 |
/images/archive/gallery/891/890.jpg שחר רז
מתוך האתר של ערוץ 10  |
|
|
|
|
| שחר רז הגיעה להישרדות על תקן השמאן הרוחני, אבל מה? בקושי רואים אותה. בדיעבד מתברר שהשהות על האי הייתה חוויה טראומטית, משחק של תדמיות ומאבקי אגו, שלא הייתה מוכנה להם. במבט רוחני, היא אומרת, תוכנית ריאליטי היא כמו משל על המציאות, שבה ההפקה מגלמת את תפקיד הכוח עליון. ראיון עם יונתן לוי |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יונתן לוי
13/2/2008 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
שחר רז מ"סבאנה" היא השורדת הנחבאת ביותר אל הכלים. לא רואים אותה מתקמבנת, לא מלכלכת על אחרים, לא מנצחת בתחרויות אבל גם לא במיוחד מפסידה בהן,
לא מתחנחנת לזכרים ולא מתקוטטת עם הבנות, ובקיצור, נראה שרוב ימיה על האי נשארו על רצפת העריכה של ערוץ 10. שחר, שגרה בקיבוץ שיטים בקומונת "אשראם במדבר" ברוח אושו, ומנחה מדיטציות וסדנוות ריפוי בצחוק, גויסה לתוכנית על תקן נציגת מגזר הניו אייג', זו שהייתה אמורה להצטלם בתנוחת לוטוס על ראש ההר ולהתפלל לאל הגשם שיעבור לאי של ג'יבארו. אך היא מודה שהיא לא ממש סיפקה את הסחורה העסיסית שממנה עשוי הרייטינג הפלאי של התוכנית. הסיבה, כמה אירוני, נעוצה אולי דווקא בהשקפותיה הרוחניות, שלא אפשרו לה להזדהות עם הטייפקאסט שיועד לה - ואולי פשוט גם כי היא הרגישה לא נוח עם המצלמה.
אז מה, שמו אותך בתפקיד הרוחניקית.
כן... אבל אני לא מגדירה את עצמי בטייטל. כל מה שאני עושה זה לא לשים את עצמי בהגדרות. מה זה הגדרה? זה אגו. אם יש לך אגו נורא ברור שאתה הולך איתו, המצלמה תקלוט ותחזק את זה אצלך. זה מאוד מתאים לפלקטיות של הטלוויזיה. בקיצור, היו מי שהיו יותר מודעים לכל השפה הטלוויזיונית וידעו לספק את הסחורה בשביל התוכנית. בלי המצלמות יוצא ממני משהו הרבה יותר אמיתי ומשוחרר.
הצפייה בהישרדות היא קצת מוזרה: מצד אחד הכל אמיתי אבל גם נראה לגמרי מניפולטיבי ומבויים.
האנשים הם אנשים אמיתיים. במובן הזה זה ריאליטי. כשיורד עליך גשם אז יורד עליך גשם. כשאתה רעב אז אתה רעב, ומה שיוצא מאנשים זה מה שהם. אבל זה מה שיוצא מהם בסביבה מסויימת. המצלמות שם כל היום, ועל כל בן אדם זה משפיע לפי הנתונים שלו. אם לבן אדם יש שואו מסויים שהוא רוצה למכור, אז הוא ייקח את השואו הזה לאקסטרים. אני למשל, היה לי מאוד לא נוח מהמצלמה והתביישתי. אני מודה שהיה לי בליינד-ספוט לכל הקטע התקשורתי. כמו כל הסיפורים על הילידים באמריקה שלא ראו את הספינות של הספרדים, ככה אני הייתי עם התקשורת – בליינד ספוט מוחלט. זה היה מאוד רחוק מעולם המושגים שלי, ולא הבנתי מה זה אומר. הסתכלתי על זה כעל משחק. ומאד הגניב אותי לשחק אותו – גם העניין החברתי, גם המשימות. לפני שנסעתי אמרתי לחבר שלי - מה, זאת הסדנה הכי טובה בעיר. יש יותר טוב מזה?
תגידי את.
זו באמת הסדנה הכי טובה בעיר, אבל לא מה שחשבתי. בסופו של דבר, זו הייתה חוויה טראומטית, טראומטית לגמרי. בסדנה באשראם במדבר אתה תעבור חוויות אינטנסיביות אבל תמיד עם תמיכה, מרחב בטוח. האשראם, כל האוריינטציה שלו היא גדילה, תמיכה ולמידה. בתוכנית - האוריינטציה היא כל הזמן להקטין אותך, באינטנסיביות שנמשכת חודשיים. יש בזה משהו פריימלי בהתחלה, קדמוני. לוקחים אותך, מפשיטים אותך מהכל, וזורקים אותך, כשאתה תלוי במין כוח גדול כזה שנקרא "ההפקה". וזה היה כוח מאוד אקטיבי שכל הזמן מחזיר אותך לנקודת האפס. מתוך הנקודה הזאת מתחילים לקרות דברים. וברגע שהדינמיקה החברתית ההארד-קור מתחילה... זה לא פשוט.
בדינמיקה חברתית רגילה, למשל, אתה יכול להגיד משהו נגד מישהו כדי שכולם יצחקו. אבל שם אתה יכול לעשות את זה הרבה יותר בגדול. אנשים שזו ההתנהלות הרגילה שלהם - זה מה שיהפוך אותם לסטארים עכשיו. במובן הזה היה הבדל בין השבטים. אצל גיב'ארו אתה רואה שמההתחלה הם היו...
הרעים?
כן. ואצלנו היה בכל זאת משהו אחר. היה משהו שמכיל, שאמר שנחזיק את הקבוצה הזאת ביחד. אמנם היו אנשים שהפגינו התנהגויות אגרסיביות, אבל איכשהו זה פחות קיבל אופי מרכזי, והיו כוחות שאיזנו את זה. אני מאוד תרגלתי הכלה. אמרתי לעצמי אוקיי, אני בן אדם מאוד סובלני, וסביר להניח שמה שמעצבן אותי מעצבן את האחרים יותר, אני אתן להם להתעסק עם זה. וזה הוכיח את עצמו הרבה פעמים בדרך.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/863/828.jpg
סדנה הארד-קור. הישרדות איל נבו |
איל נבו |
סדנה הארד-קור. הישרדות |
|
|
|
 |
|
 |
|
חוכמה היא כל כך אובר-רייטד
|
|
|
 |
|
|
|
עידן הוא באמת המאסטר-מיינד, כמו שהוא מציג את עצמו?
לטעמי לא, אבל זה עניין של טעם. אחד הדברים שלמדתי הוא שכשמספרים לך סיפור - אתה מאמין. אם בא לך מישהו ומספר - אני וואטאבר - אתה תאמין, וככה זה גם יחזק את עצמו. אם אתה בא ואומר אני האסטרטג הגדול ביותר במשחק הזה, יתייחסו אליך ככה. תראה את משה: אם הוא אומר שהוא האאוטסיידר - יתייחסו אליו ככה. זה הכל משחק של תדמיות, כל הזמן אתה עסוק בזה.
מה הייתה התדמית שלך?
אני... "השקטה". זה אחלה מקום להיות בו, וזה לגמרי עובד. לא סתם הגעתי לאיחוד. למה שישלחו אותי הביתה?
איך זה לחיות תחת מראית עין של קבוצה מגובשת, כשלמעשה...
מי מגובש, מה מגובש. זה שטויות. אבל כשיש לך תדמית חזקה של קבוצה מגובשת, אף אחד לא מתעסק בזה אם היא נכונה או לא. לפעמים הייתי שואלת את עצמי מה, אף אחד לא רואה? מה, אני היחידה עם עיניים בראש? הרבה פעמים הרגשתי ככה.
לפעמים כשאני מדברת עם אנשים ארבעה חודשים אחרי, והם עדיין מושפעים מהתדמיות שהם יצרו לעצמם על האי. אני חושבת, מה אתה רציני? אתה עדיין מסתכל על הדברים האלה ככה? למשל, הרבה אנשים אמרו לי בדיעבד, שרק עכשיו אנחנו מבינים את האסטרטגיה שלך. אבל אם אני מסתכלת על עצמי.אז... איזו אסטרטגיה? אין לי מושג. מה, אני יכולה להיות משהו אחר? מה זה השטויות האלה בכלל. אני מה שאני, לפעמים זה עבד ולפעמים לא.
אז אצל דן מנו זו רק תדמית או מי שהוא באמת?
בסופו של דבר הוא יכול למכור את עצמו על בסיס מה שיש. אבל אתה יודע מה? בכל בן אדם אפשר למצוא את הטוב. אף אחד במשחק הזה הוא לא בלתי מעניין, כולם כשרוניים מאד. הם נבחרו בקפידה, לא סתם אנשים. אבל מבחינתי - כל הדברים שנחשבים בדרך כלל חשובים - באמת שבעיני הם פחות נחשבים. נניח מישהו נורא חכם, או נורא יפה, או נורא מוכשר במשהו? זה אחלה. אבל זה לא זה. זה הכל שטויות. תהיה בן אדם.
ואם מישהו לא "פה", אלא באיזה סרט של עצמו, לא יעזור לך שאתה נורא נורא חכם. חוכמה זה כל כך אובר-רייטד. אף אחד לא מערער שזה טוב וחשוב להיות חכם. דווקא פגשתי אנשים שהחוכמה לא עבדה לטובתם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/891/889.jpg
שחר ודן. כל אחד מביא מה שיש לו  |
|
שחר ודן. כל אחד מביא מה שיש לו |
|
|
|
|
|
|
|
כל אחד מקבל סכין בסוף
|
|
|
|
|
|
|
לא היה לך שותף לסולם הערכים הזה?
לא. גם לא חיפשתי אותו. ידעתי לאן אני נכנסת. שאלו אותי גם מההפקה - "למה את לא מביאה את זה, את לא רוצה ללמד אנשים?" איזה ללמד אנשים? אני באתי ללמד מישהו משהו?
חס וחלילה. מה, שלחו אותך לעשות סאטסנג באי?
זה בטייפקאסט! תראה, זה לגיטימי: הפתיע אותם שלא הבאתי את הצד הזה, של "אני מנחה מדיטציות". אבל האם זה רלוונטי לאנשים שאני איתם? לא. אז את מי זה מעניין? כמו שלא הייתי קופצת במהלך הצילומים ואומרת, הי, את המשימה הזאת אני מכירה מהתוכנית האמריקאית. שמישהו אחר יעשה את זה. כי אם אתה מכיר את המשחק, אתה איום.
אז לא שלפו עלייך את הסכינים?
למה שישלפו? בסוף כל אחד חוטף את הסכין שלו. למרות התדמית של הלא מאיימת - עובדתית ניסו להוציא אותי גם לפני האיחוד.
בטח הבנות?
כן. כנראה שיש משהו בזה שאני לא מראה החוצה, שהוא...
אולי הוא נתפס כמתנשא?
יכול להיות. לא חשבתי על זה אבל אולי יש בזה משהו מתנשא. אבל אני מי שאני. היה לי ברור שאם אני אכנס לתקשורת הביצ'ית, אני אקבל יותר הערכה ויותר מקום. אבל לא, ולא יכולתי גם לזייף את זה. למשל בשלבים המוקדמים של המשחק, ידעתי שאם אני אשב ואבכה על כמה שכואב לי ומגרד לי ואני רעבה ואני עקוצה, כדי לקבל תשומת לב, אז יקח יומיים שלושה ובסוף אני אאמין לזה. לא רוצה! לא בשביל זה באתי. אבל אם אני בוחרת לא לקטר עם כולם על היתושים, אני שמה את עצמי מחוץ לקבוצה מסוימת. אוקיי, יש כאן מחיר, אבל אני אמצא דרך אחרת להמשיך את המשחק, ולא על חשבון מי שאני באמת.
לשרוד זו מילה חזקה. אבל הדבר הכי טיפשי שאפשר לעשות בחיים שלנו זה לשרוד. זו התעסקות מאוד צרה, מאוד מקטינה, עדיף שתהייה עצמך גם אם תשרוף את עצמך. אבל אני לא יכולה להגיד שאני עצמי לגמרי עשיתי את זה... זה לא קל.
מה היה הכי קשה?
המקום שאתה מאבד את הזיכרון של הבחוץ. הרי מה זה המשחק הזה? אתה יוצא מהחיים ובא לחיים אחרים. בהתחלה אתה זוכר שבאת ממקום אחר, ואחר כך שוכח. בדיוק כמו בחיים באופן כללי - אתה מגיע מאיזה מקום אחר, אבל שוכח. וברגע ששכחת מאיפה באת, ושיש מקום שהוא מעבר, ושהוא גדול יותר מהביצה שאתה נמצא בה - זה כואב רצח. ואז מתחיל הסבל.
כשאתה זוכר את הגדול יותר, אז הכל נראה מצחיק. עכשיו כשאני רואה את התכנית אני נקרעת מצחוק. כמו שתאטרון בובות מצחיק. אבל שמה אתה הופך את עצמך לבובה על חוט, יש חוקים של המשחק, לאט לאט אתה קושר לעצמך פה, וקושר לעצמך פה, ופתאום את זז ככה, וזה מגוחך! וזה קורה לכולנו. אבל את זה אני רואה רק בדיעבד.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/808/227.jpg
אשראם במדבר. קומונה רוחנית ברוח אושו  |
|
אשראם במדבר. קומונה רוחנית ברוח אושו |
|
|
|
|
|
|
|
זה סדנה שלא יודעת שהיא סדנה
|
|
|
|
|
|
|
שאלה נפוצה בטוקבקים היא איך זה שבתי השחי של הבנות מגולחים.
זה מה שמעניין אותנו לדבר עליו? זה לא חשוב. זה לא מעניין.
מה, ההפקה אוסרת לדבר על זה?
זה פשוט לא מעניין... הרי בשורה התחתונה זה משחק, זה טלוויזיה. ברור שיש דברים שהם הפקתיים. מה היית רוצה שמישהו יצלם את הבית שחי? זה לא מעניין.
זה כן מעניין - זה ובעצם כל המניפולציות של ההפקה. נותנים חסינות לדן, נותנים תחרות למרינה, מתערבים פה, מתערבים שם. אם קבעו את חוקי המשחק, אני כצופה רוצה שישמרו עליהם.
מצד אחד אני הכי מבינה אותך בעולם אבל זה כמו שתגיד לי שאתה רוצה שהחיים יהיו פיירים. מה זה פייר? אני יכולה להתחיל להתעסק בשאלות כאלה, אבל נראה לי מגוחך להתחיל לשאול למה זה ולמה זה. התעסקות מיותרת. מה אני מקבלת מזה? סוג של התבכיינות. המשחק הוא המשחק והוא משתנה כל הזמן ותוך כדי. וזה היופי של העולם - כל הזמן יש לך הפתעות. בחיים אין לך פתאום משהו שמציל אותך או משהו שהורג אותך? אותי מעניין מה אני קיבלתי, ואני קיבלתי כל מה שרציתי ויותר. וגם הקהל מקבל את מה שהוא מבקש. אם לא יתנו לו טוויסטים, הוא ישתעמם.
איך היה לחזור?
הכי טוב לחזור הביתה. יש משהו באשראם שאין במקום אחר, שמכיל אותך ועוזר לך. זו הייתה חוויה קשה באי, ומה שקרה הוא שחזרתי עם נקודות כואבות. אני החזקתי הכל באי. זה לא מקום להתפרק. לקח זמן עד שהפסקתי להדחיק אותן והעזתי לראות מה קרה לי שם. זו באמת הייתה סדנה לפנים, אבל זו סדנה שלא יודעת שהיא סדנה, ולכן אתה צריך להיות גם המנחה וגם התרפיסט של עצמך. אחרי שחזרתי, לקח חודש וחצי חודשיים, ובגלל שעוד לא עלתה התכנית ואסור היה לדבר על זה - מאד השתבללתי בתוך עצמי, עד שחברה שלי באה ואמרה לי – צאי מזה! שתי כאפות! ובמובן הזה האשראם הוא מקום מיוחד מאוד, שכל המטרה שלו היא לרפא אותך, לטפח אותך ולהגדיל אותך.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
