 |
/images/archive/gallery/864/572.jpg הימים הטובים.
ben klocek, cc-by  |
|
|
|
|
| הקיבוץ היה בו-זמנית קומונה אוטופית, מנזר-זן ומעוז תרבות, הוא מימש אהבה חופשית והקדים את זמנו בניסיון לכונן תודעת-על משותפת. הגיע זמן לתת לו עוד צ'אנס
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
דוד מיכאלי
7/5/2008 19:48 |
|
|
|
|
|
|
|
הקיבוץ הוא המסד הרעיוני והרוחני של ישראל, והפרוייקט הגדול והמצליח ביותר מאז ומעולם של חזון אוטופי. חזונות אוטיפיים החלו להופיע במערב מן המאה השש-עשרה והגיעו לשיאם במאה התשע-עשרה במטרה לתת מענה לעיר התעשייתית ולהציג אלטרנטיבה של חברת מופת המפתחת בקיומה את סביבתה. הרומן האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד" הוא אגדת עתידה של הציונות. הרעיון הצעיר והחדש של הקיבוץ נשען על בית הכנסת הדמוקרטי הראשון במצדה, על הקבוצה הבסיסית של המניין ועל הלימוד בחברותא כקהילה - והיה גרסה הומאנית של הקומוניזם; הוא הקדים את קומונות ילדי הפרחים ושרד הרבה אחריהם.
הקיבוץ היה מיזם אקולוגי, חברתי, חקלאי ובר-קיימא שהדגים והוכיח כמה רחוק נחישות סקרנות דבקות ותשוקה יכולים להגיע. הקיבוץ מימש בו-זמנית קומונה, מנזר זן ומעוז תרבות, יחד עם הומור יהודי וקיים חברה סולידארית ללא מנצלים ומנוצלים. הקיבוץ מימש אהבה חופשית ורעיונות מגדר חלוציים. ריקודי ההורה של העולים על הקרקע היו טראנס מידבק שאינו נופל מן המחולות הסוּפיים והטרייבל דאנס של ימינו.
החזון הציוני הרומנטי של הרצל, שחבר לדת העבודה ברוח הזן של א.ד. גורדון, אומץ בידי הגרסה הראשונה נטולת הסמים של ילדי הפרחים בעולם - חלוצים שנתנו את חייהם לחזון של תודעת-על משותפת ורמת חיים שהקדימה את זמנה. הניסיון החברתי של הקיבוץ משך אליו סקרנים ומתנדבים מכל העולם. נכון שהדורות השלישי והרביעי הלכו לאיבוד בהזיית ההפרטה וההשמנה, ואיתם גם אנחנו, אבל הילדים של עבדי ההייטק והפקקים יחד עם חולמי הניו אייג' יכולים לחדש את הרוח הקיבוצית ולהחיות את הנפש הישראלית. כדאי הפעם לקחת לאזן את האידיאולוגיה הסוציאליסטית ולא לתת לה למחוק את האינדיבידואליזם, לא להפריד את הילדים מהוריהם על מזבח הפריון היצרני, וכמובן להשמר מהמטריאליזם המרקסיסטי (שהוא אולי אחת הסיבות לקריסת הערכים החומרנית בקיבוצים של ימינו) – אבל זוהי קריאתנו: החזירו את הקיבוצים!
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
