמידיו התלמיסטים התאכזב מכך שלא היו מספיק מרושעים ולא מספיק רוחניים כפי שציפה מממשיכיו של המורה הגדול. בתקופת הלימודים נשא את קרול לנסינג והוליד את בתו הראשונה קרלה מרטיזה. בשנות החמישים שוב עבד - או טען שעבד - בשירות משטרת סן פרנסיסקו בתפקיד של חוקר תופעות פראפסיכולוגיות. תפקידו היה לחקור "שיחות משוגעות" שהגיעו למשטרה. הוא למד שאנשים נוטים לייחס תכונות על-טבעיות לתופעות שניתן להסבירן בצורה פשוטה. מכיוון שלקוחותיו התאכזבו מההסברים הרציונליים שסיפק, לה-ויי השתמש בדמיונו הפורה ורקח הסברים עסיסיים. מכאן התפתחה אצלו התובנה לגבי התפקיד שמילאה הדת בחייהם של אנשים.
הופעותיו כנגן הפכו אותו לסלבריטאי בסן פרנסיסקו והוא התיידד שם עם מובילי תרבות וידוענים מתחומים שונים. לאוסף החברים שכינה "מעגל הקסם" נהג להרצות בימי שישי על תורת הנסתר וקיים "סדנאות למכשפות" שבהן הדריך נשים כיצד למצות את "הזוהר הנשי המחוספס" שבהן ולנצל את הנטיות הפטישיסטיות של גברים. חברי מעגל הקסם טענו שלה-ויי יצר בסיס לדת חדשה ועל הדת הזו הוא הכריז ב-1966. לפני זה הוא הספיק לעשות עוד כמה דברים:
ב-1956 לה-ויי רכש בית ויקטוריאני בסן פרנסיסקו וצבע אותו בשחור. לימים המקום היה למשכנה של כת השטן. הבית עמד על תלו גם לאחר מותו של לה-ויי עד 2001, אז נהרס על ידי חברת נדל"ן שהיה בבעלותה.
ב-1960 הוא התגרש מאשתו קרול והחל לחיות עם דיאן הגארתי שילדה את בתו השנייה זינה גלתיה. זוגתו השלישית הייתה בלאנש ברטון, אם בנו המתהדר בשם שטן זירקס קרנאקי לה-ויי.
ב-1956 הוא השתתף בתוכנית ילדים הומוריסטית שנקראה The Brother Buzz Show. הוא הוצג כדמות גותית שמתפרנסת מהיפנוזה, חקירת העל-חושי ונגינה על אורגן ומגדלת אריה נובי כחיית מחמד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אחד מהחבר'ה. אליסטר קראולי
| /images/archive/gallery/141/499.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
השנה הראשונה בעידן השטן
|
|
|
|
|
|
|
ב-30 באפריל 1966, ליל "שבת המכשפות", חג שנקרא בגרמנית ולפורגיסטנאכט, לה ויי הכריז על הקמת כנסיית השטן. זהו לילה שבמדינות אירופה נחוג כחג אביב ובגרמניה קשור לכישוף ולקסם. הגרמנים מאמינים שבלילה הזה מתכנסות המכשפות לחגוג. מקום החגיגות הוא הר ברוקן שבו קיימה הכנסייה הקתולית תפילה שתגן על בני האדם מפני השטן והמכשפות. בלילה הזה לה-ויי גילח את ראשו בטקסיות והכריז על 1966 כשנת 1, שנת השטן - השנה הראשונה בעידן השטן.
מעניין לציין שממש במקביל טימות'י לירי ייסד את ה"כת" שלו, " הליגה לגילוי רוחני" שלא זכתה להכרה רשמית על ידי הממשל האמריקאי.
לה-ויי החל לפעול להפצת משנתו ב-1968 כשהוציא את האלבום The Satanic Mass. על כריכת האלבום מופיע ראש העז המפורסם כלוא בתוך הכוכב המחומש, הפנטגרם, ומוקף באותיות העבריות של המילה לויתן. עם הזמן היצירה הגרפית הזו הפכה לסמלה של כנסיית השטן.
באלבום מוקלטים טקסים שטניסטיים וקטעי קריאה מתוך מה שיהיה ה-Satanic Bible, התנ"ך השטני, ספרו של לה-ויי שאז עדיין לא פורסם. ברקע התנגנו יצירות של בטהובן, ואגנר ושל ג'ון פיליפ סוסה, מלחין אמריקאי שנודע בעיקר בזכות המארשים הצבאיים שלו.
ב-1969 לה-ויי התיך את כל כתביו יחד עם ההשפעות הפילוסופיות שמהן שאב השראה וחוכמה עממית וחיבר את התנ"ך השטני. מאוחר יותר הוא פרסם ספרים נוספים שעוסקים בכישוף ובריטואלים שטניסטיים. ב-1975 הכנסייה התפצלה. הפורשים שביקרו את הנהגתו של לה-ויי הקימו את מסדר " המקדש של סת".
לכנסיית השטן נודעה השפעה שאי אפשר להתעלם ממנה. היא משכה ידוענים וכוכבי רוק שהנודע בהם הוא אולי מרלין מנסון והשפיעה על יצירות קולנועיות כמו "מפגשים מהסוג השלישי", וספרותיות כמו "תינוקה של רוזמרי". נכתבו עליו מאמרים, הוא התראיין למיטב כתבי העת, הופיע בטלוויזיה והמשיך להוציא תקליטים. מבקרה החריף של החברה האמריקאית היה בעצם לסלבריטאי. לא רק סלבריטאי, אלא גם בורגני מרופד היטב שאסף מכוניות קלאסיות והחזיק יאכטה פרטית.
ב-1986, בראיון לוושינגטון פוסט אמר: "השטן הוא סמל, לא יותר. השטן מסמל את אהבתנו לארצי ואת הדחייה שלנו מפני הרפיון, חוסר האונים של ישו על הצלב". באותו ראיון הסביר שהקמת הכת הייתה "פתיחת תיבת פנדורה", אבל בעצם הוא מודה שלא יצר שינוי מרחיק לכת למרות כל התהודה סביבו. הוא מבקר את ממשיכיו ואת הנצרות בנשימה אחת ואומר: "האנשים האלה אינם שטניסטים. הם מופרעים. אבל לא משנה כמה הרבה יעשו הם לעולם לא ישיגו את הנוצרים. יש לנו מאות שנים של הרג פסיכופטי בשם האלוהים". ומוסיף: "הקתולים נחשבו פעם לשטנים בעיני הפרוטסטנטים, הפרוטסטנטים היו השטנים של הקתולים. היהודים נחשבו לשטנים על ידי שניהם. האדם הלבן נחשב לשטן בעיני הסינים. האינדיאנים-האמריקאים נחשבו לשטנים בעיני האדם הלבן. כעת, מיהו הרשע באמת? מי יכול לומר מי הוא רשע?".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/826/641.jpg
עטיפת התנ''ך השטני צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
למוזמנים בלבד
|
|
|
|
|
|
|
אנטון לה-ויי נפטר מבצקת בריאות באוקטובר 1997 בבית חולים קתולי בעירו. זה פשוט היה בית החולים הקרוב ביותר. שמועה אומרת שהוא מת בליל כל הקדושים, אבל הספקנים טוענים שמותו הקדים את התאריך ביומיים. נערך לו טקס הלוויה סגור למוזמנים בלבד. גופתו נשרפה והאפר חולק בין יורשיו שיוכלו ליהנות מכוחו המאגי ולהשתמש בו לטקסים שטניים.
שתי ביוגרפיות נכתבו על אנטון לה-ויי בעודו בחיים: מאת ברטון וולף, ו- Secret Life of a Satanist מאת זוגתו בלאנש ברטון.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
