אֲנִימֶדְיָה
אתר YouTube, המאפשר לגולשים להעלות ולצפות בסרטונים, הוקם רק לפני שנה וחצי כפרויקט נסיוני של זוג החברים צ'ד הרלי וסטיב צ'ן, והפך ללהיט היסטרי שמשדר 100 מיליון קליפים ביום. רוגל אלפר בודק אם ההברקה של השניים תשחרר אותנו מתרבות הרייטינג, או שמעכשיו כולנו נבהה בנערות מרמלה שעושות פרצופים למצלמה
YouTube, להלן יוטיוב, הוא האתר שבו 8,245,857 צופים מרחבי העולם, ובעצם 8,654,231 עד סיום הקלדת המשפט הנוכחי, ראו את בתך בת ה-12 רוקדת בחדרה לבושה בחצאית הוואי וחובשת את תחתוניך על ראשה לצלילי גרסת טכנו של "הבה נגילה" בהפקת בנך בן התשע וחצי. אל תהיה גאה מדי. מעבר לכך שלא מדובר בהישג אמנותי משמעותי במיוחד, יותר משמונה מיליון צופים זה לא מי יודע מה הרבה ביוטיוב, שהוא האתר ה-13 הכי פופולרי ברשת ואתר שיתוף קובצי הווידאו המצליח ביותר. הוא מאפשר לגולשים להעלות קובצי וידאו, לצפות בקבצים ולשתף בהם אחרים. מאה מיליון וידאו קליפים נצפים בו מדי יום. 65 אלף קליפים חדשים מועלים בו כל 24 שעות. 20 מיליון אנשים גולשים בו כל חודש. קבוצת בני ה-12 עד 17 דומיננטית מאוד בקהל של יוטיוב.
ועל בועת הדוט.קום שמעת? אז הנה עוד אופנה שתחלוף כשהבת שלי תירשם ל"כוכב נולד 7" במקום לעשות שטויות באינטרנט. אפשר לחזור לכתיבת טוקבקים?
אז זהו, שלא. כי בעקבות הקליפ המצליח שלה זכתה בתך גם לערך באנציקלופדיה המקוונת וויקיפדיה. אנו נמצאים כעת בפתחו של עידן המכונה "ווב 2.0", הדור השני של שירותים מבוססי רשת, כאלה המאפשרים לאנשים לשתף פעולה ולחלוק מידע בסביבה מקוונת באופן חדש לגמרי.
הרשת, טוען העתידן פול סאפפו מעמק הסיליקון, נמצאת בעיצומו של תהליך מוטציוני בדרך לגיבוש צורה חדשה. בועת האינטרנט לא היתה הסוף אלא רק סוף ההתחלה, מהמורה שלא תמנע את המהפכה. בדיוק כמו שהטלוויזיה עמדה בשנות החמישים של המאה הקודמת במרכז מהפכת תקשורת המונים, הרשת ניצבת כעת במרכז ניצני מהפכת התקשורת האישית, Personal Media, או Me Media, שתכונה כאן, ונתבע על המושג זכויות יוצרים אם הן עדיין שוות משהו בימינו, "אֲנִימֶדְיָה".
אוקיי, אז מהי מהפכת האנימדיה?
טוב ששאלת. בהוויית האנימדיה תחליף הרשת את הטלוויזיה בתור המדיה העיקרית. מיקומה, באמצעות אינטרנט אלחוטי וסלולר דור שלישי, יהיה בכל מקום ומקום בסלון. חוויית השימוש בה תהיה פעילה והשתתפותית במקום סבילה. הגולש בן הדור הדיגיטלי לא מוכן להסתפק בצפייה ובצרכנות סבילה אלא דורש להשתתף וליצור. הוא כבר לא מגדיר עצמו כצרכן אלא מזדהה כצרכן-יצרן.
תקשורת ההמונים מבוססת הטלוויזיה נשלטה על ידי מספר קטן של שחקנים גדולים, חברות הפקה וגופי שידור. השחקנים המובילים בשוק האנימדיה הם רבים וקטנים, ראה בתך בת ה-12 (וכן, קלטנו אותך מציץ בקליפ שלה ביוטיוב, אתה הצופה התשעה מיליון).
הסיסמה של יוטיוב היא "Broadcast Yourself", "שדר את עצמך". במקום לצפות בתכנים שמשודרים בערוצי ברודקאסט מסורתיים, כגון ערוץ
"אנשים הופכים למו"לים, עורכים ומפיקים", מסביר שאולי אלימלך, מנכ"ל אתר nrg מעריב. "הם רוצים להביע את עצמם. כל אחד רוצה להציג עצמו כיותר גדול, יותר מצחיק ויותר שנון. המגמה העולמית של אתרי רשות חברתית כמו פליקר, יוטיוב ומייספייס מתחזקת בקצב מדהים. יש קפיצות מפחידות בנתוני הדפים הנצפים. בני ה-17-12 הם אמנם הגרעין הקשה, אבל זה מגיע גם לבני 30 ומשהו. זה מידבק. אנשים רוצים להביא את עצמם לידי ביטוי באמצעות הכלי הזה".
אתר האנימדיה של nrg, שוקס, הושק לפני שנה תחת הלוגו "I present myself" ("בוא תשוויץ מי אתה", מתרגם אלימלך) וכבר מונה קרוב לחצי מיליון גולשים מדי חודש ומכיל יותר מ-46 אלף אתרים אישיים, שהפופולרי שבהם שייך לבחורה בת 14.5 מפתח תקווה המפחדת "מכפות רגליים חחחח, אל תשאלו למה!!!" ולומדת "בכיתה ט' חיחיחי". שוקס העניק לה מה שאלימלך מכנה "כלים דיגיטליים לבניית האתר האישי האולטימטיבי", וכעת השחקנית החדשה הזו בזירת התקשורת הישראלית, הקוראת לעצמה "דניתתתי", היא אכן, כפי שמעיד עליה אלימלך, "פאבלישר לכל דבר ועניין בעידן הדיגיטלי". את שוקס, אגב, אין כמעט צורך לשווק. "הצד הוויראלי עושה את העבודה, זה מתפשט בצורה היסטרית", אומר אלימלך.
רגע, לא הבנתי, חוץ מבתי בת ה-12 רוקדת עם התחתונים שלי על ראשה, מה בעצם אפשר לראות ביוטיוב?
הרבה מאוד וידאו ויראלי, או וידאו נגיפי, כלומר תוכני וידאו שמופצים בתהליך של שיתוף קבצים ברשת: יש ביוטיוב תוכן חובבני שנוצר על ידי גולשים, מהופעות קצרות או בלוגים במתכונת וידאו עד צילומי וידאו של חיילים בעיראק, וגם קליפים מוזיקליים מקצועיים וקטעים מתוכניות טלוויזיה. כל הקבצים מוגבלים לאורך של עשר דקות, בעיקר כדי למנוע הפרות של זכויות יוצרים.
הקליפ המפורסם הראשון ביוטיוב היה "דוד אוטובוס". שעת לילה, אוטובוס בהונג-קונג. נוסע מבוגר, "דוד" בעגה סינית, משוחח בנייד בקול רם. נוסע צעיר שיושב מאחוריו ומנסה גם הוא לדבר בטלפון מתרעם עליו, טופח על כתפו ומבקש ממנו להנמיך את קולו. הדוד מתעצבן, נפנה לאחור, מתיישב על ברכיו, חוטף קריזה, צועק עליו במשך שש דקות ובין היתר מסביר לו שהוא נתון ללחצים ומבטיח לזיין את אמו לכשיזדמן לו. עד פברואר 2005 היתה האנקדוטה החביבה הזו נשארת מנת חלקם של נוסעי האוטובוס וקומץ חבריו של הצלם. בזכות יוטיוב היא היתה לאחד הקטעים הנצפים ביותר בעולם.
אז יוטיוב הוקמה כדי שאנשים יוכלו להקרין לכל העולם כל מה שעולה על רוחם?
כן, או כדי לספק לאנשים עובדים דרך טובה יותר מסוליטר להפיג את השעמום בעבודה. יוטיוב הוקמה על ידי צ'ד הרלי בן ה-29 וסטיב צ'ן בן ה-27. "סטיב ואני היינו במסיבה בסן פרנסיסקו בינואר 2005", מספר הרלי, "וצילמנו צילומים דיגיטליים וסרטי וידאו. למחרת גילינו שקשה לנו לשתף את חברינו בקובצי הווידאו מפני שהם היו כבדים וגדולים מדי בשביל אימייל ונדרש הרבה יותר זמן להעלות אותם אונליין. חשבנו שחייבת להיות דרך טובה וקלה יותר. בפברואר התחלנו לפתח את המוצר. בדצמבר השקנו רשמית את יוטיוב".
קצת קשה לזהות את משרדי יוטיוב כבסיס שממנו מתפשטת מהפכת תקשורת עולמית. מדובר בדלת זכוכית בלי שלט הממוקמת בין מסעדה יפנית לבית קפה בעיירה סן מטאו שבקליפורניה. וילונות אדומים מאיקאה המשתלשלים מהתקרה מפצלים את חלל העבודה שאותו חולקים 30 עובדים בלבד. פינת הקפה היא כיור ומדפים עמוסים בשקיות חטיפי דוריטוס. צעצועים מפוזרים על הרצפה.
הרלי וצ'ן המציאו משהו גדול מאוד די במקרה ונהפכו בן לילה מסתם עוד שני מתכנתי היי-טק למעצבי הפרדיגמה החדשה של הרשת. אבל זה לא אומר שהם לא מבינים שהם תפסו את רוח הזמן בביצים, וזה גם לא אומר שהם לא יודעים איך לעשות מזה הרבה כסף.
טוב, אני תכף גולש ל-www.youtube.com מה אני אראה בעמוד הבית?
את רשימת הקליפים הנצפים ביותר כמובן, ובראשם "אבולוציית הריקוד" של קומיקאי אלמוני בשם ג'דסון לייפלי, מערכון בן שש דקות שבו הוא מבצע ריקודים שונים מ-50 השנה האחרונות, שכבר נצפה על ידי יותר מ-30 מיליון בני אדם ברחבי העולם. יש גם וירטואוז גיטרה מקוריאה שמנגן בחדר השינה שלו, זוג בנות מרמלה שמשתטה לצלילי השיר "היי" דל להקת הפיקסיז וקטע מתוך תוכנית מהתלות בטלוויזיה היפנית שבמסגרתו מתיישבים עוברים ושבים תמימים על האסלה בשירותים ציבוריים ומגלים לפתע שהאסלה מתרוממת, התקרה נפתחת והתחת העירום שלהם מתנוסס לעיני כל באיזה חניון. אבל יש גם קדימונים לסרטים, קטעים מתוך סדרות טלוויזיה של רשת NBC האמריקאית וקליפ של חברת "נייקי" שבו נראה רולנדיניו משתעשע בווירטואוזיות בכדור.
ומכאן שיוטיוב תגמור כמו נאפסטר, אתר שיתוף קבצי המוזיקה החלוצי, ותימעך בסדרת תביעות בגין הפרת זכויות יוצרים של חברות המדיה הגדולות והמבוססות?
זהו, שלא. יוטיוב אמנם התחילה בתור מהלך מחתרתי במוסך, אבל היא יצאה ממנו מהר והפיקה היטב את לקחי קודמיה. התקשורת המסורתית בעצם שמה לב ליוטיוב כשקליפ של מערכון בשם "יום ראשון עצל" מתוך התוכנית סטרדיי נייט לייב של NBC הופיע באתר. הוא כמובן נצפה מיליוני פעמים. אן-בי-סי התעקשה על זכויות היוצרים שלה ותבעה מהרלי וצ'ן להוריד את הקליפ. הרלי וצ'ן נעתרו מיד וגם הודיעו שינהגו כך בעתיד בכל מקרה שבו יובא לידיעתם כי יוטיוב מפרה זכויות יוצרים.
אבל אן-בי-סי נאלצה להודות שהצפייה המקוונת בקטע הביאה לסטרדיי נייט לייב יותר פרסום משהתוכנית קיבלה זה שנים. זמן קצר לאחר מכן חתמה עם יוטיוב על הסכם להעלאת פרומואים לתוכניותיה באתר. אן-בי-סי הבינה שצרכניה מחפשים אופני בידור חדשים, שיתופיים ויצרניים יותר, ושהיא לא תוכל לאורך זמן להתעלם מקהילה חדשה שמתפקדת בתור הוויה דיגיטלית.
"מבחינת קצב חדירה והתפתחות, זו אולי התופעה הדרמטית ביותר בתולדות המדיה", מכריז אורי שנער, לשעבר נשיא שידורי קשת, אחת משתי זכייניות ערוץ 2, שעומד בימים אלה להשיק מיזם רשת ברוח יוטיוב, שמתמקד באנימציה ומשתלב בגל הרשת 2.0. "לפני שנתיים מיזם כזה עם מאה מיליון גולשים ביום היה נשמע מטורף לגמרי. תעשיית הטלוויזיה התבגרה. אן-בי-סי פעלה בהתחלה בדקך של לקרוע אותם ובסוף החליטה לשתף פעולה. If you can't beat them, join them. רופרט מרדוק קנה את מייספייס אפילו בלי שיהיה לו מודל עסקי. הוא פשוט הבין שהצופים עוברים למקום אחר ושצריך להיות שם. יש הבנה שיש כוח גדול שמבין משהו עמוק בצורכי הגולש והצופה. אין סיכוי להילחם בהם".
אז מייסדי יוטיוב הולכים להיות יותר עשירים מביל גייטס?
לא בטוח, אבל כנראה שלא צריך לדאוג להם. שנער: "המספרים פנומנליים. מישהו צריך לפצח את המודל העסקי. בסופו של דבר יהיה כסף במקום שבו יש כל כך הרבה אישונים עם מעורבות רגשית כל כך גדולה של הגולשים. יש פה שפה בינלאומית. זה חלק מהכוח. אשכרה כפר גלובלי, שבאמת חוצה גבולות ותרבויות".
יוטיוב גייסה 11.5 מיליון דולר מקרן ההון סיכון סקויה קפיטל, שגם תמכה בגוגל בתחילת הדרך. אבל הוצאותיה תופחות. עלות רוחב הפס שלה בלבד מוערך בסביבות 400 אלף דולר בחודש. הרלי פורש את החזון: "זירת הבידור הדיגיטלית משתנה לגמרי. המשתמשים שולטים. הם קובעים מה הם יראו ומתי הם יראו את זה. הקהילה בשליטה יותר מתמיד. המודל העסקי שלנו מבוסס על פרסומות. אנו בוחנים דרכים להגיש פרסומות רלוונטיות שיועילו לחוויית הצפייה. אנחנו מתקדמים בזהירות כדי לא לפגוע באווירה הקהילתית. בסופו של דבר הגולשים יקבעו מה מבדר אותם – בין אם מדובר בתוכן שנוצר על ידי גולשים אחרים או בקליפים מקצועיים. הקהילה שלנו תמיד תשלוט במצב ותקבע מה מקבל רייטינג גבוה".
הצעד הראשון של יוטיוב בגיבוש המודל העסקי היה חתימת הסכם עם חברת התקליטים האחים וורנר בחודש שעבר לקידום תקליטה החדש של הכוכבנית פריס הילטון, שהקליטה קליפ במיוחד בשביל גולשי יוטיוב. רובין בכטל, ראש מחלקת מדיה חדשה בוורנר, הסבירה: "גם פריס הילטון וגם יוטיוב הן תופעות בתרבות הפופ. אך טבעי הוא שפאריס תהיה הראשונה להשתלב ביוזמת הפרסום החדשה של יוטיוב".
הילטון איננה בדיוק סמל מהפכה תרבותית, וגם הבת שלי שרה "הבה נגילה" עם התחתונים שלי על הראש לא באמת מסכנת את מכירות הדיסק הבא של בריטני ספירס. הזבל הוא אותו זבל והכסף הגדול בסוף הולך לאותם תאגידים מוכרים. המשקל התרבותי של יוטיוב זניח, לא?
לא ברור. כריס אנדרסן, העורך של מגזין Wired, טוען שאתרים כמו יוטיוב ואמזון מבשרים מודל כלכלי חדש לגמרי לתעשיות התקשורת והבידור. תעשיית הבידור של המאה ה-20 התבססה על להיטים. כלכלת הבידור הדיגיטלי המתהווה תהיה שונה לדעתו באופן קיצוני. לא עוד שלטון המכנה המשותף הנמוך. הסניף הממוצע של רשת הספרים האמריקנית בארנז אנד נובל מחזיק 130 אלף כותרים. אבל יותר ממחצית ממכירות הספרים באמזון מגיעות מחוץ ל-130 אלף הכותרים המובילים באתר. ומכאן ששוק הספרים שאפילו לא נמכרים בחנות הספרים הממוצעת גדול משוק הספרים שכן נמכרים בה. אתרי האינטרנט בדור של רשת 2.0 משחררים את שוק התקשורת והבידור מכבלי העולם הפיזיקלי. קמעונאים מקוונים פטורים מההכרח למצוא מספיק קהל מקומי שמצדיק החזקת ספר מסוים בחנות או סרט מסוים בספריית הדי-וי-די, או הקרנת הסרט בקולנוע השכונתי. הקהל שלהם בכל מקום ואין להם בעיה של מגבלת מקום פנוי במדפים. אף מכשיר טלוויזיה, גם אם הוא מחובר לכבלים ולוויין גם יחד, לא מציע מיליוני קטעים לצפייה בו בזמן.
אמזון מוכרת ספרים גם ברשימת 300 אלף הכותרים המובילים באתר וגם ברשימת 400 הכותרים המובילים. כל ספר באמזון מוצא קהל. אפילו אם מדובר בכמה אנשים בלבד כל חודש, איפשהו בעולם. את התופעה הזו מכנה אנדרסן "הזנב הארוך".
פרופסור שיזף רפאלי, ראש המרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה, סבור שתופעת הזנב הארוך מגיעה ל"מימוש כמעט אולטימטיבי" ביוטיוב, ושזו הבשורה התרבותית האמיתית של האתר: "גם בגוגל, יותר מ-50% מהחיפושים מורכבים ממילות חיפוש שמופיעות מעט מאוד פעמים. הדור הדיגיטלי לא כל כך מרוכז בלהיטים. עניינו הגדול הוא תרבות הנישה. אני משתמש במילה מהפכה במשורה. זו התפתחות, שינוי, חידוש. הטלוויזיה כמדורת שבט הרי התחילה להתפורר עם ריבוי הערוצים והמצאת הדי-וי-די. יוטיוב היא עוד נקודה בקו שהמגמה שלו התחילה הרבה קודם. זה לא קורה בן לילה. כבר שנים אנחנו שומעים את התופים האלה".
"הסיפור המעניין של הזנב הארוך – הרעיון של כלכלה חדשה. כלכלה שהיא לא של להיט אלא של מלאי אינסופי. היא משליכה על התרבות שמחפשת כוכב שיביא את הלהיט הגדול. בסביבה של יוטיוב היצרן הוא לא גדול, לא תאגיד, לא שולט בשוק. למיליוני הקטעים הלא מאוד נצפים ביוטיוב, אלה ששוכנים בזנב הארוך של האתר, יש עוצמות בלתי רגילות. דווקא אלה שלא בטופ-10. זה לא היה לפני יוטיוב. לכל אורך הזנב הארוך יש עדיין קהל. זה לא קרה קודם. פעם היתה הצגה יומית אחת. התוצאה היא שחיקה במעמד הלהיט, כלכלה של עודף במקום מחסור. יש ביוטיוב הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל להגיע אליו. זו כלכלת מלאי אינסופי. הקליפ של הבחורות מרמלה שרות את 'היי' של הפיקסיז זה כל כך לא העניין. זה הקרויוז. מי שמתייחס אליהן כאל העיקר עדיין חושב במונחים של להיט. המהות היא הזנב הארוך".
אורי שנער מפתח את הרעיון: "טעם הקהל הרבה יותר מגוון ופחות צפוי ממה שחשבנו. ביוטיוב עולים המון תכנים שפעם היו נפסלים לשידור. פעם יוצר עבר שבעת מדורי גיהנום מרגע שהיה לו רעיון ועד שהגיע לקהל בטלוויזיה. ביוטיוב יש קיצור מוחלט של השרשרת. אין פיילוטים. אין סינון".
"מה אנחנו באמת רוצים?" שואל אנדרסן. "אנחנו רק מתחילים לגלות, אבל ברור לחלוטין שאנחנו רוצים יותר... והתועלת התרבותית מתבטאת בהרבה יותר גיוון, שמוחק את ההשפעות התפלות של מאה של הפצה שמושתתת על הגיון של מחסור. זה הקץ לרודנות הלהיט".
אפשר לחשוב שיוטיוב הולך לשבור את אחיזת החנק של הזרם המרכזי על טעם הקהל. כבר הספקתי לגלוש באתר. הגעתי גם לקצה המרוחק ביותר של הזנב הארוך. יש שם בעיקר זבל.
"בטח", כותב אנדרסן, "יש הרבה זבל. אבל יש גם הרבה זבל שמתחבא בין הלהיטים בדיסקים שהם רבי מכר. אנשים מדלגים על הזבל בדיסקים".
"תוכן חובבני לא בהכרח אידיוטי יותר מתוכן הוליוודי מקצועני", מתריס רפאלי. "היה זבל קודם ויש זבל עכשיו, רק יותר חינני לטעמי, כי הוא פחות יומרני ואין לו עלויות הפקה מנופחות".
"יש המון ג'אנק", מסכים שנער, "המון זבל. וקשה למצוא יהלום בזבל". הוא צופה שבעתיד אתר כאוטי כמו יוטיוב יופעל על פי מודל משולב, מעין סינתזה עם תקשורת מסורתית יותר. "הוא לא יהיה לגמרי ערוך, אבל גם לא לגמרי כאוטי. יהיה איזון נכון".
הזבל הוא בין היתר המחיר שתרבות משלמת על דמוקרטיזציה של מנגנוני ייצור התרבות שלה. צודק רפאלי כשהוא אומר שהתאגידים המייצרים את תרבות ההמונים של הזרם המרכזי מפיקים לא פחות זבל. ובכל מקרה, צריך לברך על כך שהזנב הארוך מאפשר להרבה יוצרי נישה מעניינים שפעם היו נזרקים מכל המדרגות להגיע לקהל, קטן ככל שיהיה: ושבאמזון יש לספר עם מכירות זעומות צידוק קיומי כלכלי זהה לזה של רב מכר היסטרי. "חלק גדול מהלהיטים הרוויחו את מקומם ביושר", כותב אנדרסן. "שירים, סרטים וספרים מצוינים מושכים קהלים גדולים ורחבים. אבל צרכנים מגלים כעת שטעמם איננו זרם מרכזי כפי שחשבו, או כפי שעוצבו לחשוב באמצעות מערכי שיווק, היעדר חלופות ותרבות מבוססת להיט".
נגיד שבתוך זנב הזבל הארוך ביוטיוב מתחבאות גם כמה פנינים. ונגיד שאני אצליח פעם לפנות מספיק זמן כדי למצוא אותן. הן עדיין יהיו קצרות מאוד ובאיכות גרועה להחריד. יש גבול לערך של יצירה שהפקתה ירודה ושנדחפת למסגרת זמן קצרה ומלאכותית.
פרופ' רפאלי דווקא חוכך ידיו בהנאה: "חזינו את הדיגיטציה, את הכלכלה החדשה ואפילו את הזנב הארוך. אבל ההתקצרות זו המהפכה האמיתית. התקצרות הזמן והתקצרות המסך. קהל שלא צריך סינמסקופ ולא דולבי, לא אורך ולא רזולוציה גבוהה. הבשורה היא בתמצות. יש תכנים מתומצתים ומדויקים. הדור הדיגיטלי נהנה מתכנים קצרים. יש עדנה לקצר. ההתכווצות בתשומת הלב, במסך, ובתביעות מאיכות המסך והצליל מולידה מינימליזם מבורך".
שנער מעיר שביוטיוב ניכר שיפור מתמיד באיכות הסאונד והתמונה. גם אם האתר מורכב כעת בעיקר מהשתטויות, מפדיחות, משטויות, מבדחנות ומהתנהגות טיפשית ברזולוציה נמוכה – למצער בעיית הרזולוציה אמורה להיפתר במהרה.
לא שאני כזה חסיד של מדורות שבט, אבל חברה זקוקה לאיזה דבר מלכד, לא? יוטיוב לא מאיים על המרקם החברתי?
זו בדיוק הטענה של העתידן מעמק הסיליקון פול סאפפו, דווקא חסיד המעבר מתקשורת המונים לאנימדיה. הוא מזהיר מפני בידוד חברתי ואינטלקטואלי בעידן הרשת 2.0. "תקשורת המונים העניקה לחברות חוויות מדיה משותפות. לדוגמה, בעידן הטלוויזיה במאה החולפת, האמריקנים ראו את אותן מהדורות חדשות בערב, אותן תוכניות בזמן צפיית שיא... המצב שונה היום באופן דרמטי... משתמשים יכולים לבחור מתוך אוקיינוס קיברנטי אדיר של מדיה ולהרוות לחלוטין את מרחב המידע שלהם אך ורק במקורות מידע שמחזקים את השקפות עולמם. כל אחד מאיתנו יכול לכונן לעצמו גינת מדיה אישית שמוקפת בחומה... זהו חומר נפץ חברתי".
"ה-we הופך ל-I", מסכים אלימלך מ-nrg. הוא חוזה שבעתיד תתפצל חוויה לאומית קולקטיבית כמו כוכב נולד למספר רב של אירועי מדיה המשותפים לשבטים קטנים יותר, כי "אנשים ייצרו כוכבים נולדים כל הזמן באתרי רשות חברתית".
כאן מעניין לציין שמייסדי יוטיוב, הרלי וצ'ן, תמיד מדגישים שגולשי יוטיוב הם "קהילה". "אנחנו בונים קהילה", אמר פעם הרלי וכשנשאל האם כבר שכר אנשי מכירות השיב: "עוד לא. אנחנו באמת מנסים לפתח קודם כל משהו שעובד בשביל הקהילה שלנו".
רפאלי לא שותף לפחדים של סאפפו: "אני לא מאמין שקהילתיות היתה שם מלכתחילה. הקהילתיות ממילא היתה שקרית ואשלייתית. אנשים לא הפנימו את עולם הערכים שלהם מ'סטארסקי והאץ'' ואת 'בית קטן בערבה' הרי לא ראו בהארלם. גם כאן לא היתה לחברה הישראלית מערכת ערכים משותפת כשכולם ראו חיים יבין".
ומה בדבר הקהילה שהרלי וצ'ן בונים?
"אני לא משתמש במונח קהילה. מה שמעניין זה דווקא שזו לא קהילה אלא הרבה שבטים קטנים. זו לא קהילה בשום מובן של עולם מושגים משותף".
ואולי כולם טועים:
אנדרסן טועה כי גם תרבות הזנב הארוך בכל זאת מושתתת על הלהיט, והדחף שמניע את רוב רובם של משתמשי יוטיוב הוא הרצון הבוער להיות כוכבים, חסרי כישרון ונעדרי מקוריות, כוכבים שהם סתם רודפי פרסום.
הרלי וצ'ן טועים כי הם לא "בונים קהילה" אלא מעניקים פלטפורמה לישות כאוטית שיצאה מכלל שליטה.
סאפפו טועה כי אין שום דבר מבורך בקונצנזוס הדביק של הזרם המרכזי ורפאלי טועה כי יוטיוב לא מציעה גיוון אמיתי אלא גיוון אשלייתי – עוד הרבה מאוד מאותו הדבר.
והאמת היא שכנראה מוקדם מדי לקבוע.
מילא שיוטיוב תחליף מתישהו את ערוץ 2. את זה הציוויליזציה תשרוד. אבל שוויקיפדיה תחליף את האנציקלופדיה בריטניקה? זה כבר סוף העולם שאנחנו מכירים.
אולי, אבל זה לא סוף העולם שמכירים ילדיך. וויקיפדיה, שהושקה ב-2001 וממוקמת במקום ה-17 בטבלת האתרים הנצפים ביותר ברשת, היא אכן נקודה טובה לסיים את הדיון בתועלת ובסכנות שגלומות בתופעת האנימדיה. מסירת תעשיית הבידור לידיד כל גולש חובב היא עניין אחד ואילו מסירת מפעל קיטלוג כל הידע האנושי לידיים הלא במיוחד אמונות האלה הוא עניין שונה בתכלית.
במהדורה המקיפה ביותר של אנציקלופדיה בריטניקה יש 120 אלף ערכים בלבד, ואילו בוויקיפדיה יש כבר יותר ממיליון, ובהם ערכים על סודוקו, תעתוע קאפגראס (התחושה המוזרה שקרוב משפחה הוחלף על ידי מתחזה), איסלאם באיסלנד והוראות לבניית תנור מפחית משקה מוגז. מספר הערכים צפוי רק לגדול מפני שוויקיפדיה, כמו כל ציוויליזציית הזנב הארוך, משוחררת ממגבלות פיזיות על גודלה.
בכתבה שהתפרסמה במגזין ניו יורקר בסוף יולי סופר שוויקיפדיה מעסיקה רק חמישה עובדים וממומנת בעיקר על ידי תרומות, רובן בסך 20 דולר או פחות. ערכי האנציקלופדיה המקוונת נכתבים על ידי אלפי אנשים אנונימיים ברחבי העולם שבאמת ובתמים מתפקדים כקהילה בעלת ערכים משותפים, חוקים, נורמות ומטרות זהות. הנה אתר ללא מטרות רווח שבאמת מוקדש לטובת הכלל. השאלה היא אם הוא עושה טוב.
את זה אי אפשר לגלות במשרדי וויקיפדיה, שממוקמים בסנט פטרסבורג שבפלורידה. כתבת ה"ניו יורקר" סטייסי שיף גילתה שם קירות חשופים, רהיטים חבוטים ועציץ מת אחד. מלאכת ניהול וויקיפדיה נמסרה על ידי מייסד האתר, ג'ימי וויילס, בידי קומץ של כאלף אדמיניסטרטורים, המכונים admins, שיושבים מול מסכי המחשב שלהם אי שם בעולם ומוחקים ערכים או מגנים עליהם מפני שינויים נוספים. וויילס גם מינה ועדת בוררים שפוסקת במקרי מחלוקת, וכאלה לא חסר, ומן הסוג הסוער.
ובכל זאת, חרף כל הנהלים והביורוקרטיה, וויקיפדיה היא אנרכיה. נער בן 15 ופרופסור מדופלם נהנים ממעמד זהה שם. היררכיות נמחקו כליל. בעולם האקדמי מתחזקת הדעה שלאנשים שבאמת יודעים על מה הם מדברים אין מה לחפש בוויקיפדיה. כתב העת המדעי Nature השווה 42 ערכים מדעיים בוויקיפדיה ובאנציקלופדיה בריטניקה ומצא כי בוויקיפדיה יש ארבע טעויות על כל שלוש בבריטניקה. נשיא בריטניקה טוען שאם וויקיפדיה תמשיך להתנהל ללא ערכאת עריכה היא "תידרדר למסת בינוניות אדירת מימדים של מאמרים לא מאוזנים, לא אמינים ולעתים קרובות לא קריאים". וויילס טוען שהאנציקלופדיה בריטניקה תפסיק להתקיים בעוד חמש שנים.
מה אפשר לומר על אנציקלופדיה שהיא לפעמים נכונה, לפעמים שגויה ולפעמים בלתי קריאה, שואל הניו יורקר. אפשר לומר עליה כך: אין בעולם מקור ידע רחב, יעיל ונגיש יותר. בדיוק כפי שאין בעולם מקור רחב, יעיל ונגיד יותר מיוטיוב לקטעי וידאו. הבעיה היא שהידע בבריטניקה הוא בסטנדרט גבוה יותר, בדיוק כפי שקטעי הווידאו ב-BBC הם בסטנדרט גבוה יותר מאשר ביוטיוב.
במהפכת רשת 2.0, תקשורת ובידור חדלו להיות מקצועות שכפופים לסטנדרטים מחמירים, ערכים אנציקלופדיים חדלו להיות תחומים שנתונים לשליטת מומחים ומביני עניין. זהו העולם שבו הטוקבק נחשב לא פחות מהמאמר המקצועי והמנומק ושאנקדוטה שצולמה בטלפון סלולרי באוטובוס בהונג קונג נחשבת לא פחות מהסרט התיעודי המושקע. אם החברה הממוחשבת לא תכניס במהרה סדר כלשהו בכאוס הזה ולא תתעקש על מידה מסוימת של היררכיה, ואם וויילס צודק והבריטניקה תפסיק להתקיים תוך חמש שנים, הרי שיש סכנה שתרבות הדור הדיגיטלי תהיה טיפשית עוד יותר מתרבות תפודי הספה שנרדמו כל ערב מול הטלוויזיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
