מוסר כפול: נראה שמה שהסטודנטים רוצים בעצם, זה להיות אברכים
הסטודנטים זועמים על הקצבה לאברכים ובעצמם דורשים כסף. אבל במקרה שהם יקבלו הקלות במלגות וכסף מהמדינה - האם זה לא יהפוך אותם לאברכים?
התנאים לסטודנטים קצת שונים: הם צריכים לעמוד בתנאים של הכנסה נמוכה והיעדר נכסים חומריים משמעותיים, וכן עליהם להיות הורים ליותר מ-3 ילדים. הסטודנטים ראו את הפתרון זה - המבקש להכפיף את הסדר הבטחת ההכנסה לעקרון השוויון - כלעג לרש.
אחרי הכל, הקריטריונים הנוכחיים תפורים למידותיו ולאורחות חייו של הציבור החרדי ואינם רלוונטיים לרוב המוחלט של הסטודנטים, שעשויים אמנם להיות דלפונים ולעתים נשואים - אך ברוב המוחלט של המקרים אינם ברוכי ילדים, ולפיכך אינם צפויים ליהנות מההסדר המוצע.
לטענת הסטודנטים, ההסדר הנוכחי הוא מעין סימפטום של חולי חברתי ותודעתי בציבור החרדי, אשר רואה במדינה פריץ שיש להתל בו או פרה שיש לחלוב אותה - בעוד שהסטודנטים מבקשים לשרת את מדינתם: הם עובדים, משלמים מסים ומשרתים בצה"ל.
מבלי
לעסוק בתקפותו של ניתוח זה וביחס שבין ליטרת המשאבים שהחרדי הממוצע "גוזל" מהמדינה אל מול הנתח התקציבי "המוקצה" לסטודנט הכללי, הרי שנראה על פניו כי בזעקתם מעוניינים הצעירים לברוא לא פחות מחברה חדשה, שבה כולם נושאים באחריות. אלא שלמרבה השוד והשבר, כשמגרדים את הקליפה "האידיאולוגית" הדקה ומטים אוזן מוזיקלית לסיסמאותיהם של הסטודנטים, מגלים כי הם מעוניינים דווקא להיות אברכים.
מנהיגי הסטודנטים מעוניינים להנהיג בסדר העדיפויות את ערך "השוויון", אך נראה כי הם מתרגמים שוויון זה להסדר שיאפשר למספר רב של סטודנטים ליהנות מגמלאות קיום עלובות, אשר מרגילות את המקבל אותן לחיים שבהם הוא נסמך על שולחנם של אחרים - במקרה זה, משלם המסים הישראלי.
הסטודנטים צריכים להחליט איזה מאבק הם מנהלים: האם הם "ועד עובדים" הנלחם על זכויות של ציבור "לא-עובד" אל מול הפריץ - או שהם שומרי החותם, האידיאליסטים הצעירים הרואים גבוה ורחוק יותר מצרכיהם הדוחקים והמידיים; האם הם מעוניינים לשמש דוגמה ללקיחת אחריות, ולא לחקות ציבור גאה שנפל למערבולת העוני והמסכנות ומצפה כעת שאחיו יילחמו את מלחמת העצמאות שלו?