צבי נטע ממשיך לנסוע
צבי נטע, הבעלים של יבואנית הרכב "מכשירי תנועה", לא מפחד ממלחמות. הוא חזה את מלחמת יום כיפור, הופתע מהסרטן - ויצא מנצח
כשבועיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור ושינתה את חייהם של כל יושבי הארץ הזאת הטיל על נטע מפקדו הישיר, סגן בנימין סימן-טוב, משימה שלימים תתברר כהרת גורל: הוא התבקש להעריך מהן כוונות הצבא המצרי. סימן-טוב, בין אנשי המודיעין המעטים שצוינו לשבח אחרי המלחמה, השתמש בנוהל עבודה ממוסד של אמ"ן, אשר בחן 60 סימנים המעידים על הכנות הצבא המצרי למלחמה.
על נטע, שהיה אז סגן צעיר, הטיל סימן-טוב לפרש את כל המידע המודיעיני המעיד על כוונה מצרית לצאת למלחמה. על אחד מעמיתיו של נטע הוטל להסביר את אותו מידע ממש כאילו הוא נובע מן התרגיל הצבאי הגדול שאליו יצאו באותה עת המצרים, כחלק מן ההונאה המוצלחת שלהם ערב המלחמה.
"יש שתי דוגמאות ידועות למידע שהעיד חד משמעית על מלחמה", נזכר נטע, "העברת דיוויזיה 6 המצרית ממערב קהיר אל מזרח קהיר שבועיים לפני פרוץ המלחמה, והפקודה המצרית שעצרה את השיט של אוניות הסוחר בים סוף שבוע לפני המלחמה.
"בתרגיל אף אחד לא עוצר שיט מסחרי - ולאחר שבדקנו לעומק את כל המידע, היה ברור לנו לחלוטין שאי אפשר להניח שהוא נובע מן התרגיל".
המשמעות היתה ברורה. "סימן-טוב חיבר מסמך שלפיו אין להוציא מכלל אפשרות מלחמה כוללת. מאותו רגע, מבחינתי, המלחמה כבר היתה עובדה מוגמרת", הוא אומר. אלא שהמסמך של סימן-טוב נבלם כידוע אצל מפקדו, סא"ל דוד גדליה - וכך נמנעה גם מנטע האפשרות לתרום למניעת המחדל המודיעיני במלחמת יום כיפור.
גם לפני המלחמה וודאי אחריה יכול היה נטע לפרוש בנחת לחיי המותרות של נער שעשועים תל־אביבי, בן יחיד למשפחה אמידה מאוד.
אביו, ג'ו בוקסנבאום, הוא האדם הפחות מוכר בכל הקשור לתעשיית הרכב הישראלית - תעשייה שהוקמה על ידי אפריים אילין ובמידת מה גם על ידי יצחק שובינסקי.
בוקסנבאום היה היבואן הישראלי של קבוצת קרייזלר (שכללה את קרייזלר, פלימות', דודג' וסימקה), ובתחילת שנות ה־60 פנו אליו נציגי משרד הביטחון והאוצר בבקשה להקים בארץ מפעל להרכבת משאיות מתוצרת דודג'.
בוקסנבאום הצליח להשיג את תמיכת היצרן והקים חברה בבעלות משותפת לו ולקרייזלר, אלא שברגע האחרון נבהלו האמריקנים מן החרם הערבי ונסוגו מהמיזם. בוקסנבאום הכניס במקומם כשותפה את חברת כלל, ומפעל תעשיות רכב נצרת (תע"ר) החל להרכיב כלי רכב מתוצרת קרייזלר ב־1966.
בזכות הגנת מס מאסיבית על תוצרת ישראלית (למעשה, רק על הרכבה בישראל), מכוניות "ישראליות" היוו באותן שנים כ־70% משוק הרכב הישראלי - וזה פחות או יותר היה שיעור הפעילות של תע"ר מתוך פעילות קבוצת מכשירי תנועה.
בוקסנבאום, שראה את עצמו כתעשיין יותר מאשר כסוחר, הקים שני מפעלי תעשייה נוספים: תעשיות גומי לישראל, שעסק בחידוש
ב־1972 רכשה קבוצת מכשירי תנועה את החברה הישראלית לאוטומובילים, יבואנית פורד, ועד מהרה החלה הרכבת דגמי פורד במפעל תע"ר.
נטע, שבמקור רצה להיות איש צבא בכיר, לא התלהב מההשתלבות בעסקי הרכב. הוא פרש מצה"ל ב־1976 והחל ללמוד כלכלה ויחסים בינלאומיים. כיוון שראה את עתידו כמדינאי, הוא הצטרף למשרד החוץ, עבר קורס צוערים והמתין לשיבוץ בתפקיד בחו"ל.
אך כעבור זמן קצר, הוא מספר, גרם לו המפגש עם פוליטיקאים ישראלים להירתע מהממסד הפקידותי ומהפוליטיקה הישראלית. הוא החליט לבצע פניית פרסה הביתה, אל העסק המשפחתי.
"האישיות של אבי, שכבר התקרב באותן שנים לגיל 75, עלתה בעשרות מונים על זאת של כמה שרים בכירים ומפורסמים שפגשתי", הוא אומר, "הפוליטיקה הישראלית היתה אז מכובדת ורצינית מזו הנוכחית, ונמצאו בה כמה אנשים משכמם ומעלה.
"אבל במקביל נחשפתי לכך שהרבה פוליטיקאים הם בעצם כלום: מלקקים לכולם ומתחנפים, אבל חסרי אישיות. לנוכח גילו של אבי, חששתי שהוא יאבד עניין בעסקים וחשבתי שאם אצטרף אליו אזכה לעבוד במחיצתו - וגם לגרום לו לרצות להמשיך ולפעול".
שנותיו הראשונות בעסקים היו רצופות משברים: קרייזלר עמדה בפני פשיטת רגל, והוא נאלץ למכור לפיז'ו את סימקה (לימים טלבוט), אחד המותגים הנמכרים בישראל. נטע הביא לקבוצה את הזיכיון של חברת ההשכרה הבינלאומית באדג'ט, ובהמשך יצר קשר עם סוזוקי והשיג את זיכיון היבוא שלהם לישראל.
ב־1990, לפני מלחמת המפרץ, חש נטע שחברת כלל כבר אינה שותפה טובה מספיק בעסקי הקבוצה. "באותה תקופה דברת כבר עמד בפני פרישה; כל מיני פקידים החלו לנהל את כלל תעשיות, וכל מיני אנשים בחברת כלל חיפשו לעצמם תפקידים", הוא מספר.
"ההזדמנות העסקית הגיעה כשכלל היתה זקוקה לגיוס הון, ואני הייתי מוכן לשלם פרמיה על ערך החברה כדי להוציא אותם. שילמתי לכלל 16 מיליון דולר, ולמרות שידעתי ששילמתי ביוקר - הייתי מרוצה והם היו מרוצים, בין השאר מפני שבאותה תקופה היה משבר בתעשייה וצפו משבר גם בענף הרכב".
לפני רכישת חלקה של כלל במכשירי תנועה הגיע נתח הבעלות של נטע בחברה לכ־17%, ולאחר הרכישה הוא עלה ל־50%. ה־50% הנותרים היו בבעלות קרן בוקסנבאום־נטע, שאליה העביר בוקסנבאום מחצית מרכושו.
כעבור כמעט 15 שנה, ב־2004, הכניס נטע את ארנון מילצ'ן כשותף במכשירי תנועה, על־ידי הקמת חברה ממוזגת חדשה, שקיבלה לידיה את המניות של נטע ושל הקרן. מילצ'ן הוסיף להון החברה 40 מיליון דולר, שהיו נחוצים באותה עת לצורך פעילות הנדל"ן שלה.
"יבואני הרכב בישראל הפכו במהלך השנים, כמעט בעל כורחם, לאנשי נדל"ן שחולשים על שטחי קרקע יקרים", מסביר נטע, "בשלב מסוים, בעקבות חוק המיזוגים שלפיו אפשר לפצל חברות ולקבל הטבות מס, הסתבר לנו שכדאי לפצל את מכשירי תנועה לשתי חברות, שאחת מהן עוסקת בסחר ברכב והשנייה בנדל"ן, אלא שלשם כך נדרשו סכומים גדולים".
לפני כ-4 חודשים קנה נטע את חלקו של מילצ'ן תמורת 80 מיליון דולר, לאחר שמשך דיווידנדים נאים במהלך כ־3.5 שנים. "כאשר מילצ'ן יצא, הערך של מכשירי תנועה היה כ־160 מיליון דולר", הוא אומר, "ולכן למרות הפרמיה שהוא קיבל, עלה ערך החברה במידה משמעותית".
גם אחוז הבעלות של נטע בחברה עלה בעקבות זאת ל־75%, ולראשונה הוא הפך לבעל השליטה העיקרי בחברה.
הפיכתו לבעל החברה התרחשה סמוך להחלמתו ממחלת הסרטן. 34 שנים לאחר המלחמה - שאותה חזה אך לא הצליח למנוע - נקלע נטע לשדה קרב נוסף, הפעם ללא סימנים מעידים ובלי יכולת להתכונן. "בוקר אחד התחלתי להרגיש כאבים חזקים ולא מובנים בגב", הוא נזכר, "הייתי משוכנע שזו בעיה אורתופדית, אלא שסדרת בדיקות קצרה יחסית הבהירה שמדובר בסרטן הדם. המזל הגדול שלי הוא שהמחלה התגלתה מוקדם יחסית".
האם גילוי הסרטן גרם לך טלטלה דרמטית, שינוי של הכיוון בחיים?
"אני לא חושב שזה שינה את הכיוון שלי בחיים, אולי דווקא להפך. את המחלה גילו ב־6 ביוני 2007 והחלמתי ממנה ב־22 ביוני 2008. במהלך השנה הזאת העברתי בראש הרבה תסריטים ושקלתי מה אני רוצה לעשות כשאחלים. בעיקר אמרתי לעצמי שאשתדל להגדיל את העסק, כי אני זקוק לאתגר נוסף.
"לא רציתי להיחלץ מהמחלה ולצאת לפנסיה, אלא דווקא לקבוע לעצמי יעדים חדשים. אחת הבעיות במחלות כאלה היא שצריך להבריא מהן גם באופן מנטלי. כמו שאדם תופס בדיעבד שהוא חולה, כך לפעמים לוקח לו זמן להבין שהוא הבריא - ולשם כך נדרשים החלטה ושינוי תודעתי".
לא היה פחד מפני המוות?
"במשך 5 חודשי אשפוז בבית החולים לא חשתי פחד, ומוות בכלל לא היה אופציה מבחינתי. הרגשתי מנותק, כאילו שלא אני אלא מישהו אחר שוכב שם. הפעם הראשונה שבה חשתי פחד היתה דווקא כששוחררתי בפעם הראשונה והגעתי הביתה - כי לראשונה אחרי 5 חודשים ראיתי את עצמי במראה.
"כשהגעתי הביתה שקלתי 22 ק"ג פחות, וזאת היתה הפעם הראשונה שנבהלתי ואמרתי לעצמי: 'אוי אלוהים, זה רציני'. עד אותו שלב ההדחקה שלי היתה יעילה מאוד. למזלי, הטיפול הכימותרפי בתל־השומר היה יעיל, והוא דיכא לגמרי את הסרטן".
כיצד השפיעה היעדרותך על העסק?
"תמיד רציתי לצאת לשנת שבתון, להתרחק מהעסק כדי ללמוד לתואר שני במינהל עסקים בלונדון - ואז לחזור. במקום זאת יצאתי לשנת אשפוז ונתתי לצוות הוותיק של החברה לנהל את העסק, ולמרבה המזל דווקא השנה הזאת היתה שנה מבורכת למדינת ישראל ולענף הרכב".
השתנית?
"סביר שכן. אני חושב שהפכתי קונסרבטיבי יותר וממוקד בעשייה שלי. אני משקיע בעיקר בתחומים שאני מבין בהם, ובניגוד לעבר אני לא מתפזר לתחומים חדשים. אני מתרכז יותר בפיתוח עסקי בנושאים שמעניינים אותי מאשר בניהול יום־יומי של העסק".
gilmel@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
