חוסכים באנרגיה - עולים על הקורקינט
לפני 6 שנים חיבר אריק יהודה מנוע חשמלי לקורקינט שלו. היום הוא כבר מוכר את ה"טרקר" באלפים. "למה צריך טונה של ברזל שצורכת המון אנרגיה כדי להגיע לאיפשהו?", הוא מנבא את המהפכה, "אנחנו פרימיטיביים וחונקים את עצמנו"
יהודה לא מחפש כסף מהיר. כילד שבילה שעות במוסך של אביו, הוא מתעניין במכוניות ובברזלים, במנועים ובעשן, בחשמל ובאנרגיה. אבל הוא הכי גאה בכך שהצליח ליצור את הקורקינט החשמלי טרקר (Trekker) כמכשיר תנועה ישראלי. ישראלי? שכונתי יהיה תיאור מדויק יותר - ועכשיו השכונה שלו עומדת להתרחב קצת.
לפני כ-6 שנים שכר יהודה חנות פצפונת בגן החשמל שבדרום תל־אביב, "כשעוד לא היתה שם גינה ולא היה אור בלילה", הוא נזכר, "אבל היו קוקסינלים". בחנות הוא התחיל להרכיב קורקינטים חשמליים מאחורי וילון שחור.
היו מעטים שכבר שמעו על הפלא ובאו לקנות, ויהודה ביקש מחבר שעבר בסביבה, קובי בן-זקן, למכור אותם. החבר נשאר - אבל בתקופות יובש לא בחלו השניים בכל עבודה. "כשהשכן ברחוב פתח מועדון", מספר יהודה, "צבענו לו את התקרה עם גלגלות".
היום הוא כבר מפעיל בית מלאכה ומוסך, שמייצרים קורקינטים במרחק שני בלוקים מהחנות. אלה נצבעים בשלל דוגמאות וסגנונות אצל צבעי האופנועים השכונתי ("הוא ממש אמן"). הם נמכרים בחנות הקטנה ששופצה וגם בחנות חדשה, שנפתחה לפני כמה חודשים ברחוב בן-יהודה בעיר ולידה מוסך תיקונים קטן.
את השנה צפוי יהודה לסגור עם מכירה של יותר מ-5,000 יחידות, ועד עונת המכירות בשנה הבאה, מחודש מרס והלאה, הוא מתכנן לפתוח עוד 3 חנויות בערי המרכז - כשהרצליה, נתניה ופתח תקווה הן בין המועמדות לזכות בחנות ברשת המתרחבת שלו.
יהודה בן ה-40, תושב הרצליה, נשוי ואב לשניים, ממש לא עונה על הגדרת המהנדס הטיפוסי. כילד שגדל ברחובות תל אביב הוא נהנה בעיקר לשפר את האופניים שלו ולשוט בירקון בכלי שיט, שלהם בנה כל מיני סוגים של הנעה.
אחרי שלא התקבל למגמת הנדסת מכונות בטכניון, הוא החליט שאת זה הוא בעצם כבר יודע - ונסע לקונטיקט ללמוד הנדסת תעשייה וניהול. ב-1995 סיים ללמוד, חזר לארץ ועבד כמורה במכללה למינהל וגם בייצור אבני שפה למדרכות לפי מטר רץ.
"שעמם אותי לעבוד כמהנדס", נזכר יהודה, "בכל המקומות עושים הכל כדי להקטין אותך. רוב האנשים לא סתם מסתובבים במאזדה אפורה זהה - הם אנשים זהים. ניסיתי, אבל אני לא טוב בזה. אני סוליסט".
ואז הגיעה ההארה ששינתה את חייו: "בתחילת שנות ה-90 הבנתי שאנחנו חיים כאן בטעות גדולה. יש דברים שעושים לנו נוח ביום-יום, אבל הם לא הגיוניים בכמה רמות. אני אוהב מכוניות, כל החיים היו לי מכוניות שוות ששיפצתי ושיפרתי, אבל וואלה, זה לא הגיוני. למה אני צריך טונה וחצי של ברזל שצורכת כמות אדירה של אנרגיה כדי להגיע לאיפשהו?".
יהודה הבין שיש פגם בסיסי בהתנהלות
לכן הוא בנה לעצמו קורקינט עם מנוע בנזין והחל לנסוע בו בתל אביב. באחד הצמתים, בעודו עוקף בקלילות את קוביות המתכת המעשנות שתקועות ברמזור, פנה אליו נהג בשאלה הקלאסית: "מוכר?". את הדרך הביתה הוא כבר עשה ברגל - עם 3,500 שקל בכיס ונורה מהבהבת בראש.
"נכנסתי לבית מלאכה וייצרתי 10 קורקינטים עם מנוע בנזין של קוואסאקי", מספר יהודה, "זה היה פצץ של מכשיר, אבל מרעיש. לא הגיוני. למדתי את נושא החשמל, וגיליתי שיש בו הרבה יותר כוח ממה שאנשים חושבים". לראיה הוא מציג סרטון ביוטיוב ובו מכונית חשמלית דמויית באגי, שמביסה בלי מצמוץ פרארי ופורשה קאררה במבחן האצה".
"בניתי כל מיני סוגים של קורקינטים", מסביר יהודה, "אבל שמרתי על מינימום רכיבים, שיאפשרו לאנשים לטפל בהם לבד בבית, ומערכת חשמלית מינימלית, שתשרוד שלוליות".
יהודה מכר את העסק לממכר מכוניות שהיה בבעלותו ושכר את החנות בגן החשמל. שם נולד הטרקר במשקל 30 ק"ג, שלו שלדת ברזל ובתוכו סוללות המחוברות למנוע חשמלי.
אחרי כמה שנים של מכירות ושיפור מתמשך, יהודה טוען שהצליח להגיע איתו למהירות של 106 קמ"ש - אבל לוח הפיקוד שפיתח למכשירים מגביל את מהירותם
ל-40-30 קמ"ש.
מחיר הכלי הבסיסי הוא 5,800 שקל, טווח הנסיעה שלו הוא 20 ק"מ או שעה וחצי של נסיעה רצופה, והוא נטען מרשת החשמל הביתית. הקורקינט לא מצריך רישיון או ביטוח חובה, טסט או טיפולים.
מותר לנהוג בו מגיל 15 (מגובה מינימלי של 130 ס"מ), ואסור לרכוב בו בכבישים אלא רק על מדרכות ועל שבילי אופניים. מדי פעם אפשר לראות נהג קורקינט ממונע חולף בכביש, אך לא תמיד מדובר בטרקר.
בעולם מיוצרים כמה דגמים של קורקינטים ממונעים, חלקם מונעים בבנזין ואחרים בחשמל, אך אסור לייבא אותם.
מי שמייבא אותם בחלקים ומרכיב אותם בארץ יידרש להוצאה נמוכה בהרבה - אך יתקשה למצוא שירות למכשיר, מה גם שאיכות הייצור וההרכבה שלו יחייבו שירות כזה לעתים מזומנות. צריכת האנרגיה של הטרקר כמעט מגוחכת: אגורה לק”מ.
הכתבה מתפרסמת במלואה במוסף עסקים שישי.
נא להמתין לטעינת התגובות
