רונית קן פורשת - והמשק נותר מקום נעים למונופולים ולאוליגופולים
ההודעה של רונית קן על פרישתה היתה מפתיעה כמעט כמו מינויה לפני 6 שנים. קן הוכיחה שהיא לא נרתעת מעימותים עם טייקונים, אולם לא יזמה פעולות וחוקים למניעת ריכוזיות. סופה של תקופה
קן מונתה לתפקידה לפני 6 שנים. בשנה שעברה הסתיימה כהונתה הראשונה, ושר התמ"ת בנימין בן-אליעזר בחר להאריך את כהונתה בשנתיים. בעוד שנה היתה יכולה קן לפרוש לאחר שמיצתה את מלוא כהונתה.
אם יש מישהו הסבור שיש "לגרד אותה בשפכטל", הרי שהוא צריך להיות גורם בכיר שקצה נפשו בקן ואצה לו הדרך להביא לפרישתה. אולם הגורמים הבכירים במשרד התמ"ת נשבעים בהן צדק שהודעת הפרישה של קן תפסה גם אותם בלתי מוכנים, והשר בן-אליעזר ומנכ"ל משרדו, שרון קדמי, קיוו שקן תשלים את כהונתה נוכח שביעות הרצון מתפקודה.
הרשות להגבלים עסקיים היא רשות עצמאית, והעומד בראשה ממונה על ידי הממשלה על פי המלצת שר התמ"ת, ולכן שר התמ"ת לא יכול לפטר את ראש הרשות. אולם קן סירבה השבוע להתראיין ביתר פירוט בנוגע לכהונתה ולנסיבות הפרישה. ההנחה השגרתית כי היא קיבלה הצעה מפתה מחוץ לשירות הציבורי אינה תקפה ככל הנראה, שכן קן הביעה את רצונה להמשיך לתרום לשירות הציבורי בתפקיד אחר. ידידיה טוענים שההודעה הרשמית על פרישתה נועדה להכשיר את הקרקע לפרישה מסודרת ולמנוע שמועות על "פרישה כפויה" כביכול.
ההודעה על מינויה של קן היתה מפתיעה לא פחות מההודעה על פרישתה. קן לא צמחה בתחום ההגבלים העסקיים ולא התמחתה בתחום קודם למינוי. היא היתה פקידה בכירה במשרד המסחר והתעשייה, כיהנה כמנהלת המינהל לסחר חוץ והיתה ידועה בקרב עובדי המשרד כבעלת קשרים טובים עם השר שעמד בראש המשרד באותה עת, אהוד אולמרט, שהתעניין מאוד בפעילות המשרד בחו"ל.
תפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים הוא אחד התפקידים המרכזיים בתחום הרגולציה של העסקים במשק. ככל שהופרט המשק וצמחו בו חברות ענק הנשלטות על ידי טייקונים שאפתניים, כך עלתה חשיבותו של הממונה על ההגבלים כגורם המרכזי בהגבלת כוחם של מונופולים ואליגופולים, וכמחסום בפני השתלטותם של טייקונים על שווקים. במשק קטן יחסית כמו המשק הישראלי, יש מגזרים רבים הנשלטים על ידי מספר מצומצם של גופים או גוף אחד - והסכנה לניפוח בלתי סביר של מחירים ולפגיעה ברמת השירות מרחפת מעל ראשו של הצרכן בכל מקום כמעט.
עד תחילת שנות ה-90 היתה משרת הממונה על ההגבלים שולית למדי. הממונה הוותיק זאב גלמור עמד בראש גוף שהיה אגף במשרד המסחר והתעשייה. הוא נחשב לממונה פסיבי, שעסק בעיקר באישור או בפסילה של מיזוגים ורכישות ונחשב למכשול עביר למדי בפני אנשי עסקים, שחיברו חברות והשתלטו על נתחים גדולים מהשווקים שבהם פעלו.
ב-1992 התחולל מפנה דרמטי במעמדו של המוסד. ד"ר יורם טורבוביץ', צעיר נמרץ ומבריק שכיהן קודם למינוי כיועץ המשפטי של משרד התעשייה והמסחר, החליף את גלמור. טורבוביץ' הציב את הרשות להגבלים עסקיים במקומה הראוי: הוא הפך אותה מיחידה של המשרד הממשלתי לרשות עצמאית הנאבקת במונופולים ונלחמת ללא חת וללא השפעות פוליטיות, כשהיא סוחפת אחריה את הרגולטורים בתחומי הפיננסים, התשתיות והתקשורת.
ככל
טורבוביץ' פרש ב-1996 והוחלף על ידי ד"ר דוד תדמור, שהגיע מהשוק הפרטי. תדמור נחשב לעורך דין מבריק בעל התמחות בינלאומית במשפט מסחרי ובהגבלים עסקיים, ושימש כחבר בית הדין להגבלים עסקיים. תדמור המשיך ביתר שאת את דרכו של טורבוביץ': הוא שמר על הפרופיל הגבוה ועל הגישה היוזמת של קודמו בתפקיד, כשהוא מתמקד בשני התחומים הבולטים ביותר הסובלים עד היום מחוסר תחרות - הפיננסים והתקשורת.
לאחר מכן הוחלף תדמור על ידי עו"ד דרור שטרום, שגם התמחה לפני המינוי כעורך דין מסחרי במגזר הפרטי ושימש במשך 4 שנים כיועץ המשפטי וכסגנו של תדמור. המינוי של קן היה נקודת מפנה ושבירת מסורת ברשות: בניגוד לקודמיה היא לא היתה משפטנית, והתארים האקדמיים שלה הם בתחום מינהל העסקים.
ההנחה שרווחה באותה העת היתה שאולמרט, פוליטיקאי שנוי במחלוקת ודומיננטי הנוטה להצר את צעדיהם של הפקידים הכפופים לו, ביקש לכרסם באמצעות המינוי במעמדה העצמאי של הרשות. רבים ציפו שקן תוריד פרופיל ותגלה "הבנה" לצרכיהם של הטייקונים. אבל הערכות אלה התגשמו רק בחלקן.
קן התגלתה כמקצוענית והגונה וכמי שאינה חוששת להתעמת עם הטייקונים ומוכנה ללכת רחוק מאוד כדי להשליט סדר בענפי המשק. אחד הטייקונים שלא ישכחו את המאבק עימה הוא דודי ויסמן, בעל השליטה בחברת דור אלון. ויסמן ניסה למזג את חברת הדלק הקטנה שלו עם חברת סונול, השלישית בגודלה בענף הדלק.
קן התנגדה למיזוג בטענה שהוא יפגע בתחרות הקטנה ממילא בענף, ובתגובה ערער ויסמן בפני בית הדין להגבלים וזכה לניצחון מפתיע. אולם קן ערערה על ההחלטה בבית המשפט העליון - והפעם היא ניצחה. "קן עשתה לנו סיכול ממוקד", אמר ויסמן לאחר ההפסד.
למרות הניצחון המשפטי, יש הטוענים כי קן טעתה בהחלטתה לפסול את המיזוג. כפי שנוכח בנק ישראל לפני שנים אחדות, התחרות בענף מסוים אינה נגזרת ממספר הפועלים בו - אלא מיחסי הכוחות בין המתחרים ומהתמריצים לתחרות. בענף הדלק היתה דור אלון גורם שדרבן תחרות, כל עוד ניסתה לצמוח על חשבון החברות הגדולות. רכישת סונול היתה יכולה להעצים את כוחה ולדרבן אותה לתחרות חריפה יותר מול השולטות בענף - החברות דלק ופז. בעקבות כישלון המיזוג ויתר ויסמן על הניסיון לצמוח בשוק המקומי, הפנה את עיקר מאמצי הצמיחה שלו לחו"ל - והתחרות בענף האנרגיה בישראל גוועה.
גם נוחי דנקנר, בכיר הטייקונים במשק, לא שבע נחת מהחלטותיה של קן. דנקנר שולט באמצעות חברת כלל תעשיות במונופול המלט נשר, המספק את מרבית הצריכה המקומית לענף הבניין. המתחרה העיקרית של נשר היא חברת הנסון ישראל שבשליטת חברת היידלברג צמנט הגרמנית. דנקנר הגיש בקשה לרכוש את הנסון ישראל תמורת 450 מיליון דולר. העיסקה עוררה מחאה מצד קבלנים וגורמים אחרים בענף הבנייה, שחששו כי דנקנר - השולט ממילא בענף - ושותפיו (משפחת לבנת השולטת בענף הובלת המלט) יכחידו את התחרות המעטה שעדיין קיימת בתחום המלט.
דנקנר הפעיל את מיטב פרקליטיו, יחצ"ניו וצבא הלוביסטים שלו כדי להביא לאישור העיסקה, למרות התנגדותה של קן. גם הפעם הצליחה הממונה על ההגבלים לעמוד בפרץ ולהכשיל את העיסקה.
קן לא נפלה מקודמיה בנחישותה ועמדה על עקרונות הצדק והפלורליזם העסקי, אבל הפרופיל הציבורי הנמוך שעליו שמרה פגע ברשות. במידה לא מבוטלת היתה כהונתה של קן נכה: היא נמנעה בקפדנות מלעסוק באופן אישי באחד התחומים החשובים ביותר של הרגולציה בישראל ובמרבית מדינות הכלכלה החופשית - התקשורת. הסיבה להימנעות היתה העובדה שבעלה, אייל, הוא מנהל ובעל עסקים בתחום התקשורת. אך במהלך תקופתה של קן התאפיינה הרשות בסדרת החלטות אומללות, שנבעה ממחסור בשיקול דעת מקצועי.
המאבק הבולט ביותר של הרשות בתחום התקשורת היה נגד המיזוג של חברת יס עם חברת בזק. במהלך שהוביל היועץ המשפטי לרשות, בועז גולן, טרפדה הרשות את כוונתה של בזק לרכוש את השליטה המוחלטת ביס. אנשי הרשות להגבלים סברו שבאמצעות הטרפוד יוכלו לאלץ את בזק למכור את אחזקותיה ביס ולהקים חברה חלופית לטלוויזיה רב-ערוצית על גבי האינטרנט. במסגרת המאבק המשפטי עם בזק, הציגו אנשי הרשות תוכניות עסקיות מוזרות להגברת התחרות בשוק הטלוויזיה, אך לרוב טענותיהם לא היה בסיס במציאות העסקית והטכנולוגית המוכרת לאנשי המקצוע.
בזק נכשלה במאבק המשפטי נגד החלטת הרשות - אך נותרה בעלת השליטה בפועל בחברת הלוויין, שהיא חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה העסקית של החברה. כשרכש שאול אלוביץ', שותפה של בזק ביס, את השליטה בבזק ואיפשר לה שליטה מוחלטת בפועל בחברה, התנו אנשי רשות ההגבלים את אישורם לעיסקה במכירת אחזקותיו של אלוביץ' ביס (51%) לגורם עסקי אחר.
אלוביץ', כך מעריכים בשוק התקשורת, לא עושה סימנים המעידים כי בכוונתו לקיים את התנאי, שעלול לפגוע קשות בעסקי בזק. קן, כפי שאומרים מקורבים לרשות, יודעת לקבל החלטות נכונות כשמובאות בפניה שאלות שבהן עליה להכריע - אבל אינה ממשיכה את מסורת קודמיה בתחום היזמות ומניעת ריכוזיות והיווצרות מונופולים.
כך, למשל, היא שמרה על פרופיל נמוך בקידום חקיקה שתאפשר להכריז על קבוצת חברות השולטות כ"קבוצת ריכוז" בענף שבו התחרות נמוכה. את החקיקה הזו יזם קודמה בתפקיד שטרום, והיא עשויה לאפשר התערבות של הממונה על ההגבלים ושל רגולטורים אחרים לקידום התחרות ולהגבלת כוחם של אוליגופולים. הצעת החוק שונתה והוגבלה מאוד במהלך כהונתה של קן, אך היא עדיין תקועה בוועדות.
הרשות להגבלים גם "נרדמה בשמירה" כאשר חברת ההתפלה IDE, שבשליטת כימיקלים לישראל של האחים עופר וחברת דלק של יצחק תשובה, הפכה לספקית העיקרית של מים מותפלים בישראל. קולה של הרשות לא נשמע גם כאשר חולקה כל אספקת המים במדינה לתאגידי מים, שכל אחד מהם הוא מונופול אזורי הדומה במידה רבה למונופולים המקומיים של חברות הכבלים, אשר סיפקו ללקוחותיהן שירות גרוע במחירים מופקעים.
בתחום הפיננסים נחלה קן הצלחה חלקית מאוד: החקירה בעניין תיאום העמלות הבנקאיות טרם הניבה כתבי אישום; הסדר הסליקה הצולבת בין חברות כרטיסי האשראי, שנועד להסיר חסמים לתחרות בין חברות הכרטיסים, קודם - אך חברת ישראכרט עדיין לא נכללת בו.
בתום כהונתה הארוכה של קן המשק הישראלי נותר מקום חמים ונעים למונופולים ולאוליגופולים, כפי שהיה לפני 6 שנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם