ואף מילה על גיא רולניק
בפינה השמאלית של הזירה: הדב המנומנם של דה-מרקר; בפינה הימנית: התוכי המזדקן של גלובס. יוסי שובל מסמן את הקרב העסקי החדש בו מככב ספר-ילדים שלא רצוי להקריא לפני השינה
הספר - אפריים סידון כתב ומישל קישקה אייר – משווק את עולם הערכים של המותג הטרי, תוקף את המתחרה הוותיק "גלובס" ובא לעגן את הפרזנטור המנומנם – דב הפנדה, במרכז הסצינה העסקית בישראל.
ב"כמה טוב שיש דב", שמתרחש ב"יער רחוק" (ג'ונגל אורבני), לכל חיה "בלי הבדל מין או סוג" יש פונקציה כלכלית סטריאוטיפית "כמו שנהוג": הנמר בעלי רשת בשר, הטווס מלמד אמנות, הזברה מתחזקת מעברי חציה וכדומה. הג'ונגל, שנראה כמו "הסיטי" של ת"א על מרפסות הבאוהאוס המרוטות שלו, מכיל עשרות חיות מרוטות לא פחות.
אם היה ובסיטואציה היפותטית יקריא המנכ"ל לסמנכ"ל את הסיפור, וסמנכ"ל ינוקא ישאל בעיניים קרועות: 'אבא, מדוע החיות נראות כ"כ עייפות. זה בגלל הסלולר? הבלקברי? העובדה שהן עובדות 15 שעות ביום בשביל לממן גן פרטי לילד?'. ישיב לו המנכ"ל: 'לא! מי שהורס להן את החיים, מנהל צעיר, זה היהודים! סליחה, הוורודים. סליחה, תוכי ורוד אחד, "שבערב מגיע, ברגעים היפים לפתע מופיע, לכיף של הורים וילדים הוא מפריע ובקול מעצבן הוא מכריז ומודיע: עסקים זה בערב, עסקים זה בערב". בדה-מרקר חיזקו את המסר עם ציור של תוכי ענק ומפלצתי.
נורא מושך להמשיך ולפרק ככה את הסיפור ולהמשיך להתיש בדה קונסטרוקציה זולה. אבל בעוונותיי (ועכשיו היחצנים של דה מרקר מעלים עוד קילו של שביעות רצון על הטיירים), שלשום בערב תקפה אותי תחושה מאוד מוזרה – אני חושב שנשביתי בתעמולה, או כמו שבדה-מרקרית אומרים "תוכן שיווקי". וכמו בכל תעמולה טובה, זה בא מהבטן.
זה התחיל כשעלעלתי ב"גלובס" ופתאום
ואז הגיעה המכה האמיתית – הפכתי לעמוד האחורי ונתקלתי בטור של מתי גולן. עד אותו רגע הוא היה עבורי קוריוז משעשע, ולפתע - תחושת קבס (בבברררר) כשנזכרתי במערכון של שי ודרורעל מתי ה"מדמם מזיקנה". אל אלוהים – אני בן 50. מההלם מיד פתחתי את דה-מרקר (און-ליין) ונשמתי קצת "איכות חיים", כמו שמנחה הספר.
חוץ מזה שאני סאקר של כתבות סופ"ש זולות על טרנדים-חצי-לעוסים-ניו-אייג'ים על Wellness, המסר של דה-מרקר די כובש: "הייתי עשיר ועני ותקשיבו לדב – עשיר יותר טוב... אכלתי מזון משומר וטרי, ותקשיבו לדב – טרי יותר טוב. אבל... יש זמן לעסקים – ויש לכיף ומנוחה".
אני חושב שהכל בעצם התחיל מזמן, בארץ רחוקה שנקראת כנס com.vention של דה-מרקר. הכנס, שננעל ביום שני האחרון, היה על טהרת עסקים ברשת (האינטרנט) והיה יופי של מפגן עוצמה. באמת: אורחים טריים מחו"ל, מסכי ענק, פירוטכניקה והכי חשוב – יוסי ורדי אחד שבלעדיו לא היה לדה-מרקר כלום. לא זכור לי כנס שהצליח לכנס את כל התעשייה המקומית - משקיעים, מפתחים, אתרים ומשרדי אינטראקטיב בחלל אחד. אפילו הבוס שלי, נמרודי, דפק נוכחות.
היום הראשון של הכנס התנהל באנגלית אמריקנית והיבריש – השפות הרשמיות של התעשייה, ונבחרת מרשימה של ישבנים התארחו בסלון של ורדי. רשימה מלאה כאן. חוץ מבחור נחמד בשם גארי מבריטיש טלקום (שנדגם חורפּ במשך כמה שניות על המסך הענק עד שבקונטרול התעשתו ועברו לוורדי) לא נרשמו מעידות בהפקה. ובין בדיחה יהודית של ורדי לבדיחת מתכנתים של מתכנת, היו כמה חילופי דברים מעניינים על רשתות/תוכנות חברתיות, מנועי חיפוש וכמובן IPTV.
על חלקו השני של הכנס ויתרתי בגלל לחץ בעבודה. נמסר לי שהיה שכונה במובן הטוב של הביטוי, עם מקדם התחככות גבוה. בקיצור – היה שמח.
עכשיו תחשבו - האם הייתם יכולים להדביק את המילים הייפ, חדשנות או שמח ל"ועידת ישראל לעסקים", המקבילה ש"גלובס" מריץ פה כמה שנים? זו שמארחת את "בכירי המשק", ביבי נואם בה והיא זוכה בכל שנה להפגנה ממורמרת של חברים בעשירון התחתון בחזית המלון בו היא נערכת?
בשורה התחתונה, דה-מרקר הציתו יופי של באז, הביאו פאנליסטים ליגה א', שמו תג מחיר גבוה לראש - 600 שקל – כדי לסנן החוצה ילדי אינטרנט, ובכל זאת שמרו על מידה של רעננות, של סקסיות חצי מעונבת. עכשיו, גם אם ישלמו לי 600 שקל, אני לא הולך לוועידת "גלובס". תוכי עם ראש של מתי גולן עוד עלול לתקוף אותי.
אחד מהלך שיווקי זול של דה-מרקר + אחד כנס די מוצלח = אסטרטגיית מתקפה חזיתית (Frontal Attack) משולבת. דה-מרקר מכים את "גלובס" בשני נכסים – התפיסה שהוא הכי מעודכן מכיוון שהוא מגיע בערב, והאירוע היוקרתי "ועידת ישראל לעסקים".
כי חדשות בזמן אמת מזמן קוראים בנט ולא בפרינט, וכי הכנס של דה-מרקר נותן מכת נעורים לאימת הזיקנה שמטיל האירוע המתחרה של "גלובס". שאפו, כמו שאומר המנכ"ל שלי (למרות שאני עדיין חושב שהתוכי הוא טריק זול מדי).
לא הגיע הזמן שתחליטו מה אתם עושים עם הדב. הוא איש עסקים מתוחכם או סבא חכם? למה לא הצפתם את הכנס במאות אימג'ים שלו. אי אפשר להיזכר בו אחת לכמה חודשים. גם ככה מדובר בדמות בעייתית – שמנמנה, מנומנת ובסכנת הכחדה תמידית - הוא דורש קצת יותר תשומת לב.
ובחיים, אבל בחיים, אל תתנו ליוסי ורשבסקי להכניס ציטוטים בתוך קומוניקטים שאתם מוציאים. גם ככה המסמך מזכיר תקציר מפגר של "מי הזיז את הגבינה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
