 |
/images/archive/gallery/924/773.jpg רות ליר ארטשיק.
יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
זר הופיע בחלומה ובישר לה על מות אחד מילדיה. עכשיו עו"ד רות-ליר ארטשיק כותבת ספר על נצחיות הנשמה ומתמודדת עם מותו של בנה בן ה-10 |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דורית גבאי
30/4/2008 15:05 |
דורית גבאי
30/4/2008 15:05 |
|
|
|
|
|
|
|
האלמוני בזקן הלבן פנה אל רות באנגלית. הוא דפדף במחברתו ואמר לה: "שלושת הילדים שלך זקוקים לך". עורכת הדין רות-ליר ארטשיק סופר שכבה מחוסרת הכרה בבית החולים איכילוב, כאשר הופיע הזר בחלומה ובישר לה על מותו של אחד מארבעת ילדיה, ליר ז"ל, בתאונת דרכים. סופר היתה מאושפזת במחלקת טיפול נמרץ לאחר שנפגעה קשה בראשה באותה תאונה. היום היא בטוחה שהמחזה שראתה בחלומה התרחש בעולם הבא, ושהזר הוא "השומר הפרטי שלה בשמים".
"האלמוני דיבר על שלושה ילדים, והרי לי היו ארבעה", היא מספרת, "לא אמרתי לו מילה, אבל אחר כך חשבתי לעצמי: 'אני הרי עורכת דין, איך לא שכנעתי אותו?' כשנפגשנו אמרתי לו: "כמו ששלושת הילדים שלי זקוקים לי, גם הוא זקוק לי', והתכוונתי לליר. האלמוני הוציא את המחברת, קרא, הסתכל עליי, וחזר על אותן מילים: 'שלושת הילדים שלך זקוקים לך'. הבנתי שזה סוף פסוק".
רות
הבינה שיהיה לה קשה מאוד לחזור לחיים לאחר הבשורה הקשה. "היה לי קשה מאוד לעזוב את המקום שבו פגשתי את הישות הזו, שם למעלה בשמים, במקום שבו נשאר ליר. אבל הבנתי שאני חייבת לחזור לחיות. ובכל זאת הוקל לי. ידעתי שליר במקום שבו הטוב הוא נצחי. כשהבנתי שאני לא יכולה להישאר שם, חזרתי להכרה. כך גיליתי שיש חיים אחרי המוות".
כשפקחה רות את עיניה לראשונה, היא פנתה לאמה שישבה לצד מיטתה בשפה האנגלית על אף שהיא דוברת עברית. "יש לי ארבעה ילדים, נכון? " שאלה אותה, האם הנהנה בראשה לחיוב. "כנראה בשלב הזה לא הפנמתי שליר נהרג", היא אומרת, "אפילו שידעתי שהוא נפטר. במקום לשאול מה אני עושה פה או איפה אני, שאלתי את אמי שאלה שמתייחסת לפגישה בשמים, מה שמוכיח לי שהיא היתה ודאית. אותה ישות לא ביקרה אותי שוב, ולא נפגשנו, אבל היום אני יודעת שליר שומר עלינו מלמעלה, ומלווה אותנו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התראה מאוחרת
|
|
|
 |
|
|
|
החיים חייכו אל רות עד לתאונה הטרגית. היא שירתה בתיאטרון צה"ל, אחר כך למדה לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב וסיימה בהצטיינות, והתמחתה ועבדה במשרדם של עורכי דין מהליגה הראשונה. היא נישאה לילון, טייס פנטום בצה"ל, לאחר שהכירו בלימודי המשפטים, ונולדו להם ארבעה ילדים: דורין בת 17, ליר ז"ל, שהיה אמור להיות היום בן 14, נדב בן תשע וחצי ויואב בן שמונה וחצי. בשלב מסוים הציגה את מועמדותה למשרת שופטת בפני הוועדה למינוי שופטים. אבל בדיוק אז, ביום שישי, 16 באפריל 2004, אירעה התאונה הטרגית שקטעה את הקריירה שלה.
"ליר ואני נסענו מהבית בשוהם לכפר שמריהו, למסיבת יום הולדת של בן של חברה", היא משחזרת, "בכביש בוצעו עבודות של מע"צ, והעובדים הניחו מתקן בלי שהוצב שלט המתריע על מכשול בדרך. במקום הזה אירעו מספר תאונות קודם לכן, אבל רק אחרי התאונה שלנו התקינו אורות מהבהבים בכביש, כהתראה על המכשול. ליר לא היה חגור, והוא עף מהחלון החוצה ונהרג במקום".
רות נפגעה קשה בראשה וגם איבדה חלק מראייתה. אחת מאצבעות ידה נקטעה, והיא נאלצה לעבור תהליך שיקום ממושך בבית לוינשטיין. רק כשהחל תהליך השיקום היא התבשרה רשמית על מות בנה, הפעם מפי הרופאים.
עד אז לא שאלת מה קרה לליר בתאונה, או איפה הוא?
"אני לא זוכרת אם שאלתי, או מה חשבתי שקרה לו. אחרי שנודע לי שליר נהרג, בכיתי. זה היה קשה מאוד. ליר היה ילד מדהים. הוא תמיד היה שמח. אם ליר היה מגיע למקום שני, הוא תמיד היה שמח בשביל חבר שלו שהגיע למקום הראשון. הוא היה בחוג למחוננים של אריקה לנדאו. רכב על סוסים, למד לנגן באורגן, ציור וקראטה. היינו רוכבים יחד על סוסים בכל יום שישי, וזה היה הבילוי המשותף שלנו".
כשנה לפני התאונה היא קיבלה, לדבריה, אות אזהרה על האובדן הטרגי הצפוי להתרחש בחייה. רות, שהחלה את הקשר עם העולם המיסטי שנים רבות לפני אותו מפגש בשמים, פגשה את הקוראת בקפה שאליה נהגה ללכת בכל שנה. "היא אמרה לי: 'אני רואה תאונה, את מאבדת מישהו יקר לך'. חשבתי לתומי שהיא מתכוונת לתאונה שבה נהרג אח של בעלי, איתי ז"ל, בשנת 2000. הוא היה בן 45 ונהרג בתאונת אופנוע בדרך מחתונה. לצערי, לא שאלתי את הקוראת בקפה לאיזו תאונה היא מתכוונת, ולא ביקשתי לברר פרטים כדי לוודא שאכן מדובר בתאונה שכבר התרחשה, ולא חלילה בתאונה נוספת. אחרי התאונה שלי חזרתי לאותה קוראת בקפה, והיא אמרה לי שצל המוות עזב אותי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק בצבעים שמחים
|
|
|
|
|
|
|
עוד לפני התאונה החלה רות ללמוד קבלה, ועתה היא שוקדת על כתיבת ספרה: "הנשמה היא נצחית, הגוף הוא זמני". במקביל הכינה מפה אסטרולוגית שסיפקה לה, לטענתה, פרטים על ליר מגלגולו הקודם. לאחר מותו היא הוסיפה את שמו לשמה. למרות הכאב והאובדן היא אינה מצליחה לבכות. הפעם האחרונה שבה בכתה היתה כשהתבשרה על מותו. "לפני התאונה הייתי בוכה רק בסרטים בערבית. היום אני לא בוכה, גם כשאני מתגעגעת לליר או חושבת עליו. אולי זו הדרך של הגוף להגן על עצמו. אני פשוט יודעת שאפגוש אותו, ושהוא במקום טוב".
ובכל זאת, דמעה אחת זלגה מלחייה לאחר שהאזינה לשיר שנכתב במיוחד על ליר. את השיר הלחין ושר הזמר והמלחין רמי קליינשטיין. "את השיר כתב ארז ברזוליק, מכר שלנו שמכיר את רמי קליינשטיין. הוא פנה אליו וביקש ממנו להלחין את השיר. רמי התנדב להלחין, וסירב בתוקף לקבל שכר. כשרמי שר את השיר, ירדה לי דמעה אחת מהעין. אבל רק אחת".
רות למדה ציור כבר בגיל 12, ושבה לצייר לאחר התאונה. "אחרי התאונה התחלתי לצייר פרחים, פרפרים, עצים, ציפורים, בצבעים שמחים יותר. קודם ציירתי בצבעים שחור, לבן, כחול וחום. עכשיו אני מציירת בכתום, באדום, בצהוב, בירוק, כי הצבעים שמחים לי יותר". בשבוע שעבר נפתחה תערוכת ציורים שלה באירוע חגיגי, שהתקיים בלשכת עורכי הדין בתל אביב. באחד הציורים שהוצגו בתערוכה כיכב השומר הפרטי של רות, שלדבריה פגשה בשמים. רות ציירה את הפורטרט שלו כפי שהשתמר בזיכרונה.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
