מציאות מדומה: על נאום ברק אתמול בוועדת הכספים
דברי ברק בוועדת הכספים אתמול מוכיחים מדוע הסיכוי לשינוי אמיתי בתקציב הביטחון הוא אפסי. רק קברניט שישתחרר משלל המיתוסים, האיומים וההפחדות יוכל לקצץ אותו - ובדרך לשפר גם את מערכת הביטחון עצמה
"אנחנו נמצאים בצומת הכרעות חשובה מאוד, מצב גאו-אסטרטגי וגם כלכלי שלא ראינו כמוהו הרבה מאוד שנים. המצב הזה יוצר איומים מורכבים. החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון ואיראן ברקע". (שר הביטחון, אתמול בוועדת הכספים).
הפתיחה היא תמיד בתיאור המצב, הכל אמיתי והכל מפחיד: הרקטות של החמאס, הטילים של חיזבאללה, הנשק הכימי של סוריה, הפרויקט הגרעיני באיראן, אל-קעידה. איזו יד של פקיד או קברניט מדיני לא תרעד כשהרמטכ"ל יגיד לו (במילים שהיו חביבות על גבי אשכנזי) "אנחנו לא יודעים לתת ביטחון מלא בסכומים שאתם מדברים עליהם".
כך תיאר הדוח של ועדת ברודט את הדרך שמערכת הביטחון מציגה את המציאות: "תרבות של חוסר שקיפות, של שפה תקציבית שהיא בחלקה מניפולטיבית, מונופול על המידע. המצגות כפי שהוצגו לוועדה היו ארוכות, מפורטות, עמוסות, עודפות בנתונים בחזקת הצגת שקפים רבים, המעצימים את מספר העצים מבלי לאפשר להבין היכן שבילי היער".
זה לא חדש. "החזית המזרחית" של סוריה ושל עיראק שימשה את מערכת הביטחון בדיוני התקציב עמוק לתוך שנות ה-80, בשעה שעיראק היתה נתונה במלחמה משתקת מול איראן, וסוריה קיבלה כבר ב-1982 החלטה אסטרטגית ולפיה אין לה תועלת בעימות סימטרי עם ישראל בשל עליונותו המוחלטת של חיל האוויר. גרוע מזה, החזית הלא קיימת הזאת הביאה לבניין כוח בהיקפים של מיליארדים, למתארים לא ריאליים.
כי זה לב העניין: מערכת הביטחון לא מפחידה אותנו סתם כדי לקבל עוד כסף. היא מבקשת לעצמה חגורה ועליה שלייקעס, ועוד חבל על המותניים ליתר ביטחון, מול איומים שאיש אינו מעריך אותם במונחי עלות-תועלת. "בדיונים על תקציב הביטחון חייב הדרג המדיני לדעת שידו של התקציב קצרה מלתת מענה מלא לאיומים, ועל כן הוא נקרא לתת החלטות מפורשות לא רק על ה'יש' אלא גם על ה'אין'", כתבה ועדת ברודט.
אלא שלמערכת הביטחון אין דרג מדיני. שר הביטחון הוא לכאורה הממונה האזרחי על הצבא, אבל למעשה הוא נציגו הנאמן מול העולם האזרחי.
"מדינת ישראל תצטרך לעמוד על האינטרסים שלה בעצמה. ישראל היא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, מטריפולי שבלוב ועד טהראן כולל טהראן, והיא תמשיך להיות כזאת אם לא נעשה שינויים". (ברק, אתמול)
הערך שלפיו "רק אנחנו נגן על עצמנו, בכוחות עצמנו" הוא מיתוס מכונן בתרבות הביטחון הישראלית. הוא עומד במקומו גם כאשר המציאות הביטחונית או הכלכלית אומרת אחרת: בעולם של טרור בינלאומי, של לחימה א-סימטרית ושל עימותים מורכבים ההגנה האמיתית על ישראל משולבת במה שהעולם עושה וחושב.
יש לזה משמעות כלכלית עצומה, כי ההתעקשות למצוא לכל דבר פתרון מקומי והפניית העורף לעולם הנגזרת ממנה, עולות בהרבה כסף מיותר. שלא לדבר על שמדברי ברק עולה ש"חזקה ביותר" פירושו בהכרח "חזקה ביותר צבאית" - דבר שהוא נכון, אבל רלוונטי פחות ופחות.
ישראל חזקה פי 100 ויותר מהחמאס, ועדיין אינה יכולה לעשות בעזה מה שהיא רוצה - ואינה יודעת אפילו מה באמת טוב לה. הרבה מן העוצמה שבנינו בעמל, בשכל ובכסף כבר אינה רלוונטית לעימותים הנוכחיים או שאי אפשר להביא אותה לידי ביטוי בלי לגרום נזק העולה על התועלת שתושג ממנה, ראו פרשת המשט.
"אין גוף של 40 מיליארד שקל שלא יכול להתייעל. אינני סופר את הכסף האמריקאי, הוא כסף שרובו מושקע בפרויקטים ארוכי טווח בארה"ב, הוא לא מגיע לפה". (ברק, אתמול)
אז זהו, שכדאי לספור מחדש. קודם כל, לכסף האמריקאי יש זנב שקלי עצום: שני הפרויקטים העיקריים שייקנו בכספי הסיוע בעשור הקרוב, מטוס ה-F35 ונגמ"ש המרכבה (נמ"ר), יעלו מאות מיליוני שקלים בשנה בתחזוקה, בהטמעה ובשאר דברים שייעשו בישראל. העובדה ששניהם פרויקטים שנקנים בדולרים עזרה להעלים את הוויכוח הלגיטימי והחשוב למה הם דרושים באמת.
מדי שנה בשנה מתברר שההוצאה האמיתית לביטחון היתה גבוהה בהרבה: בשנה שעברה נדהמו חברי ועדת החוץ והביטחון לגלות שההוצאה האמיתית היתה 61 מיליארד שקל, 12 מיליארד יותר מהתקציב המוצהר. גם אם מתחשבים בעובדה שחלק מהתקציבים חשאי - מדובר בחריגה שנתית של 5-4 מיליארד שקל לכל הפחות.
בכל פעם שיש אירוע מיוחד המערכת מבקשת ומקבלת תוספת. התוספת בגין מלחמת לבנון השנייה היתה 8.2 מיליארד שקל; עופרת יצוקה, מבצע אוגדתי, גרר תוספת של כמעט 2.5 מיליארד שקל. ועדת ברודט קבעה שתהיה לתקציב הביטחון רזרבה שאמורה לכסות גם דברים לא צפויים. בצה"ל כל כדור שנורה בלחימה הוא אירוע לא צפוי, וצריך מיד להוסיף כסף כדי לכסות אותו.
וההתייעלות? ועדת ברודט קבעה שצה"ל חייב להתייעל בחצי מיליארד שקל בשנה. מערכת הביטחון התחכמה: היא הזמינה מחברת הייעוץ מקינזי דוח שיעזור לה להתייעל. דוח מקינזי התעכב כמעט שנתיים. חוסר השקיפות נשאר בעינו: החשב מטעם משרד האוצר שהוכנס למשרד הביטחון אחרי עשורים של ויכוחים והתנגדויות מקבל מידע זעום וחלקי. פרויקט כמו הנמ"ר, 10 מיליארד שקל לפחות לעשור הקרוב, אושר בתהליך שערורייתי ואינו מתכנס עם התוכניות האופרטיביות של צה"ל.
"כולנו עוד זוכרים את מה שקרה במלחמת לבנון השנייה ב-2006, הממשלה לא אמורה להיות קצרת זיכרון עד כדי כך ולשכוח למה הובילו קיצוצים דרמטיים שלא נשקלו כהלכה בתקציב הביטחון". (ברק, ישיבת הממשלה, 5 באוקטובר 2011)
זו אולי אחיזת העיניים הגדולה מכולן. "במלחמת לבנון השנייה", כתבה ועדת ברודט, "התגלו פגמים רבים בתפקוד צה"ל, והיו כמה דוברים מכובדים אשר שייכו תפקוד לקוי זה למחסור בתקציב. אין בסיס לטענה זו ואין יסוד לקשור בין ביצועי הצבא, התוצאות בשדה הקרב והליקויים הרבים לבין גודל התקציב".
אם יש דבר שלבנון השנייה מוכיחה זה דווקא גודל הנזק שנגרם לביצועיו של צבא כשיש לו יותר מדי כסף. ספק אם היתה בתולדות ישראל מלחמה שנוהלה באופן כה בזבזני בתחמושת, בשעות טיסה ובשימוש בפריטים חיוניים. חימושים נורו בלי חשבון; הצבא השתמש במערכות פיקוד ושליטה יקרות, שרק פגעו בפיקוד ובשליטה, מהקשר ועד למיקום המפקדים.
צה"ל אכן מיעט להתאמן בימים שלפני המלחמה. אבל זה לא היה בגלל מחסור בכסף, אלא בגלל צורכי הלחימה בשטחים. אימון המילואים נחשב למיותר. באותו הזמן ממש נלחמו המפקדים על המערכות המשוכללות של צבא היבשה הדיגיטלי
ואם ידעו ראשי הצבא שמצב הכוחות חמור, מדוע לא הפעילו כבר בימים הראשונים של המלחמה את תוכנית "זמן יקר", שנועדה לאמן כוחות במהירות? ביום הראשון למלחמה הבהיר האוצר שהכסף לא יהיה בעיה. אבל צה"ל לא רק שלא התחיל ב"זמן יקר", אלא אפילו לא ביקש גיוס מילואים.
ועדת ברודט, כמו ועדות קודמות, ידעה להצביע בדיוק רב על הכשלים בתהליכי התקצוב של הצבא, אבל בסופו של דבר המליצה להוסיף לו כסף. שום ועדה לא תוכל לפעול אחרת. רק קברניט שמביא בחשבון את התמונה הגדולה ונוטל אחריות להשתחררות ממיתוסים ומשקרים יוכל לקצץ בתקציב הביטחון - לא רק כדי לממן תיקון חברתי, אלא בראש וראשונה כדי לשפר את מערכת הביטחון עצמה. בשביל זה דרושים ראש ממשלה ושר ביטחון הנחושים למלא את תפקידיהם באמת. אבל כאלה לא היו לנו מאז שימש בן גוריון בשני התפקידים כאחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם