אנחנו לא כספומטים
למרבה הצער, חוסר יכולתנו להחליפו הולך והופך את עובד המגזר הציבורי ל'כלה' אדישה ואטומה יותר ויותר לצרכינו. לאחר 62 שנות נישואים לישראל ישראלי, היא הפסיקה להתאמץ; השמינה, הסתאבה, התכערה, וככל שהיא אוכלת יותר, היא עושה פחות, ופעמים רבות לא משתדלת להסתיר את זה
אז איזו עיסקה עשינו אנחנו? בקצת יותר מ-7 מיליארד שקל קיבלנו מגזר ציבורי שבע ומרוצה, האמור לדאוג ולספק לנו סל שירותים הכולל: ביטחון, חינוך, בריאות, רווחה, שיטור, שידור ציבורי ועוד מאות דאגות קטנות, בתמורה למחצית מהכנסותינו.
מגזר ציבורי הוא ספק שירותים כמעט כמו כל ספק שירותים או מוצרים אחר, אלא שבניגוד לחדר הכושר, ספק האינטרנט, הכבלים, החלב, הלחם, החמאה או הרכב - אתם לא יכולים לעזוב אותו בגין חוסר שביעות רצון. זה כמו חתונה קתולית בסגנון הישן: מחויבות טוטאלית, לנצח נצחים. אי אפשר לעזוב.
למרבה הצער, חוסר יכולתנו להחליפו הולך והופך את עובד המגזר הציבורי ל'כלה' אדישה ואטומה יותר ויותר לצרכינו. לאחר 62 שנות נישואים לישראל ישראלי, היא הפסיקה להתאמץ;
השמינה, הסתאבה, התכערה, וככל שהיא אוכלת יותר, היא עושה פחות, ופעמים רבות לא משתדלת להסתיר את זה.
מר ישראלי רואה את זה כשהוא שולח את ילדיו לבתי ספר מדרדרים, למערכת בריאות ששולחת אותו לקנות תרופות בעצמו ואפילו בתור במשרד הפנים, הרישוי או כל אחד אחר, שבו הוא נאלץ לכלות שעות באווירה, דוחק ויחס השונים כל כך משדותיו הזרים של המגזר הפרטי, בהם הוא נאלץ לבלות יותר ויותר.
זה לא חייב להיות ככה, ולא צריך להיות יועצת זוגית מוסמכת כדי להבין שהבעל במקרה שלפנינו משלם מחיר יקר מאוד, וצריך להתחיל לזקוף את גבו, להדק את אחיזתו בארנקו ולהבהיר לרעייתו הסוררת שאם היא לא מתחילה להתנהג אליו כמו לבן אדם - הוא עובר הלאה. ובתרגום משפת המטאפורה, עלינו להבהיר לעובד המגזר הציבורי שאפשר - ובמקרים רבים ראוי - לפטר אותו.
בני האדם מושפעים מתמריצים, העלאות, קיצוצים וגם מאיום הפיטורים. כדי שהמחיר ששילמנו לא ימשיך להיות יקר ומתייקר לעומת תועלת זעומה ופוחתת, אנו חייבים לקשור בין תשלום לאחריות, ובין זכות לחיות על חשבוננו לשביעות רצוננו. אנחנו לא כספומטים, אנחנו אזרחים. לא נראה לך? אז להתראות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם