 |
/images/archive/gallery/916/446.jpg רונית שפי וולפין
 |
|
|
|
|
| החיים שלך ניתנו לך במתנה מהבורא, מה שתעשה איתם זוהי מתנתך החוזרת לבורא. הפסק לומר: "מה אלוהים יכול לעשות בשבילי?" ועבור ל: "מה אני יכול לעשות למען עצמי, הבורא והבריאה?". רונית שפי וולפין |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
רונית שפי וולפין
1/5/2008 13:14 |
רונית שפי וולפין
1/5/2008 13:14 |
|
|
|
|
|
|
|
אלוהים עסוק. אלוהים הוא הוויה דינמית שעסוקה בתהליך התפתחות נצחי של גילויה ומימושה העצמי. אין לו פנאי להתעסק בגחמות הפרטיות שלנו. כהוויה חסרת גוף, יש לאלוהים צורך בגוף פיזי על מנת להתממש בעולם. הוא זקוק לעץ, לאבן, לציפור ולאדם, על מנת להביא את עצמו לידי ביטוי.
 |
| כתוב באור |
מהתבוננות בהילה אפשר לראות עובדה פשוטה: בכל פעם שבן אדם נכנס למצב רוח תחרותי הוא נעשה פחות שמח. רונית שפי וולפין עם תובנות מהעולם העל-חושי ודרכים להגברת שמחה
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
החיים שלנו הם מסע לגילוי ומימוש הווייתנו האלוהית. כולנו נמצאים במסע הזה, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו, בין אם אנחנו מתמסרים לו באהבה או מתנגדים לו בחירוף נפש. לכן, האופן בו אנחנו בוחרים לנהל את חיינו הוא האופן בו נשתתף במימוש האלוהי בעולם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אנחנו לא מרכז חייו של אלוהים
|
|
|
 |
|
|
|
העידן המודרני הוליד אנוכיות חדשה, אנוכיות בכסות "רוחניות" יפה ומתחסדת. הדבר אותו אנחנו מכנים "מימוש עצמי" הוא לעתים מסע הישגי המתמקד בהגשמת יעדים לצורך מילוי הסיפוק האישי וההנאה הרגעית בלבד, ללא קשר לצרכי הסביבה והבורא. מימוש עצמי, כשהוא לצורך אישי בלבד, אינו באמת מימוש עצמי, אלא סוג של אנוכיות.
ה"מימוש העצמי" הזה ניכר ביחס שהאדם מעניק למשמעות חייו ולתפקיד שהוא מעניק לבורא בתוכם. אנשים נוטים להתייחס אל אלוהים כאבא חכם וכל יכול, אשר אמור לספק את כל צורכיהם ולהגן עליהם מכל רע. אנשים מצפים שאלוהים יטריח את עצמו ויענה לבקשות ולגחמות שלהם ויהיה מוטרד בסיפוק כל התנאים למימושם העצמי.
האדם תופס את עצמו כמרכז החיים של אלוהים.
תהליך אמיתי של מימוש עצמי אינו יכול להתרחש כאשר האדם עסוק רק בעצמו. העיסוק בעצמו בלבד יכול להביא ל"הצלחה" אך לא יוביל למילוי ייעודו ושליחותו בעולם. זיהוי ומימוש ייעודנו האמיתי מחייב אותנו לשרת את עצמנו, את הבורא, ואת הבריאה בו זמנית. על כך אמר הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי, ואם אני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו, אז אימתי?"
החיים אינם חוויה פרטית נפרדת מכל שאר ההתרחשויות בעולם, אלא חלק אורגני במסע המימוש של הבורא, כאשר לכל אחד ואחת מאיתנו יש חלק מאוד מסוים במסע. החלק הייחודי שלנו במסע הוא למעשה ייעודנו ושליחותנו בחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו משרתים את תשוקתו של הבורא לדעת את עצמו
|
|
|
|
|
|
|
אנשים שואלים "איפה היה האלוהים בשואה"? בעיני השאלה הנכונה היא: "איפה היה האדם בשואה"? איפה היה האדם לפני השואה, איפה היה האדם אחריה, איפה נמצא האדם היום ואיפה יהיה מחר? השואה הייתה אכזרית ובלתי נתפסת. אפשר לנסות ולהסביר אותה, אך אי אפשר להבין אותה.
אי אפשר להיות "לא אכזרי" מפני שאכזריות אינה מהות, אלא ריק - היעדר אנושיות. לכן אפשר רק להיות אנושי ואכפתי. העיסוק במיגור האכזריות, גינויה, וכליאתה בבתי סוהר, הם אמצעי הגנה זמניים מפניה. אמצעי ההגנה הקבוע מפני האכזריות הוא טיפוח צלם האלוהים באדם.
כאשר אנחנו שואלים "איפה היה אלוהים בשואה"? אנחנו מצפים מהבורא שיעשה למעננו ומתאכזבים כאשר הוא לא. אם אלוהים לא מטריח את עצמו למעננו בדברים פעוטים כמו לנקות עבורנו את הבית, מדוע אנחנו מצפים ממנו שיטריח את עצמו עבורנו בדברים יותר גדולים כמו להציל את חיינו? זה אינו התפקיד של אלוהים להציל אותנו. זהו התפקיד שלנו להציל את עצמנו ובדרך לעזור לזולתנו להציל את עצמם בעצמם. זה אינו התפקיד של אלוהים לשרת אותנו, זה התפקיד שלנו לשרת את אלוהים. כך נהגו אותם חסידי אומות עולם, כאשר עזרו לאנשים שנרדפו על ידי הנאצים להציל את נפשם. הם לא חיכו לאלוהים שאלוהים יושיט יד מן השמיים. הם פשוט התחברו לניצוץ האלוהי שבהם, לקחו יוזמה ועשו את הדבר הנכון.
בעידן השפע, קל לאדם להקיף את עצמו בספקי נוחות מודרניים, לשקוע בעולם הפרטי והמפנק שלו ולשכוח מהעולם הגדול, המשותף לכלל בני האנוש. האם אנחנו מוכנים לשחרר את הצפייה לקבל מבורא? האם אנחנו מוכנים להתחיל לתרגל נתינה לעצמנו, לזולת ולאלוהים בו זמנית? האם אנחנו מוכנים להיות מתנה לעצמנו ולעולם?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תשומת לב רק לעצמנו, רק לעולם או לשניהם בו זמנית?
|
|
|
|
|
|
|
אנשים רבים עסוקים בעולם הסובב אותם, בהצלתו או בכיבושו ומאבדים בדרך את נשמתם. אחרים עסוקים בהצלת עצמם, מימושם העצמי או בשקיעה ברחמים עצמיים עד שהם מתנתקים מן העולם. לא אלה ולא אלה יכולים באמת לזהות ולממש את ייעודם ושליחותם האמיתית בעולם. מימוש עצמי דורש מאתנו לעסוק בעצמנו תוך כדי השתלבות אכפתית בעולם.
הבה נדמה לרגע שהעולם הוא ים. האנשים העוסקים בעצמם בלבד הם אלו היושבים על החוף כשגבם מופנה אל הים. אלה העסוקים בעולם בלבד נראים כמציל הדואג לחיי השחיינים בעודו מזניח את עורו שנצלה בשמש, או ששכח את תפקידו ודאגתו מופנית למשתזפות על החוף. העוסקים בעצמם ובעולם בו זמנית נראים כאנשים הנמצאים בתוך הים, כאשר תשומת ליבם פונה בו זמנית אל הים ואל גופם הטובל בתוכו. אני אוהבת לקרוא למצב הזה: להיות "עם הלב אל עצמנו והעולם בו זמנית".
השאלה היא אינה מה אנחנו תורמים, למי אנחנו תורמים וכמה אנחנו עושים בחיינו, אלא מהי הגישה שעל פיה אנחנו בוחרים לשאת את לבנו בקרבנו. האם אנחנו מעוניינים להקדיש את כל תשומת הלב שלנו רק לעצמנו, רק לעולם או לשניהם בו זמנית?
בו זמניות היא יכולת אנושית טבעית המתאפשרת על ידי מתן דרור ליכולות הרב חושיות – העל חושיות (מטאפיזיות) והחושיות (פיזיות) - הטמונות בנו באופן מולד. היכולות הרב חושיות מאפשרות לנו להיות בתוך החיים באופן שלם ומלא וכך לזהות ולממש את ייעודנו ושליחותנו בהם באופן שתורם לנו ולעולם בעת ובעונה אחת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איזה סוג של מתנה אתה?
|
|
|
|
|
|
|
"החיים שלך ניתנו לך במתנה מהבורא, מה שתעשה/י איתם זוהי מתנתך בחזרה לבורא" - משפט זה התנוסס על גבי חוברת שקבלתי בסמינר להגשמה עצמית ב - 1996 בלוס אנג'לס. אינני יודעת מי כתב אותו.
המתנה (present) שהננו היא בראש ובראשונה עצם הנוכחות (presence) שלנו כהוויה הייחודית שהננו. הטבע יודע להיות מתנה מושלמת: הים, למשל, איננו זקוק לתרגל מדיטציה יומית על מנת לגלות שהווייתו טמונה בעצם מיימיותו. הוא לעולם לא ינסה להיות דבר אחר. הוא מתמסר למתנה שהינו ומאפשר לעצמו למלא את שליחותו - להיות ים. קורה שהים נסוג או מצטמק או נכחד, אבל גם במותו הוא פורש מתפקידו כים ולא כדבר אחר.
הווייתנו האלוהית, זו השוכנת בגופנו הפיזי, מקרינה איכות ייחודית אל תוכנו ואל העולם בו זמנית. האיכות הזאת, כאשר היא חופשית היא מתבטאת בטבעיות ובספונטניות בכל צעד שלנו. אין צורך לחשוב ולעסוק בה או להתמקד בה ממש כמו שהים לא עוסק כל היום בשינון המנטרה: " אני ים, אני ים, אני ים..."
כאשר אנחנו נותנים להוויה שהיננו להיות נוכחת בגופנו אנחנו מכירים ומוקירים את המתנה שהיננו. אנחנו לומדים מה לתת, למי לתת ואיך לתת, בדרכנו המיוחדת בכל תחומי החיים. אנחנו גם יודעים מה לא נכון לנו לתת, מתי לא ולמי לא - לא מכיוון שאנחנו לא רוצים, אלא מכיוון שייעודנו מוגדר וברור. ייעודנו איננו הצלת העולם אלא תרומת חלקנו בו.
זיהוי ומימוש המתנה שהיננו אינם כרוכים בעשייה ובנתינה מתמדת למען הזולת או למען עצמנו, אלא ביצירת איזון בין החיבור השקט והשמימי להוויה שהיננו מחד, ומתן ביטוי תכליתי ומעשי להווייתנו בעולם הארצי מאידך, תוך כדי שאנחנו עם תשומת הלב אל עצמנו ואל העולם בו זמנית. זהו העולם שבתוכו אנחנו כל כך רוצים לממש את עצמנו. איך נוכל לעשות זאת אם נפנה לו את הגב או אם נפנה לעצמנו את הגב?
אם כן זיהוי ומימוש המתנה שהיננו הוא תהליך המתבסס על השאלה: מה נכון לי ואיך נכון לי לתרום לעצמי ולעולם בו זמנית?
ולסיום, חומר למחשבה. האמנית ליאורה זר אביב, סיפרה לי על כרזה באנגלית שמשכה את תשומת ליבה במהלך ביקורה האחרון בהודו, בזו הלשון: "Are you here to help or you are part of a problem?".
הייתי רוצה לנסח מחדש את המשפט בעברית באופן הבא: "האם את/ה חלק מהבעיה או חלק מהפתרון?" כל אחד יכול ללמוד להיות מתנה בעולם. אין צורך בידע או בניסיון קודם, רק בסקרנות וברצון טוב. אפשר להתחיל בכך שנבקש לשרת את הבורא במקום שהבורא ישרת אתנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
רונית שפי וולפין היא מורה רוחנית. יועצת, מטפלת ומאמנת, מנחה קורסים וסדנאות, יוצרת ומייסדת העין השלישית – תוכנית לגילוי, ריפוי ומימוש עצמי באמצעות פיתוח יכולות רב חושיות (על חושיות וחושיות).
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
