 |
/images/archive/gallery/880/088.jpg מילה מאוחרת
goodnight_photograph y's , cc-by  |
|
|
|
|
| גם אני סובל מתסמונת הדחק הפוסט טראומטית, מתפלל שלא יחטפו אותי יום אחד כמה רעולי פנים, בדרך חזרה מהעבודה, ישלפו סכין חדה ויחתכו לי עוד חתיכה מהזין. זיו ארדמן נזכר באירוע טראומטי שעבר בגיל שמונה ימים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
זיו ארדמן
17/1/2008 9:47 |
|
|
|
|
|
|
|
נתחיל בווידוי: בגיל צעיר מאוד, חתכו לי את הזין.
כן, אני יודע שזה נשמע כמו טראומה. זו באמת היתה טראומה. כלומר, אני לא יודע אם גם לכם חתכו את הזין. אולי לכם חתכו כשהייתם קטנים איברים אחרים. אצבע, או עין או איזו חתיכה מהאוזן. אבל במקרה שלי חתכו את הזין. וזה כאב.
כמו נפגעי טראומה רבים, גם אני סובל מתסמונת הדחק הפוסט טראומטית, ולכן הדחקתי את האירוע כליל, ואיני זוכר דבר. יש גם השערה קלינית, שטראומות שנגרמות בגיל צעיר מאד בינקות לא נחרטות בזכרון, בגלל שהעולל פשוט עדיין לא מאופס על מה קורה כאן בכלל. כלומר, הוא עוד לא הבין אם העולם הזה מציע כחלק בלתי נפרד רק שד נעים וחלב חמים, או גם כאב פתאומי וחד שעולה מאזור החלציים. מבחינתו, זה העולם שהוא כרגע נחת אליו, ואלה החוויות שיש בתפריט. כלומר, לשבת על ברכיו של איש עם
סכין גילוח, ואז פתאום להרגיש איך המתכת חודרת אל תוך הבשר, ואז לחוש את הדם שפורץ מהפצע, ולטעום צמר גפן עם קצת יין מתוק בתשע תשעים, ואז להרגיש את זרועותיה של אמא, מנחמות ומרחמות, קצת אוהדות את הסכינאי, קצת כואבות את כאב קורבנו.
בקיצור, זה מה שעשו לי. ועכשיו אני כבר גדול, ועוד מעט יהיה לי ילד, ואני אצטרך להחליט אם לחתוך לו את הזין או לא. כמובן, נשאלת השאלה אם אשתי [עוד מעט] תרצה לחתוך לו את הזין, או להניח לו לחיות ללא פגיעה פיזית מכוונת בנשק קר. ובמקרה שהיא כן תרצה לחתוך ואני לא, איך נפתור את המחלוקת? האם נתפשר על לחתוך לו חתיכה קטנה יותר מהזין, או אולי נתפשר על לחתוך לו איבר אחר, או אולי נעשה גישור ובמסגרתו אני אסכים שיחתכו לי את הזין (שוב!) במקום שיחתכו לו. אבל זה כבר שייך לתחום ייעוץ הנישואים, אז נניח לזה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אובג'קשן!
|
|
|
 |
|
|
|
טוב, אז על מה דיברנו? אה, כן, נזכרתי. כל הזין. בקיצור, אולי יש כאלה שיחשבו שאני לא מתייחס להקשר הרחב שבו בוצעה התקיפה כלפי. הקשר זה, הם יטענו, הוא הקשר רוחני רחב לאין שיעור, המתפרש מימי אברהם אבינו שבשל רגשות דתיים חזקים (ואולי הפרעה נפשית אחרת) החליט בזקנתו לחתוך לעצמו יום אחד את הזין, ועד ימינו אנו, המקימים על חורבות עמנו מדינה עצמאית בה כולם בני חורין, וחלה הקפדה על כך שכל האנשים שיגורו בה יהיו רק כאלה שחתכו להם את הזין.
אז אני אכן לא מתייחס להקשר. יותר מכל אני מקווה, שיום אחד, בדרך חזרה מהעבודה, לא יחטפו אותי כמה רעולי פנים, ישכיבו אותי על המדרכה בכוח, ישלפו סכין בעל להב חד ומבהיק, ויחתכו לי עוד חתיכה מהזין. זה עלול להיות שוב מאד טראומטי, וגם להעלות לי פלאש-בקים מהטראומה הקודמת. אני אצלול לדיכאון קליני, וההמשך ידוע – גם אני אקח סרוקסט. אבל אם כל זה במקרה כן יקרה, ואני באמת מקווה מאוד מאוד שלא, אז הייתי רוצה שהמשטרה תתפוס את הכנופיה האכזרית הזו, ושבמשפט שלהם השופט יתייחס אך ורק לחומרת העבירה, לסבל שנגרם למתלונן (שזה אני, כי אני באמת אתלונן על הכאבים), ולמידת הסכנה הנשקפת לציבור מהיותם של פושעים סאדיסטיים מסוג זה מתהלכים חופשי.
אם, למשל, יביא עורך דינם של הנאשמים טיעון כי הם פעלו מתוך תחושה של ציווי דתי, אני אקום על רגלי, אצעק objection, אוריד את מכנסי, ואראה לכולם את התחבושת המדממת. אז יקרא עורך דיני בלהט: "האם יש לעשיית פציעה מסוג זה באדם אחר הצדקה? האם יכולה להיות לו הצדקה כלשהי? האם יכול אדם פשוט להחליט כי ראוי לחתוך חתיכה מאיבר מינו של מרשי, כי זהו הדבר הנכון בעיניו לעשות, ואז לתקוף את גופו של מרשי בסכין באישון ליל? האם ניתן בכלל לכנות דחפים אלימים מסוג זה "ציווי דתי"? האם יש בכלל דת שיכולה לכלול מעשי אלימות שכאלה, ושתיקרא בפינו "דת"? האם יייתכן אל, שיצווה לחתוך את איבריו האינטימיים של מרשי, דהיינו את פינו, שכולנו כאן, וגם כבוד השופטת, יודעים עד כמה הוא איבר רגיש בגופו של מרשי, וגם חשוב מאד רגשית למרשי, וכי על שלמותו ויופיו עומד נתח ניכר מבטחונו העצמי של מרשי. היש אל כזה?". והשופטת תזעק: sustained!
אז יריעו כולם בבית המשפט. הקלדנית הצעירה תקום ממקומה, תיגש אלי, אני ארכוס שוב את מכנסי המופשלים, ואז אראה את ידה מושטת אלי ללחיצה חמה, בדמעות, ואת קולה החנוק: "זה נורא, זה פשוט נורא מה שהם עשו לך. אני מקווה שהם לא יראו אור יום". ואמי, ואבי, סבתותי וסבי, ישעטו לעברי, יקיפו אותי באהדה, ובעיניהם אראה כמה נחרדים הם מהפשע שבוצע בי. וגם סבי השני, שכיפה גדולה ושחורה על ראשו, ייגש אלי, יניח יד על כתפי, ויגיד לי בקול עבה: "לאן הגענו.. שאדם יעשה דבר כזה לרעהו... מי היה מאמין... זהו שפל המדרגה המוסרי שאליו הדרדרה החברה שלנו. להשכיב בכוח... לחתוך... בסכין... לשפוך דם... להוריד חתיכה... ועוד מהאיבר הכי קדוש, זה שאמור להיות שמור מכל משמר, שאסור בכלל לגעת בו כל התיכון, ואז כשכבר מותר להשמיש אותו, הוא צריך להיות שמור מכל משמר אצל אשה כשרה אחת... דווקא באיבר הזה הם שלחו ידם העמלקית... האיבר הזה קדוש. קדוש. הרי הוא עבר ברית מילה קדושה, הוא סמל הברית שכרתנו (תרתי משמע) עם אלוהנו. האיבר שמאחד אותנו, ששמר עלינו מאות שנים בגולה, שאיתו, מקוצץ וגדוע, הלכנו אל מחנות הנאצים ימח שמם, ואיתו חזרנו משדות הקרב של שש המלחמות, יבדלו לחיים ארוכים. רגע, כמה מלחמות יש לנו עד עכשיו? זה לא כבר שבע? רוחל'ה, כמה זה, שבע? מה כמה? את זוכרת כמה מלחמות עברנו? טוב, לא משנה, מה שעשו לך כאן עם הזין, ילדי, זו מבחינתי מלחמה. זו המלחמה הכי אלימה והכי מסוכנת לנו. זו המלחמה שבתוך עמנו. שכל ילדינו נפגעים ממנה. זו המלחמה שאנחנו עושים בתוך עצמנו. בתוך נפשנו. תהיה חזק. תהיה חזק בשביל כולנו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת מאוניברסיטת תל אביב, ותואר אחרון בג'קוזי של האשרם של אושו בפונה. גנן ילדים לא מוסמך אך מושמח, מנגן פסנתר ובנשמה חופר.
|
|
|
|
|
|
|  | | /images/archive/gallery/880/357.jpg  | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
