הטוקבקים כאן כדי להישאר
הבלוג הטכנולוגי Engadget החליט שנמאס לו מטוקבקים מתלהמים, וביטל את אפשרות התגובה לכתבות. השבוע יצאה גם נשיאת העליון בקריאה לרסן את הטוקבקיסטים. אבל משיחה עם מומחי רשת עולה הרושם שהטוקבקיסטים הישראלים לא הולכים לשום מקום
הכותבים, שצירפו למאמר המערכת הקצר תמונה של דינוזאורים היורים לייזרים זה על זה בשדה קרב עתידני, טענו כי זירת הטוקבקים הפכה "מרושעת, מכוערת, חסרת טעם, ולפרקים אף מפחידה". לבם של "אחד שיודע" ו"כנסו כנסו" בוודאי נחמץ לנוכח ההתקפות על טיב השיח שהם מייצרים, אך מתברר שיש כאלו החושבים שאותם טוקבקיסטים משתלחים כלל לא מהווים בעיה.
"הטוקבקים הם ביטוי לדמוקרטיזציה הגוברת של החברה הישראלית, שמשתמשת בצורה רחבה ביותר בכלי הביטוי הזה - והוא מהווה ביטוי של השיח שכבר קיים בה", אומר ד"ר אופיר העברי. העברי, שכתב את המבוא למהדורה העברית של "הדמוקרטיה באמריקה" מאת טוקוויל, רואה במבנה של החברה הישראלית את הבעיה המרכזית, ולא בטוקבקיסטים עצמם.
"בעוד הבלוגים האמריקאים הם לא פחות ברבריים מהישראליים, הרי שהתקשורת המרכזית בארה"ב, ובעיקר התקשורת האליטיסטית, לא מאפשרת להתבטאויות קיצוניות לבוא לידי ביטוי", הוא מסביר. "התקשורת האמריקאית ממשטרת את התגובות בצורה נרחבת הרבה יותר מאשר זו הישראלית".
לדברי העברי, "הסיבה לכך היא שבארה"ב ישנן אליטות תרבותיות החיות בעולם משלהן שבו אין למעשה מקום לטוקבקים ולדיון המשתלח והברברי שמתלווה אליהן". אך בישראל, לדבריו, מתייחסים לטוקבקים ברצינות. "גם אם נשיא בית המשפט העליון
"שם, שלא כמו בישראל, יש כללי משחק שונים לזירות השונות; כאן ישנה זירה אחת גועשת ורוגשת של פוליטיקאים, שופטים, עיתונאים ויחצנים, שלא מצליחים לעורר דיון ענייני בשום נושא ולא מכבדים זה את דעתו של זה".
העברי סבור שבמובנים רבים המקום שתופס הטוקבק בציבור הישראלי נובע מכך שהתרבות הציבורית הפכה לתרבות הטוקבק. "זוהי מדינה שבה שופטים עליונים, מכהנים ובדימוס, נוקטים סגנון טוקבקיסטי בדיונים ציבוריים".
העברי נותן כדוגמה את דבריו של השופט בדימוס חשין, "כשהוא אומר 'אגדע את ידיך', אין לנו להלין על הטוקבקיסטים המשתלחים באותו האופן. רצוי שהגורמים הרואים בעצמם אליטות בישראל יתנהגו בהתאם. יש לקוות כי עם הזמן ייווצרו בישראל מסגרות שיח שיאפשרו דיון ושיח ברמה גבוהה יותר".
כמו העברי, גם יועץ התקשורת מוטי מורל סבור כי הבעיה אינה נעוצה בטוקבקים או בטוקבקיסטים עצמם. מורל רואה בטוקבקים ביטוי ל"הצהבה" של התקשורת, שהחלה הרבה לפני "אחד שיודע" ו"איציק מהמרכז". להערכתו, התופעה הזו נגרמה בעקבות תחרות שהלכה והחריפה בין מערכות התקשורת והכתבים, וגם על רקע המציאות שבה כותבים כיום אינם צריכים לשאת באחריות לדבריהם.
אני חושב שבכל התקשורת יש מגמה של הקצנה ושל מסרים בוטים ומוחצנים יותר, והטוקבקים הם חלק מהתמונה הזאת", הוא אומר. "אם נסתכל על כלי תקשורת מלפני 20 שנה ועל כלי תקשורת של היום, נראה שהסגנון שונה לחלוטין".
מורל מציין כי קיימות סיבות רבות לשינוי, ואחת מהן היא התפתחות המקומונים שהביאו לדבריו סגנון בוטה יותר. כמו כן, קיימת תחרות רבה יותר בין אמצעי התקשורת שמתבטאת בעליית מפלס האלימות התקשורתי. "בסופו של דבר, העיתונאי צריך להביא את הסיפור כמה שיותר מהר כדי להיות ראשון - ולנפח אותו כמה שיותר", הוא מסביר.
לשיטתו של מורל, האשמת הטוקבקיסטים בחולי של השיח הציבורי אינה במקומה, ואפילו מחליפה את הסימפטום לבעיה בבעיה עצמה. "התקשורת צריכה לגלות הרבה יותר משמעת עצמית, אבל אני לא בטוח שאפשר לדרוש זאת ממנה", הוא אומר. "מה שאני יודע הוא שאם נחסל את הסימפטומים, לא נפתור את הבעיה עצמה - שהיא הרבה יותר עמוקה".
ינון לנדנברג, מנכ"ל משרד הפרסום האינטרנטי אידיאולוגי‘ק, גם אינו חושב שצריך להאשים את הטוקבקים, ובנוסף סבור שלא מדובר בתופעה שלילית. לדעתו, תופעת הטוקבקים היא התפתחות המאפשרת ביטוי לחלקים נרחבים יותר באוכלוסייה, ואף מלמדת בצורה טובה יותר על הלכי הרוח האמיתיים בציבור.
"טוקבקים הם דבר חיובי, משום שהם פלטפורמה המאפשרת לאנשים להביע את דעתם והופכת את התקשורת לכלי דו-כיווני", הוא מסביר. "תמיד היו טוקבקיסטים, אלא שפעם הם היו מתקבצים בכיכר רבין, מול הכנסת או במכתבים למערכת - וכיום הם נמצאים ממש כאן".
לנדנברג מוסיף כי כתיבת הטוקבקים מהווה התפתחות טכנולוגית המאפשרת לאדם הפשוט לקבל כלי ביטוי והשפעה, ומבחינה דמוקרטית מדובר בדבר חיובי. "מי שמתנגדים לכך הם אנשים שהתרגלו למצב שבו אין שום ביקורת או תגובה שלילית לדברים שהם עושים. הטוקבקים שוברים, למעשה, את המחיצה ביניהם לבין הציבור שאותה סיפקה להם עד עכשיו התקשורת הממוסדת. מי שלא מוכן לקבל ביקורת על מה שהוא עושה - שלא יעשה".
לנדנברג מאמין שהפרת האנונימיות של הטוקבקיסטים היא רעיון לא מוצלח. כדי להוכיח את הנקודה הוא ממשיל את הזירה האינטרנטית לזירה הציבורית. "אם מעריב מחליט שהטוקבקיסטים בnrg- יצטרכו להיות מזוהים בשמם, בתעודת הזהות שלהם ובטביעת אצבע - זכותו לעשות כן. אך אינני חושב שהאנונימיות היא הגורם שמשפיע על הדיון. כפי שאנו לא שואלים כל מי שהולך להפגנה בכיכר מה שמו - כך אין זה רלוונטי בזירה האינטרנטית".
בין אם הם נתפסים כסימפטום של שיח חולה ובין אם ככלי ביטוי דמוקרטי - הטוקבקים ימשיכו כנראה להופיע ברשת. לאישי הציבור שעסוקים בהתקפות ובהשתלחות בטוקבקיסטים מציע לנדנברג דווקא ללמוד מהם.
"כל מי שרוצה לייצג ולהבין את ציבור המצביעים שלו לא צריך יותר לבסס את תפיסת המציאות שלו על עיתון עם נטייה פוליטית מסוימת", הוא אומר. "הוא יכול להתחבר לדעות ולתפיסות האמיתיות של הציבור עלי די קריאת טוקבקים, בלוגים ואמצעי ביטוי פרטיים המתאפשרים ברשת".
עורך אתר nrg מעריב, ארנון גל, נדרש לא אחת לסוגיית הטוקבקים מתוקף תפקידו. "מספר הטוקבקים הוא בהחלט פרמטר שאני מתייחס אליו", הוא מודה. "כשגולש נכנס לידיעה ומשאיר בסופה טוקבק, ברור שהידיעה עוררה בו רמת עניין גבוהה, ולכן מדובר בפרמטר שיש לו חשיבות", הוא מוסיף. למרות שהטוקבקים הם לא חזות הכל, הרי שבעולמו של גל ושל עורכי אתרי תוכן אחרים מהוות אותן תגובות של הגולשים אינדיקציה לחיוניות ולעניין - גם בעיני ציבור הגולשים עצמו.
למרות ההתקפות על הטוקבקים גל מבקש לציין כי בסופו של דבר מדובר בעניין חיובי. "הצלחת הטוקבקים קשורה בהצלחת האינטרנט, שמאפשר לכל אחד להתבטא במהירות ובנגישות גבוהה", הוא אומר. לדבריו, "הטוקבקים יישארו איתנו גם אם תרבות הטוקבקים וניהולם יצטרכו להשתנות".
גל מתייחס אף הוא לשאלה האם הטוקבקיסט הממוצע צריך לזכות לאנונימיות שאותה הוא מקבל היום. "מצד אחד, האלימות שאנו רואים פעמים רבות בתגובות הטוקבקיסטים נובעת מרמת השיח הציבורי הכללי", הוא מסביר. מצד שני, האדם יכול שלא לזהות את עצמו עם המסר שהוא כותב".
בשורה התחתונה, גל סבור שהטוקבקים הם כאן כדי להישאר - ומנהלי התוכן יצטרכו למצוא דרכים חדשות להתמודד איתם. "כדי להמשיך ולקיים את המוסד הזה, אנחנו צריכים לשפר את יכולות הסינון שלנו, ליצור סטנדרטים שיגדירו מהי התבטאות ראויה ולא ראויה ולהכריע בסוגיית האנונימיות, שנתפסת עלידי בית המשפט כערך שיש להגן עליו", הוא מסכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם