"שוק העבודה כמעט נעול בפני האישה הערבית"
לנדיה אסמעיל - ערבייה, פמיניסטית, מחנכת וחברת צוות המומחים של ועדת ספיבק-יונה - יש מטרה: להכניס את נשות המגזר למעגל העבודה; בבית הספר הטכנולוגי בטמרה היא מעודדת אותן לצאת לעבודה ומכשירה אותן לקראת עתיד טוב יותר; שיחה על עצמאות ועל פוטנציאל
רובן בלבוש מסורתי ועם חג'אב על הראש, בדיוק כמוה, כמו נדיה אסמעיל, שמודה כי הלבוש הזה מפריע, אך מנגד טומן בחובו פוטנציאל רב. בכלל, פוטנציאל היא מילה שתחזור הרבה פעמים במהלך הראיון הזה, שנערך בחדר המורים של בית הספר.
לאור ההתפתחויות במישור המדיני נראה שהמחאה דעכה.
"אני לא חושבת כך. המחאה קיבלה כיוונים אחרים, מבטאים אותה היום בכנסים ובמפגשים, אפשר לומר שהיא מחושבת יותר היום".
איך את מסכמת את העבודה בצוות המומחים?
"העבודה בוועדות כאלה היא פשוט מהנה. הידע שיש לחברים בוועדות לא ייאמן, והם באמת מאמינים בצדק חברתי ומחוברים למה שהם עושים. צריך לזכור שהתפקיד שלנו היה לתת למובילי המאבק את הכלים להציג את הדרישות שלהם".
הוועדה ברשות אסמעיל הגישה 11 המלצות מרכזיות, שכללו בין השאר שינוי במסגרת השכר והפנסיה, מעבר להעסקה ישירה במגזר הציבורי תוך הגבלה משמעותית של ההעסקה הקבלנית המותרת, הרחבה של אחריות המדינה לאכיפת זכויות עובדים, עידוד התארגנות עובדים, קיצור שבוע העבודה ל-40 שעות ויצירת מקומות עבודה חדשים בפריפריה, במיוחד בקרבת יישובים ערביים.
"אנחנו רוצים שישקיעו בתעשייה אצלנו", מסבירה אסמעיל, "שיקימו מפעלים ויתמכו במפעלים הקיימים, אבל גם ישקיעו באנשים ולא רק בתשתיות".
כ-20% בלבד מהנשים הערביות משתתפות בשוק העבודה - אחוז נמוך במיוחד בהשוואה לאחוז ההשתתפות של הנשים בשוק העבודה במדינות ערביות.
לאסמעיל הסבר משלה לתופעה: "בעבר אחוז הנשים הערביות שעבדו היה גבוה הרבה יותר. הירידה נגרמה בין השאר בשל סגירתן של מתפרות כמו דלתא, שהרבה נשים ערביות עבדו בהן. כיום שוק העבודה הישראלי כמעט נעול בפני האישה הערבית".
בבואה להסביר
מחסום אחר העומד בפני יציאתן לעבודה של הנשים הערביות הוא חוסר בתשתיות תומכות כמו מעונות יום ותחבורה ציבורית, דבר שגורם להוצאות שלהן לעלות על ההכנסות והופך את העבודה לבלתי כדאית עבורן. ואם לא די בכך, יש גם מי שמנצל את פוטנציאל התעסוקה של נשים ערביות.
"הן רוצות לחיות בכבוד ולהביא כסף לבית", טוענת אסמעיל, "אך יש לא מעט מעסיקים ערבים שמקבלים אותן לעבודה בתנאי העסקה מכפירים ובשכר שלא עובר את אלף השקלים בחודש. במציאות הזאת רוב הנשים הערביות עומדות בפני שני סוגי מעסיקים: יהודי שלא יעסיק אותן או ערבי שינצל אותן בכל הקשור לתנאים ולמשכורת".
למה לא אוכפים את החוק ומגבירים את הפיקוח על מעסיקים ערבים?
"בדרך כלל, אם אישה לא מתלוננת, במשרד התמ"ת לא יידעו על כך. יתרה מכך, סביר שאישה לא תתלונן כי היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה".
אסמעיל פעילה מאוד גם בניהולו של פרויקט "שותפות חיים" של קרן אברהם. במסגרת הפרויקט היא לוקחת תחת חסותה נשים ערביות, נשואות ולא אקדמאיות, ומנסה לשלב אותן בשוק העבודה באמצעות הכנת האישה לעולם העבודה בדרכים כמו סיוע בכתיבת קורות חיים, ייעוץ בהתנהגות בראיון עבודה, לימוד בסיסי של יישומי המחשב, שיפור השפה העברית וליווי אישי שנמשך גם לאחר קליטת האישה לעבודה.
"בכל מחזור", היא מספרת, "יש לנו כ-150 בחורות מהכפרים הערביים. יש לא מעט כאלה שביקשו להירשם אבל לא קיבלנו אותן בשל היעדר משאבים. על כל בחורה אחת שקיבלנו יש 5 בחורות אחרות שלא התקבלו".
ומה לגבי התוצאות?
"מנתוני השנתיים הראשונות עולה ש-73% מהמשתתפות בפרויקט עובדות היום, ו-98% מהמשתתפות התנסו במקום עבודה פעם אחת לפחות. כ-20% מהנשים שהדרכנו ונכנסו לשוק העבודה החליטו שהן רוצות להפוך ליזמות עסקיות; לשם כך פתחנו קורס ליזמות עסקית.
"מדובר בסך הכל ביוזמות צנועות, כי לנשים הללו אין כסף כדי לפתוח עסק. אם היה להן הכסף הדרוש לכך הן לא היו פונות אלינו מלכתחילה".
אך נראה שלב העניין אינו חסמי התשתיות שאסמעיל דיברה עליהם, יחסי ערבים-יהודים או חוסר ההכנה. יש חסם אחד שבו תולים רבים את הסיבה לשיעור הנמוך של השתתפות נשים ערביות בשוק העבודה - המחסום התרבותי, בעיקר בחברה פטריארכלית כמו החברה הערבית, שמעדיפה את האישה בבית ולא מחוצה לו.
אסמעיל, כך נראה, ציפתה לשאלה הזאת. קרוב לוודאי שהשיבה על שאלות כמותה אינספור פעמים. "מעמד האישה הערבית השתנה בשנים האחרונות. היום היא רוצה לעבוד, נלחמת קשה על הקיום שלה ושל משפחתה וחשוב לא פחות - הסביבה שלה מודעת יותר לצורך הזה ומבינה אותו. המצב הכלכלי הקשה מכריח אפילו את השמרנים ביותר להתיר לנשים לצאת לעבודה כדי לפרנס את המשפחה".
כאן מתפרץ לדברים יוסף סלמאן, מורה לעברית בבית הספר. הוא האזין בקשב לדבריה של אסמעיל בחדר המורים וגם לו יש מה לומר: "הדבר הראשון ששואלים כשרוצים להכיר בחורה ולהתחתן איתה הוא אם היא עובדת" לאסמעיל לא נותר אלא להנהן בראשה להסכמה. והתסכול ניכר על פניה.
עם סיום השיחה אנו יוצאים לסיבוב בין הכיתות. באחת מהן עומדת מול התלמידות הצעירות אישה בלבוש מסורתי, איצאן עבד אלג'אבר שמה והיא מורה לעברית. אסמעיל מפצירה בי לשמוע את סיפורה. "זה יענה על רבות מהתהיות שלך", היא אומרת. עבד אלג'אבר מחייכת. על השאלה אם היא מוכנה לספר אותו, היא עונה: "בכיף".
היא בת 42, נשואה ואם לשניים. לדבריה, היא בת למשפחה מסורתית שלא קיבלה את רעיון היציאה לעבודה. "אף שהציונים שלי היו מצוינים", היא אומרת, "אבא שלי סירב לאפשר לי להמשיך ללמוד. ישבתי בבית עד שהתחתנתי. אחרי שילדתי את שני ילדיי הרגשתי שאני חנוקה, שאני לא מנצלת את הפוטנציאל שבי. בעלי חש בכך והציע לי להמשיך בלימודים.
"בהתחלה לא התייחסתי לזה ברצינות, אחרי כל כך הרבה שנים לחזור לספסל הלימודים? אבל הוא שכנע אותי ונרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה. למדתי ספרות עברית וספרות השוואתית וסיימתי את הלימודים אחרי 4 שנים. כל מה שרציתי היה לקבל את התואר ולעבוד, לא רציתי לשבת בבית ורק לבשל ולנקות.
"היציאה לעבודה בשביל נשים ערביות אולי תיחשב כמו יציאה מעבדות לחירות. בדרך כלל הכסף הוא לא המטרה, אלא אמצעי למטרה נעלה יותר. אני רוצה שכל אחת ואחת מהנשים במגזר הערבי תרחיב את אופקיה, תדע למה היא מסוגלת ומה הפוטנציאל הטמון בה. אישה שעובדת ומביאה כסף, המעמד שלה בבית ובסביבה משתנה, היא מרגישה אחרת".
דברים דומים השמיעו גם תלמידות המשתתפות בפרויקט, שמנסות לצאת ולעבוד. פתאום עצמאות הופכת למילה שגורה בפיהן של נשים ערביות, שמתוארות בדרך כלל כקורבן בחברה מזרחית שמרנית.
סוזאן חניף, בת 28 מסח'נין, היא אחת המשתתפות בפרויקט. היא בהפסקה בין שני חלקיו של שיעור במחשבים. "הצטרפתי לפרויקט כי חסרים לי הרבה דברים בחיים, אני רוצה להתקדם יותר", אומרת חניף, שלמדה מזכירות רפואית וחשבונאות אך לא מוצאת עבודה. "אני רוצה לעבוד כדי לשפר את מעמדי בחברה. זה נכון שעדיין יש מי שחושב שמקומה של האישה הוא בבית, אבל הרוב כבר מבינים היום שאישה צריכה לעבוד".
חברתה לכיתה בהג'ה שחאדה, בת 46, נשואה ואם ל-5, למדה מזכירות רפואית ובנוסף לימודי סייעת לגננת ולחינוך מיוחד. היא סיימה לאחרונה את לימודיה וכעת מחפשת עבודה.
"באתי לכאן וגייסתי גם את שתי אחיותיי", היא מספרת, "המטרה שלי היא לעבוד, להרוויח כסף ולהיות אחראית לעצמי". או במילה אחרת-עצמאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם