סליחה, כאן שביתה
תורים ארוכים, דלפקים ריקים, ידיעות על השביתה הנוכחית מתנוססות בעיתונים. להבדיל מהתפיסה הרווחת, שביתה לא מורכבת רק מיצרים ומלהט ובמרבית המקרים דווקא יש לה חוקים. שביתות-איך זה באמת עובד?
בדיעבד, אם היה מוכרז על סכסוך עבודה, הדרך משם לשביתה כללית במשק היתה קצרה מאוד. המושג "שביתה כללית במשק" מוכר לכולנו, והוא חוזר על עצמו כמה פעמים בשנה.
ההבטחות והאיומים לשביתה לרוב לא מגיעים לכדי ביצוע "הדבר האמיתי", אך גם אם כן, בדרך כלל אפשר לדעת מראש מה יהיה אופייה, איך היא תתנהל, מה יהיו תוצאותיה ומתי היא תיגמר.
להבדיל מהתפיסה הרווחת, שביתה אינה מורכבת רק מיצרים ומלהט. במרבית המקרים דווקא יש לה חוקים. היא מנוהלת באופן מקצועי על ידי מומחים, מתוזמנת לעיתוי הכואב ביותר, ואורכה פחות או יותר ידוע מראש ומותאם לכמות הסבל שאפשר לגרום לציבור, מבלי ליצור אנטגוניזם למאבק.
שני הצדדים יעשו במהלכה שימוש רב באמצעי התקשורת, יציגו נתונים מגמתיים וינסו-בצורה מושכלת ביותר, לעורר אצלכם את בלוטת הרגש.
בניגוד לתפיסה המקובלת, שביתה תתקיים בדרך כלל דווקא בתקופת רווחה ולא בתקופת מיתון. עובדים שובתים כשהם יכולים להרשות לעצמם להסתכן בפיטורים וכשיש להם כוח מיקוח בשוק.
בתחילת שנת הלימודים האחרונה התרחשה שביתת המורים העל יסודיים הארוכה ביותר שנרשמה אי פעם בתולדות המדינה.
בימים אלה שוב מאיימים הסטודנטים על השבתת שנת הלימודים האקדמית, והיד עוד נטויה. שביתות-איך זה באמת עובד?
בטלוויזיה אמנם רואים מורים, סטודנטים או פועלים בבגדי עבודה שנושאים שלטי מחאה ויו"ר ועד מתלהם, אבל כבר לא מעט שנים כמעט כל ארגון שמכבד את עצמו שוכר משרד שמתמחה בניהול משברים ומו"מ, שינהל עבורו את השביתה באופן מקצועי.
השובתים אמנם מוצבים בחזית ונשלחים לתקשורת, אבל בברנז'ה כולם יודעים מי ניהל מה עבור מי, וגם מחלקים ציונים על התוצאות.
כחלק מהניהול המקצועי
יש שובתים דומיננטיים יותר, שמכירים את האנשים הנכונים ויודעים איך מתנהלים הדברים, ולכן מקבלים לא מעט החלטות בעצמם - ויש כאלה שמעורים פחות בשטח. במילים אחרות, יש כאלה שמעסיקים משרד מקצועי ופועלים לפי הוראותיו.
"משרד טוב של ייעוץ אסטרטגי צריך להבין איך מתנהלים הדברים במסדרונות הממשל, מה חושב הצד השני. הוא צריך לשחק שחמט עבור האנשים שהוא מייעץ להם ולדעת אילו מהלכים לנקוט ואילו לא, כדי לעורר את דעת הקהל ולגייס אותה לטובתך", אומר רוני רימון מרימון-כהן-שנקמן, מומחה בניהול מאבקים ומשברים תקשורתיים.
כמעט אין שביתות ספונטניות. לא במקרה אין שביתות מצילים בחורף, עובדי רשות שדות התעופה שובתים לרוב בתקופת החגים והמורים מחליטים על מחאה דווקא בתחילת השנה או אחרי החגים.
תקופה פופולרית במיוחד לשביתות היא לפני העברת התקציב בכנסת. למרות שלעתים קרובות היא מתוארת כאקט ספונטני שנולד כתוצאה מכך ש"בדיוק עכשיו הגיעו מים עד נפש" ו"בדיוק עכשיו התפוצצו השיחות עם האוצר"-השביתה מתוכננת לפרוץ בדיוק בזמן שבו לצד השני זה הכי יכאב.
גם אורך השביתה בדרך כלל מתוכנן מראש: "תגידי לי באיזה ענף את נמצאת, ואומר לך מה אורך השביתה", אומר רימון. הוא מתכוון, למשל, לכך ששביתת מורים בבתי הספר היסודיים לא יכולה להימשך זמן ממושך כפי שנמשכה השביתה של המורים בבתי הספר העל יסודיים.
הבטן הרכה של ההורים היתה הופכת רכה הרבה יותר לו הם היו נאלצים להפסיד ימי עבודה או לשכור שמרטף עבור ילדיהם ה"מובטלים".
שביתה בשדה התעופה תסתיים הרבה יותר מהר משביתת מורים, אחרת סבלנות הציבור תפקע והאהדה כלפי העובדים תהפוך לעוינות; בחברת החשמל מספיקה שביתה אחת בת שעות ספורות כדי לעורר אנטגוניזם ציבורי כלפי המאבק.
לא בכדי עובדי חברת החשמל בעיקר מאיימים. "שביתה שמאורגנת נכון היא כזאת שמנהליה יודעים לחזות מראש את ההתפתחויות. זה כולל גם הערכה לגבי אורך השביתה, מתי הצד השני יהיה מוכן להתפשר ומה כוח העמידה שלך", אומר רימון.
"רן ארז, למשל, קיבל נקודות על השביתה עד שהיא התארכה והוא נשאר עם כלום. כשאתה ממריא, אתה צריך לדעת גם איך אתה נוחת. ארז הכריז מלכתחילה שהוא מוכן ל-3 חודשים, ולי לא היה ספק שזו הולכת להיות שביתה ארוכה".
היועץ האסטרטגי מוטי מורל מסביר כי ככלל הוא אינו חסיד של שביתות. זה כלי אנכרוניסטי, לדבריו, והוא מעדיף פעילות לוביסטית והפעלת מנועי לחץ אחרים - תקשורת, למשל.
למאבק האחרון של מורי התיכונים הוא הצטרף רק לאחר שפרצה השביתה. ובכל זאת, אם כבר שביתה, הוא מציין כמה נקודות שחשוב להתייחס אליהן כדי לשלוט באורכה: "הקושי בשביתה", אומר מורל, "הוא האוצר.
הטקטיקה הקבועה שלו היא התשה: ייבוש של הצד השני על ידי שיחות סרק ועוד שיחות סרק. לכן, לפני שיוצאים לשביתה צריך לבדוק מה אורך הנשימה של השובתים.
במקרה של המורים, למשל, האוצר בנה על זה שהם יישברו אחרי חודש ללא משכורות". " מבחינה משפטית", הוא מוסיף, "צריך לבדוק מה הסיכוי שיוצאו צווי מניעה נגד השובתים".
אחד ממנועי הלחץ האפקטיביים ביותר הוא דעת הקהל, שנבנית לא מעט על ידי הצגת הדברים בכלי התקשורת. גם השובתים וגם האוצר יודעים זאת ומשקיעים מאמצים רבים כדי להיראות טוב.
מבחינת השובתים, הכי חשוב והכי חכם זה ליצור בסיס ערכי ופוטוגני לדרישות העובדים.
"את שביתת המורים, למשל, היה חשוב להציג כמאבק על החינוך, על הקטנת מספר התלמידים בכיתות ועל החזרת השעות שקוצצו- ולא כמאבק על שכר בלבד", מסביר מורל.
נסים דואק, הבעלים של המשרד לייעוץ תקשורתי UNIK, שהיה מעורב בשביתת הסטודנטים ב-2005, מחזק : "צריך להניף דגל שייצור אמפתיה. ב-2005, למשל , לא התמקדנו בהורדת שכר הלימוד אלא בפתיחת שערי האוניברסיטה לכולם".
דרך נוספת לעורר אהדה היא להציג בחזית את החלשים ביותר. הדברים נעשים בקור רוח ובמחשבה תחילה, גם אם הם נראים מקריים לחלוטין.
לא בכדי בשביתות הרופאים ידברו אל המצלמה דווקא החולים, שיפרטו את סבלם. בשביתות שמארגנים עובדי הרווחה יופיעו בדרך כלל נזקק או נזקקת, רצוי הורים לכמה ילדים, ויספרו כמה קשה להם לתפקד מאז נטשה העובדת הסוציאלית את המשרד.
גם הצגת נתונים מגמתית היא דרך נפוצה במאבק על דעת הקהל: "עוד לא ראיתי שביתה אחת שהנתונים בה היו נכונים-אצל שני הצדדים", מצהיר רימון.
"יש המון דמגוגיה, וכל צד מביא דוגמה קיצונית באופן מיוחד". " למשל", הוא ממשיך, "שביתת המרצים האחרונה. המרצים טענו ששכרם נשחק ב-21%, האוצר נתן נתון אחר וכנראה האמת היתה לא שם ולא שם. זו תופעה שיש בכל שביתה והקיצוניות היא מדהימה".
" קיים גם קמפיין הנגטיב", אומר דואק. "משמעותו היא להשחיר את הצד השני וכך לשמוט את הבסיס הערכי לדרישות שלו. אלא שצריך להבחין בין מאבק רגיל ובין שביתה, ולזכור שבשביתה ישנו היום שאחרי וכי בסופו של דבר המטרה היא לשבת יחד סביב שולחן אחד.
לכן, מציין דואק, "כאשר את שולפת נקודות שמשחירות את הצד השני, את מייצרת נזק בלתי הפיך. ככל שקמפיין הנגטיב מפתה-בשביתות צריך לעשות בו שימוש זהיר".
שביתות מוצגות לעתים קרובות כמוצא אחרון, ובחלק מהמקרים זה המצב - העובדים נדחקו לפינה והדרישות שלהם יותר ממוצדקות.
אלא שלא תמיד כך הם פני הדברים: לפעמים מדובר במשחקי כוח בין הגורמים השונים במערכת, ופעמים אחרות מעוניינים מובילי המאבק לצבור נקודות וחשים כי ללא מאבק מתוקשר, לא יזכו להכרה על הישגיהם.
"לצערי הרב, בשביתות תמיד מעורב אגו, וכאשר מנטרלים אותו והולכים לעסוק בבעיות הליבה-מוצאים פתרון", אומר שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים.
לדבריו, בשנים 1994-2004 התקיימו בממוצע מיליון וחצי ימי שביתה מדי שנה. מאז כניסתו של עופרעיני לתפקיד יו"ר ההסתדרות, ולאור שיתוף הפעולה שנוצר בין השניים, הצטמצמו ימי השביתה פלאים.
לדבריו, ממוצע השביתות ב-2005 עמד על 240 אלף וב-2006 על 160 אלף ימי שביתה בלבד.
ביולי 2007, למשל , התקיימה שביתת עובדים בת 24 שעות.
ההפסד שנגרם בעקבותיה למשק הוערך ב-630 מיליון שקל. לדברי ברוש, לאחר השביתה הגיעו נציגי האוצר ועיני בדיוק לאותו מתווה שהציע עיני יומיים לפני תחילתה. "בזבוז של 24 שעות ומאות מיליונים של נזק למשק, והכול בגלל האגו של האוצר", אומר ברוש.
דוגמה אקטואלית נוספת שברוש מביא היא איך לא- שביתת המורים בבתי הספר העל יסודיים, בראשות רן ארז: "השביתה הזאת יכלה להיגמר חודש וחצי קודם", פוסק ברוש.
"חודש וחצי קודם הייתי בכנס שדרות ואמרתי איך זה ייגמר-בדיוק לפי המתווה שהציע עיני. אבל רן ארז היה עסוק בשאלה אם ראש הממשלה כן יקרא לו או לא יקרא לו. אני מוכן לשבת עם אחרון הפקידים, אם זה מה שיפתור את הבעיה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
