גם אני שותף
שנות ה-30 היו שנות השיא של האגודות השיתופיות בישראל, אך בסוף שנות ה-60 הן גוועו. במרכז ליזמות שיתופית לא נבהלים מהקפיטליזם ומהאינדיבידואליזם ומתמקדים בהחייאת המודל העסקי הזה, שזוכה לפריחה גם בעולם. עם חזון שלפיו עלינו להתפרנס בכבוד-במקום לשאוף לרווחים מהירים - אנשי המרכז מסייעים למי שרוצה להקים עסק עצמאי אך אינו יכול לעשות זאת לבד. מאבטחים, אמנים, מנופאים ותופרות מגלים שיחד יש להם יותר כוח
ההערכה היא כי כ-800 מיליון איש ברחבי העולם מאוגדים כיום בכ-700 אלף אגודות שיתופיות, והמספר הזה אינו סופי. גם בישראל, שבעבר היתה 'מלכת' הקואופרטיבים, הקואופרטיב עושה קאמבק זהיר וצובר תאוצה מחודשת בעיקר בעזרת המרכז ליזמות שיתופית בישראל שליד מרכז הקואופרציה. לאור הבעיות הכלכליות שאליהן נקלע צפון הארץ בשל המצב הבטחוני, המרכז עשוי לקבל כעת תמיכה ממקורות שונים ולהפוך לאופציה עבור רבים.
למי שלא זוכר או לא ידע, אגודה שיתופית היא "התאגדות חופשית ורצונית של כמה אנשים שיש להם כוונה, רצון ומטרה לייצר יחדיו כדי להגשים מטרות ושאיפות כלכליות, חברתיות ותרבותיות באמצעות מיזם עסקי שהוא בבעלותם המשותפת ובשליטתם הדמוקרטית", כך מסביר מיכה ברנר, יו"ר המרכז ליזמות שיתופית בישראל.
"בעוד שבחברה רגילה המטרה היא למקסם את הרווחים במהירות האפשרית, באגודה שיתופית הכוונה היא לייצר מקור פרנסה ולהתפרנס בכבוד. הרעיון הוא שכולם נושאים באחריות באותה מידה ולכולם יש את אותה זכות הצבעה. העיקרון הוא שלא יהיה אדם אחד עם 5 מניות ולאחר תהיה מניה אחת. מצד שני, הזמנים השתנו והתקנון הנוקשה של פעם צריך להיות גמיש יותר ולכלול מרכיבים כמו שכר דיפרנציאלי ושכירת אנשי מקצוע לתפקידים מסוימים".
למי מתאימה התארגנות שיתופית?
"למי שרוצה להקים עסק עצמאי אך אינו יכול לעשות זאת לבד משום שאין לו אמצעים כלכליים, ידע וניסיון עסקי, או כי הוא חושש מהלא-נודע. ההתארגנות מתאימה גם לאנשים שמחפשים איכות עבודה - למי שרוצה להרגיש בבית במקום עבודתו ולהבטיח לעצמו פרנסה, תנאי עבודה טובים, פנסיה ושאר התנאים הסוציאליים, ולא מחפש דווקא את הכסף המהיר.
"מודל הקואופרטיב מאפשר להקים עסק בהשקעה ראשונית מינימלית ולקבל מאיתנו גיבוי. המרכז מסייע בהלוואות, שחלקן הופכות למענקים וחלקן ניתנות בעלויות נמוכות מאוד. הוא מעניק ליזמים ליווי עסקי שוטף וצמוד בהקמת הקואופרטיב, מלווה את יחסיהם עם הבנקים, מעניק להם בחינם ייעוץ משפטי, ארגוני, ניהולי ושיווקי ומספק להם שירותי הנהלת חשבונות במחיר הנמוך ב-20% מהמחיר בשוק.
"הוא מבצע את כל תהליך ההרשמה אצל רשם האגודות ומלווה את האגודות החדשות במשך 'תקופת הרצה'. כשאגודה מתייצבת - כלומר מתחילה להרוויח-היא מעבירה למרכז מס בסך 20-10 שקל לחבר מדי חודש. המרכז עצמו אינו מלכ"ר אלא אגודה שיתופית, שמטרתה אינה יצירת רווח אלא מתן שירותים במחירי עלות".
כך, למשל, הוקם בשנת 2002 הקואופרטיב שומר ישראל בידי שומרים ומאבטחים מכל הארץ, שביקשו להבטיח לעצמם עבודה רציפה, שכר הולם, תנאי עבודה ותנאים סוציאליים נאותים, שלא תמיד קיימים בענף.
"כל אחד מהמייסדים וגם מי שמבקש היום להיות חבר רוכש מניה תמורת 3,800 שקל: 500 שקל מכיסו ו-3,300 שקל כהלוואת בעלים שמקבלים מהמרכז ליזמות. החזר ההלוואה נפרס לתשלומים של 55 שקל לאורך 5 שנים ללא ריבית", מסביר אלי בן-הרוש, מנכ"ל הקואופרטיב.
בעל מניה יכול להיבחר למוסדות האגודה, ליהנות מהפירות הכלכליים שלה ובעיקר לדעת שיעבוד עד הפנסיה ללא חשש מפיטורין. "אף שבסיס המשכורת הוא שכר המינימום, אנחנו מקפידים על כל הזכויות ומעניקים את מלוא התנאים הסוציאליים כולל תלושי שי בחגים, קופת גמל אישית וקרן פנסיה".
כשהאגודה יצאה לדרך היא מנתה 11 חברים, שרק 2 מהם עבדו באופן מסודר. המחזור החודשי שלה עמד אז על כ-50 אלף שקל. היום היא מונה 180 איש שכולם עובדים, מהם 50 חברים ו-130 שכירים. המחזור החודשי הוא 735 אלף שקל - יותר מ-8
"את 2005 סיימנו ברווח קטן, שיועד בעיקר להחזר הלוואות. הצפי הוא שבסוף 2006 הרווח יהיה גדול פי 4 מהרווח בשנת 2005, ואני מקווה שאת 2007 נפתח במחזור של יותר מ-10 מיליון שקל ונמשיך לגדול", אומר בן-הרוש. אלא שצמיחה היא עניין לא פשוט בשוק שבו יש חברות שמירה רבות ותחרות פרועה.
"אנחנו נמצאים בשולי שוק השמירה", מודה בן-הרוש ומתכוון לבתי-קפה, למסעדות, למועדונים, לרשתות קטנות, לסופרמרקטים קטנים ול"מקומות פרטיים לא מוסדיים, שאכפת להם מהשומר בכניסה. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לשווק את עצמנו וגובים תעריפים סבירים ביחס לשוק".
לאגודה יש מוסדות מסודרים והנהלה, המורכבת מ-3 חברי אגודה, מנציג ההסתדרות ומנציג מרכז הקואופרציה, שכולם פועלים בהתנדבות ויש להם זכות חתימה. רק מנכ"ל האגודה מקבל שכר. הקשר עם המרכז ליזמות שיתופית מתבטא בהלוואת בעלים לכל מי שרוצה להצטרף כחבר אגודה ובכל שאר השירותים שציין ברנר. "בתמורה אנחנו משלמים למרכז דמי חבר בסך כ-500 שקל בחודש", מסביר בן-הרוש.
מה החיסרון של המודל?
"כשאתה בעל-הבית היחיד אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. בקואופרטיב כל החלטה צריכה לזכות לגיבוי ההנהלה בתהליך הצבעה דמוקרטי, והדבר מסרבל קצת את תהליך קבלת ההחלטות. חיסרון נוסף הוא שבאגודה אי-אפשר לעשות 'מכה' גדולה במהירות. עוד חיסרון הוא שכשאדם הופך לחבר יש לו זכויות מלאות, ואם מתברר שהוא לא מתאים איאפשר לשלוח אותו הביתה מהיום להיום כמו בחברה פרטית. זו כלכלה אחרת, כלכלה חברתית", הוא מסכם.
מתפרת עצמאות היא אגודה שיתופית ששוכנת במצפה רמון. המתפרה הוקמה במתכונתה הנוכחית בנובמבר 2000, לאחר שהבעלים הפרטיים שלה הגיעו למסקנה כי הם לא מרוויחים כפי שציפו והחליטו לסגור אותה. משלא נמצא שום יזם פרטי שרצה לקנות אותה החליט עמיר פרץ, אז יו"ר ההסתדרות, להפוך אותה לאגודה שיתופית כדי שתמשיך לספק מקומות עבודה באזור מוכה האבטלה.
"אילולא ההליך הזה המתפרה היתה נופלת", אומר שמואל הלפרן, מנכ"ל המתפרה. בעזרת ועדי עובדים גדולים, 'קרן תנופה לצמיחה' של ההסתדרות ומרכז הקואופרציה נאספו כ-750 אלף שקל. כל אחת מ-25 העובדות שהחליטה להפוך לחברה באגודה קיבלה הלוואה בסך 5,000 שקל כדי לרכוש מניה במפעל וכדי להשאיר על כנן את ההזמנות הפתוחות של משרד הביטחון, שהוזמנו עוד מהבעלים הקודמים.
בכסף שנותר נרכשו מכונות תפירה משומשות. 20 עובדות נוספות החליטו לא לקחת את ההלוואה והמשיכו לעבוד כשכירות. 3 מחברות האגודה יושבות בהנהלה, ולצדן מזכיר מועצת הפועלים של מצפה רמון ונציג המרכז ליזמות שיתופית.
"מתחילת הדרך כולן מקבלות את שכר המינימום, כולל כל התנאים הסוציאליים", אומר הלפרן, שהצטרף למתפרה בינואר 2004. אז היו בה 45 עובדות, המחזור השנתי שלה הסתכם בכ-3 מיליון שקל, והיא צברה הפסדים בעיקר משום שבשלב מסוים החלה לייצר סדינים בנוסף למוצר הדגל שלה - חולצות למשרד הביטחון ולצבא.
"הפסקנו לייצר סדינים, והיום המחזור השנתי הוא אמנם רק 3.5 מיליון שקל, אבל אנחנו קרובים מאוד לאיזון. מעבר לכך, התפוקה שלנו עלתה ב-15% והאיכות השתפרה במידה משמעותית", אומר הלפרן. הלקוח היחיד של המתפרה היה ונותר משרד הביטחון. "כל עוד לא תשתנה ההחלטה בכנסת שלפיה אין להוציא עבודה לסין - אנחנו בטוחים. אם ההחלטה תשתנה, זה יהיה סוף המתפרה - שהיא המעסיק האזרחי הגדול ביותר במצפה רמון".
הלפרן היה רוצה שהאגודה תצמח גם לכיוונים אחרים: "אבל זה קשה. אנחנו לא יכולים להתחרות בשוק האזרחי שמייצר בסין, בירדן, במצרים ובטורקיה תמורת שכר שהוא עשירית מהשכר שלנו. לכן אנחנו מחפשים נישות נוספות ומייצרים כמויות קטנות, שלא משתלם להביאן מסין. קיבלנו פנייה, למשל, מ'החברה להגנת הטבע', שביקשה שנייצר תיקים מכותנה. עשינו תיקים לאוניברסיטת בראילן, קיבלנו הזמנה מקק"ל לצעיפים מודפסים, וקיבלנו פנייה מקסטרו, אבל בסך-הכל זה שוק קשה".
בעיה נוספת היא שבמצפה רמון אין תופרות מקצועיות. "אנחנו מביאים בהסעה 11 תופרות מדימונה ו-3 מירוחם, ומשלמים להן שעת עבודה לכל כיוון נסיעה. פנינו למקורות אחדים בבקשה לקבל סיוע במימון ההסעות, אבל עד כה נענינו בשלילה".
גם החלופה-ללמד את נשות מצפה רמון לתפור - נתקלה בתשובה שלילית. "אף אחד לא מוכן לממן את זה, ולאגודה אין כרגע כסף להשקיע בכך", אומר הלפרן. מדובר בכ-16 אלף שקל לכל עובדת. למרות הכל, מתפרת עצמאות היא מקום עבודה חם שמספק תנאים נאותים ל-50 נשים.
אגודה שיתופית לשיווק אמנות גלילית החלה את דרכה לפני כחצי שנה - ונתקעה בגלל המלחמה. תמי פרת, יו"ר האגודה, מספרת שמה שהחל כחלום לאגד אמנים וליצור מקומות עבודה חדשים, הולך ומתגשם.
"עד שנפגשנו עם מרכז הקואופרציה לכל אחת מאיתנו היה עסק קטן או שחלמה על כך. עכשיו אנחנו הולכות להגשים חלום, ונותנים לנו את כל הכלים להתחיל בכך. בשלב הראשון אנחנו רוצות לפתוח חנות דגל בצפון, להקים אתר אינטרנט ולשווק בפריסה ארצית. בחלומות הפרועים שלנו אנחנו מאמינות שנוכל לצאת לחו"ל".
בשלב זה 10 אמניות השקיעו 1,000 שקל כל אחת. "מרכז הקואופרציה נותן לנו הלוואות נוחות בהתאם לצרכים שלנו כדי שנוכל להריץ את הפרויקטים הראשונים, ומעניק לנו המון ייעוץ בחינם. אנו מקבלות עזרה ותמיכה גם מהמחלקה לקידום האישה של המועצה האזורית גליל עליון וממט"י בקרית-שמונה. עוד לא הגדרנו אם 1,000 השקל שהשקענו יהיו במניה או בקופה שיתופית, שממנה יגיעו ההשקעות המשותפות וייכנס אליה אחוז מסוים מהמכירות.
בנוסף, עוד לא החלטנו בנוגע למספר החברות, אף-על-פי שכל הזמן יש פניות וברור לנו שככל שהקבוצה תהיה גדולה יותר, כך יגדל הסיכוי שלנו. למעשה, כמעט הכל היה סגור והתכוונו להתחיל לזוז לפני כחודש וחצי - אבל אז פרצה המלחמה. אני מאמינה שבקרוב מאוד נעלה מחדש על העגלה ונצא לדרך", פרת מסבירה.
במקרה כזה היתרון של הקמת קואופרציה בתמיכת המרכז טמון בכך שהמרכז משקיע פי 4-3 מהסכום שהשקיעו היזמות - סכום שמאפשר להקים חנות, אתר אינטרנט ועוד ומוחזר כהלוואה בתנאים נוחים מאוד.
עוד אגודות שיתופיות המצויות ב'קנה' של המרכז הן אגודת המנופאים (מפעילי מנוף), שהחליטו לוותר על תיווכו של הקבלן שמפנה אותם לקבלנים אחרים ולהקים קואופרטיב; אגודה של נשים מעוספיה ומדלית אלכרמל, העוסקות בתכשיטנות; וקואופרטיב 'נשים בצפון', שמאגד 17 נשים יהודיות וערביות שמייצרות תכשיטים.
יש גם קואופרטיבים שלא זכו להצלחה, למשל קבוצת נשים מהצפון שמייצרות ריבות מיוחדות. "לצערי הרב, אחדות מהן לא השכילו להבין את המשמעות של שותפות אמיתית: עוד לפני שהוקמה האגודה נוצרה מתיחות בינן לבין שאר הנשים בשאלה מי יעמוד בראש האגודה, לכן בשלב זה הן החליטו להתפזר ולהמתין", אומר ברנר ומדגיש כי הבסיס להקמת אגודה שיתופית הוא שותפות. "צריכה להיות הבנה פנימית מצד כל מי שרוצה להצטרף לאגודה כבעלים".
במפעלי חבל מעון שבמועצה האזורית אשכול ההבנה הפנימית הזו קיימת כבר 50 שנה, מאז שהוקמה ה'אגודה השיתופית החקלאית' בידי 10 קיבוצים. היום היא מונה 13 קיבוצים - מבארי שבצפון עד כרם שלום שבדרום וצאלים שבמזרח - והיא נחשבת אחד העסקים הכלכליים הגדולים ביותר בחקלאות ובהתיישבות.
המחזור שלה (מבחינת מכירת התוצרת) הוא כרבע מיליארד שקל בשנה, והרווח השנתי לפני חלוקת הרווחים הוא 5-4 מיליון שקל בשנה. מחצית מהתוצרת מיועדת לייצוא ומחציתה לשוק המקומי ולתעשיה. לפני כ-4 שנים נכנסה האגודה למהלך של מיתוג ויצרה את מותג-הגג דוד משה. המוצר הראשון ששווק במסגרת המותג היה תפוחי אדמה. "הגענו למצב שבו המותג היה חזק מהמוצר, והביקוש היה גדול מההיצע", אומר השי רובין, מנכ"ל הקואופרציה.
לפני כשנה וחצי מיתגה האגודה גם את ענף הגזר-ועוד היד נטויה. "המטרה המוצהרת שלנו היא למקסם את התרומה לאמצעי הייצור שבמחסור (מים, אדמה, כוח אדם ועוד - ה.ס.ב), תוך כדי הקפדה על כלים קואופרטיביים", אומר רובין ומדגיש שלכל 13 הקיבוצים יש תעודת השתתפות זהה וכוח הצבעה שווה.
גם חלוקת הרווחים שווה, אם כי לפעמים ניתן ביטוי להיקף הפעילות. "אגודה שיתופית חקלאית היא הדרך הנכונה ביותר-מבחינה אידאולוגית ומבחינה כלכלית - להתארגנות של חקלאים בתנאי התחרות הגוברת", מסכם רובין.
כשמיכה ברנר מונה ליו"ר המרכז ליזמות שיתופית בישראל לפני כשנתיים, הוא החל לבדוק מה קורה בעולם. "נחשפתי לנתונים מפתיעים וגיליתי שבניגוד לארץ, המודל השיתופי גדל, פורח ומשגשג במגוון רחב של תחומים ובהם חקלאות, בנקאות, תעשיה, שיכון, ביטוח וספורט.
טויוטה, מועדוני הכדורגל ריאל מדריד וברצלונה, שבהם האוהדים הם בעלי המניות ובוחרים את ההנהלה, ואיריזר הספרדית, שעוסקת בהרכבת אוטובוסים - אלה רק כמה מהדוגמאות הבולטות לאגודות שיתופיות. בספרד יש חברת ביטוח ובנק שהם אגודה שיתופית, בשבדיה יש שיכונים שהם אגודה שיתופית, בארצות-הברית יש תאגידים להולכה ולייצור חשמל שהם אגודה שיתופית, והרשימה ארוכה".
אחת הסיבות להצלחת המודל - פרט לכך שהוא מספק תעסוקה לאנשים רבים ומצמצם את האבטלה במדינה-היא יתרונותיו בהשוואה לחברות הפרטיות. "כיוון שבחברות השיתופיות אין גוף שלוקח את הרווח העודף, הן מסוגלות מצד אחד לאפשר תנאי תשלום נוחים יותר ללקוחות ומצד שני להעניק תנאי שכר טובים יותר לעובדים. יתרון נוסף הוא שכשהקואופרטיב מתרחב, אין צורך לשלם מס על ההון המצטבר כמו בעסקים פרטיים".
שנות ה-30 היו שנות הפריחה של האגודות השיתופיות בישראל, אך מסוף שנות ה-60 ואילך פחת מספרן במידה ניכרת, ובשנת 2000 כבר כמעט לא קמו אגודות חדשות ונותרו רק כמה אגודות ותיקות כמו אגד, קו-אופ ירושלים והקואופרציות החקלאיות.
ברנר החליט להחיות אותן: "הקמנו מחלקת שיווק, פתחנו אתר באינטרנט, יצרנו קשר עם משרד יחסי-ציבור ובימים אלה אנחנו מכינים עבודת מטה גדולה, שאמורה למפות את המדינה כדי למצוא אנשים שניתן לקיים איתם דיאלוג בנושא ושרוצים לפתח אגודות שיתופיות". לדבריו, אגודה שיתופית לא נועדה להחליף מודל כלכלי קיים או להתחרות בו, אלא להציע אפשרות נוספת שעשויה להתאים לאנשים רבים שלא נחשפו אליה.
"לדעתי, יש לה מקום במציאות הכלכלית בישראל, והיא צריכה להיות עוד מוצר בסל אפשרויות התעסוקה והמודלים הכלכליים", ברנר מסכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
