ראיון מיוחד עם ג'רמי לוין: "ישראל היא הבית"
מנכ"ל טבע החדש ג'רמי לוין אוהב לרוץ למרחקים ארוכים ומעריץ את הנחישות הישראלית; בראיון ראשון מביתו שבאפר ווסט סייד בניו–יורק הוא מספר על משפחתו שברחה מהאפרטהייד הדרום אפריקאי, על הציונות שליוותה אותו כל חייו, על התלמיד הבינוני שהיה ועל הנחש שעיצב את גישתו לחיים
שוער לבוש בחליפה שחורה קיבל בחיוך רחב את פני הנכנסים לאחד ממגדלי הדירות המרשימים באפר ווסט סייד של מנהטן. עץ אשוח עמוס קישוטים עומד במרכז לובי שנותן תחושה ראשונית של מלון מפואר יותר מאשר של בניין דירות, נברשת גדולה יורדת ממרכז התקרה ושני כיסאות עץ כבדים מסודרים בגבם לאחד הקירות. בקומה ה-13 של הבניין חיכה לזוג ינאי האיש שבגללו טסו 10,000 ק"מ, מי שסומן בעיני צמרת חבר המנהלים של טבע כמיועד להיכנס לנעליו של ינאי עצמו שנשלח למשימה הלא ממש שגרתית למצוא לעצמו יורש.
"ד"ר פיליפ פרוסט (יו"ר דירקטוריון טבע) פנה אליי כמה חודשים קודם לכן", נזכר השבוע ג'רמי לוין בשיחה שאנחנו עורכים בסלון ביתו. "הוא לא הציע לי את התפקיד, אלא רק שאל אם אהיה מוכן לשקול התמודדות עליו". כמה חודשים לאחר מכן נשלח למשימה גם ינאי עצמו, שהיה אמור לסגור את העיסקה רשמית. "זו היתה הפגישה הראשונה בינינו", ממשיך לוין. "הוא סיפר לי עד כמה זו חברה נפלאה. אבל המטרה היתה לא רק ללמוד על טבע, אלא גם ליצור מערכת יחסים אישית. הוא בא עם אשתו, ישבנו יחד, ואני רוחש להם כבוד רב. חלק גדול מההחלטה שלי לקחת את התפקיד היה קשור לשאלה עד כמה טובה תהיה העבודה שלי מול שלמה, ואין לי ספק שהיא תהיה טובה. האופן שהוא הציע שנעבוד יחד במהלך תקופת החפיפה הוא פשוט יוצא דופן".
מעטות התפאורות שיכולות לשמש רקע מתאים לשיחה שהמשקל החברתי והכלכלי שלה כבד כל כך. סלון ביתו של לוין הוא אחת מהן. חלל גדול עם תקרה גבוהה, ספה בצד אחד ושולחן אוכל מרשים במיוחד בצד האחר, נברשת מפוארת מעליו, מראה עם מסגרת כסופה משקיפה מהקיר וזר פרחים גדול במרכז. סידור שמשווה לחדר ממד של עוצמה המשתלב היטב עם הנוף המרהיב שנשקף מהחלונות הגדולים. קומה גבוהה בגבולה המערבי של מנהטן, על שדרת הבניינים הראשונה שלגדות נהר ההדסון. נוף ישיר לנהר כל הדרך לתוך ניו ג'רזי, ומנגד פרוסים כמו בגלויה גורדי השחקים האדירים של מרכז מנהטן.
למה היית צריך להתלבט כל כך הרבה?
"כל מי שנוטל משרה כזאת עושה זאת בהרבה מחשבה ובכובד ראש. מבחינתי השאלה היתה אם אני יכול לקחת את התפקיד ברצינות שנדרשת, כשאני יודע שיש בו אחריות אדירה ושמדובר בחברה איקונית בעלת חשיבות עצומה לעוד רבדים רבים - לא רק לחולים, לא רק לבעלי המניות, אלא גם לחברה כולה, וזה דורש לא מעט מחשבה. זה לא דבר שניתן להחליט לגביו בקלות ראש, זו לא עוד עבודה. כמו כן, 5 השנים האחרונות בבריסטול מאיירס (לוין שימש כסגן נשיא בכיר בענקית התרופות האמריקאית - צ.י) היו מהנות בצורה בלתי רגילה, עבדתי עם אנשים מדהימים בחברה מדהימה. כך שהשאלה הראשונה היא אם אני מוכן לעזוב חברה שאני אוהב ונהנה לעבוד בה כל כך. מלבד זאת, יש לי משפחה כאן, ואני לא מתכוון לכפות עליה את הרצון שלי. הדבר החשוב ביותר היה דעתה של אשתי, שלשמחתי ראתה בהצעה הזדמנות שחייב לנצל".
יש עליך לחץ גדול בנטילת תפקיד כזה?
"מי שנענה לתפקיד כזה חייב להיות מרוכז במה שהוא עושה. הוא צריך תפיסה פילוסופית, אתית ועסקית לגבי מה הוא רוצה להשיג; אפשר להרגיש את הלחץ מסביב. עסקים לא פועלים בחלל האוויר, הם פועלים בהקשר של חברה ותורמים לה, ואדם חייב להכיר בכך, אחרת הוא תמיד ירדוף רוחות, ירדוף אחרי משהו. זו לא רק שאלה של רווח, אלא גם של יצירת משהו בעל ערך ארוך טווח. האם אני מרגיש לחץ בגלל תשומת הלב שהישראלים מפנים לחברה? לא. בשום אופן לא. האם אני חש מחויבות? זו שאלה אחרת, והתשובה עליה כן - מחויבות לאנשים, מחויבות לבעלי המניות".
מאז ארוחת הערב הזאת בחודש נובמבר ועד למסיבת העיתונאים השבוע נפגשו ינאי ולוין לא מעט פעמים. השבוע, בסלון ביתו, כשהוא מסיר את הז'קט, מוריד את העניבה ואחרי התלבטות קצרה מסכים גם לפתוח את הכפתור העליון של חולצתו, קל להתבלבל לרגע ברקעים השונים כל כך של המנכ"ל היוצא ושל זה הנכנס. לחשוב שינאי, בעל תווי הפנים העדינים והחיוך המבויש, הוא הזואולוג והרופא, ואילו לוין
ללוין מבנה גוף מוצק וכתפיים רחבות; שילוב של ג'נטלמן בריטי ומאצ'ו ישראלי בחליפה אחת. איש שיחה נעים שמרגיש הרבה יותר נוח לדבר על רוגבי מאשר על עסקים, עם צחוק מתגלגל, עיניים שלא מפסיקות לשדר מסרים ולחיצת יד חזקה כמו של פועל בניין. בכלל, מדובר במי שנראה צעיר בהרבה מ-58 שנותיו.
הספקת לישון מאז חזרת ממסיבת העיתונאים בארץ?
"חזרתי אתמול מאוחר בלילה ולא עצמתי עין בטיסה. חזרתי עם ד"ר פרוסט והיו לנו הרבה נושאים לדבר עליהם. מדובר באדם מדהים והיו לנו שיחות טובות, ובכל שיחה למדתי להבין טוב יותר את האינטרסים שלו, איך הוא רואה את החברה וכיצד נעבוד יחד. אני חש הערצה גדולה מאוד כלפיו, מבחינה אישית ומקצועית".
כמה שעות אתה ישן בלילה?
"5-6 שעות. מתישהו בהיותי בן 19-20 איבדתי את היכולת לישון ברציפות. רק לעתים נדירות אני ישן כל הלילה. אין דבר שאני אוהב יותר מאשר לקום מוקדם בבוקר ולצאת לרוץ סמוך להדסון".
הספקת לרוץ בארץ?
"מזג אוויר טוב, ואפילו סביר, מספיק לי למצוא מקום לרוץ. פעם הייתי רץ הרבה, עכשיו אני רץ משהו כמו 5-6 ק"מ ביום. אני משתדל לרוץ בכל יום. בישראל יש מסלולי ריצה מדהימים, במיוחד על החוף. כשאני בארץ אני אוהב לרוץ ממלון הילטון דרומה ליפו ובחזרה".
אתה מרגיש שב-5 השנים שלך בארץ הצלחת לפצח את הטיפוס הישראלי, את השונות הגדולה שבין החברה הישראלית לחברה האמריקאית?
"כמה אנשים שאתה מכיר חיו ב-4 או 5 חברות שונות? מעט מאוד. אני לא טוען לרגע אחד שאני מכיר ומבין את כל הגוונים ואת כל המזגים של האנשים החיים בישראל, יהיה מגוחך לטעון את זה. אני כן מכיר את עצמי, ואני פורח סביב אנשים שונים לנוכח דרכי חשיבה שונות. השונות הגדולה, הדיאלוג, הפתיחות, הכנות - אלה דברים שאני אוהב. יש לי הרבה חברים בישראל. השאלה היא לא אם אני מכיר את החברה, אלא אם אני מסוגל להסתגל לאורח חיים חדש, והתשובה היא שאני מסוגל".
נולדת בדרום אפריקה, עברת לרודזיה, למדת בבריטניה, חיית בישראל, ועיקר הקריירה שלך נעשתה בארה"ב, לפני שאנחנו מזכירים את החיים בשוויץ. איפה הבית שלך?
"אין לי ספק ולו הקל ביותר שאני מרגיש הכי טוב כשאני נוחת בנתב"ג. אין לי הסבר לכך, זה מצב קבוע מאז צעירותי, ולפיו ישראל היא הבית. הגוף שלי פה בארה"ב, ההכשרה שלי פה, הניסיון המקצועי שלי פה. אבל כשאני הולך ברחובות תל-אביב, בעיקר בתל-אביב, אני מרגיש בבית. בירושלים פחות".
איזה חלק בתל-אביב אתה הכי אוהב?
"נווה צדק ויפו. בכל מקום שאני נכנס אליו אני נהנה מארוחה טובה. אני אוהב מאוד את השינוי הגדול שנעשה בנווה צדק בשנים האחרונות, ואת בת המצווה של הבת שלי ערכתי בנווה צדק. גם השוק מדהים. אני אוהב פירות, ולכן אין הנאה גדולה עבורי כמו להסתובב בשוק. הפירות והירקות בישראל טעימים הרבה יותר מאלה שמוצעים פה, ואני מת על אפרסמונים ורימונים. הטעם פה מחורבן, שם הוא נפלא".
השיחה עם ג'רמי לוין היא כמו נסיעה ברכבת התחתית של ניו-יורק: בזאר של תרבויות המתערבבות זו בזו בדרך להגשמת החלום האמריקאי. מסלול חיים שנע על הציר בין אפריקה, המזרח התיכון, אירופה וארה"ב. נגיעה של חום ישראלי לצד הליכות בריטיות, נהנתנות אמריקאית ותפיסת עולם שמושרשת עמוק בתוך משטר האפרטהייד של דרום אפריקה שבה נולד.
השבוע האחרון לדוגמה: ביום שני הוא עוד היה בישראל, בשלישי חזר לדירת הפאר שלו במנהטן וברביעי כבר עלה על טיסה בדרך לדירת הנופש של המשפחה בעיירת הסקי קרסטד באט שבקולורדו, עיירה המונה 2,000 תושבים בקושי ובה מסלולי גלישה ונופים הרריים עוצרי נשימה. "בקיץ, כשלא יורד שלג בקולורדו, אשתי לוקחת את אחת הילדות שלנו לעשות סקי בצ'ילה", הוא מספר. ועדיין, אסור לטעות, למרות המעמד הבכיר, ההשכלה שרכש באולמות ההרצאות היוקרתיים של קיימברידג' ואוקספורד וההתחככות הקבועה עם צמרת החברה והמדע של ארה"ב וישראל - לוין מדבר על ספורט באותה התלהבות שמדבר בה על תרופה חדשה, והוא נטול גינונים של חשיבות עצמית.
"המשפחה שלי ברחה מהאפרטהייד בראשית שנות ה-60 ואני מבין את מהות האפרטהייד לעומקה", הוא מספר, "מבחינת החברות השונות שחיינו בהן ישראל חשובה מאוד עבורי כיהודי. אני מאמין בה בכל ליבי כאומה וכמדינה דמוקרטית, ולכן אני רוצה לתרום ככל יכולתי לשמירה עליה ככזאת".
עד כמה היהדות היא חלק מהחיים שלך?
"הרקע המשפחתי שלי הוא בכפר בדרום אפריקה שחיו בו 4 משפחות יהודיות בלבד, כך שמעולם לא חייתי בקהילה יהודית מבוססת עד שהגעתי לארה"ב. הורגלתי לארוחות שישי ולחגים יהודיים, אבל כילד מעולם לא חוויתי חיי קהילה עשירים וביקורים בבית כנסת. עם זאת, אין יום שאני לא מנהל דיונים על ישראל, על ההיסטוריה של העם היהודי שמלווה אותי מאז ומתמיד. אבל בכל הנוגע לשמירת מצוות, כמעט ולא".
למה עזבתם את דרום אפריקה?
"ההורים שלי עזבו את דרום אפריקה כיוון שלא היו מוכנים לחיות תחת משטר האפרטהייד. אבי היה עיתונאי בדרום אפריקה, שיצר קשרים עם האליטה המקומית. המשטר בדרום אפריקה לא אהב את התנגדותו למדיניות ההפרדה הגזעית שהם קבעו ובשלב מסוים הבהיר לו שאם יישאר שם יועמד למשפט. בסופו של דבר נאלצנו לברוח למלון ברודזיה, וגם שם אבא שלי המשיך לפרסם עיתונים ועלונים חדשותיים".
מה היה חוזקו של הקשר בין תפיסת הצדק החברתי של אביך לבין הזהות היהודית שלו?
"אבא שלי האמין בכל ליבו שמדינת ישראל חשובה מאוד לחיים שלו. הוא ואמא שלי ביקרו בישראל הרבה פעמים והיו מעורבים בסיוע כלכלי לאנשים בארץ".
לפני 37 שנה נפטר אביו, ואת המאבק על הצדק המשיכה אמו של ג'רמי לאה לוין, שממקום מושבה בלונדון קנתה לעצמה שם של אחת מפעילות זכויות האדם המוכרות והמוערכות ביותר בעולם המערבי. "היא ניהלה שני ארגוני זכויות אדם: Justice, אחד מהארגונים הוותיקים ביותר בתחום בבריטניה, ו-Anti Slavery Society. נוסף על כך, היא פרסמה את ספר זכויות הילדים של האו"ם וזכתה בתואר אצולה מידי המלכה אליזבת".
לוין, שנדד עם משפחתו לבריטניה במחצית שנות ה-60, התקבל בראשית שנות ה-70 ללימודי זואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. לאוניברסיטה היוקרתית, הוא עצמו מודה, התקבל הרבה יותר בזכות הקסם האישי והאינטלקט שלו ופחות בזכות הישגיו בלימודים. "עם ציונים כמו שהיו לי אין סיכוי שהייתי מתקבל היום לאוקספורד. הייתי רחוק מלהיות תלמיד מצטיין", הוא אומר במידה לא מבוטלת של גאווה.
אז איך בכל זאת התקבלת?
"מי שקיבל אותי עמד אז בראש אחד הקולג'ים של אוקספורד, הפילוסוף סטיוארט המפשיר. הוא הסכים לפגוש אותי כי אחת המורות שלי בתיכון המליצה עליי. כדי להתקבל לאוקספורד נדרש למועמד ציון A ב-3 מתוך 4 המקצועות: פיזיקה, ביולוגיה, כימיה ומתמטיקה. לי היו שני C ושני D, אבל סטיוארט הרגיש שלמרות זאת שווה לקבל אותי אותי לאוקספורד, שאדם עם רקע שונה כמו שלי יכול לחולל שינוי בקולג'".
בו בזמן ניהל לוין מערכת יחסים הדוקה עם מדינת ישראל וביקר בה לעתים תכופות. "ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, אני ואחותי הגענו לקיבוץ אלונים", הוא נזכר. "במהלך כל תקופת הלימודים שלי נסעתי לישראל ואף נמניתי עם המתנדבים בבית אלפא, שם עבדתי בעיקר ברפת, זה היה מדהים. היתה למשפחה שלי חווה ועד היום יש לי עדר בקר בחווה בקונטיקט. בסך הכל שהיתי בישראל 5 שנים, והתקופה הרצופה הארוכה ביותר היתה אחרי סיום הדוקטורט (לוין השלים דוקטורט בביולוגיה של התא באוקספורד) ונמשכה שנה וחצי".
למה עזבת את ישראל אחרי שנה וחצי?
"ב-1979 התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטת קיימברידג'. הרגשתי רע מאוד עם המעבר לאנגליה נוכח חברויות אמיתיות שיצרתי בישראל. עם זאת, הונחה בפניי האפשרות לסיים לימודי רפואה בתוך שנתיים, כך שמדובר היה בהזדמנות חד-פעמית".
יש בך געגועים לישראל של שנות ה-60 וה-70, לחברה של אז?
"אין מישהו שלא מודה שהוא מעריץ את העומק ואת הנחישות של בניית המדינה היהודית בשנות ה-60 אבל אני לא אדם נוסטלגי. אני רואה את המציאות כפי שהיא, והמציאות היא שהכלכלה הישראלית צמחה באורח יוצא דופן, ולצמיחה הזאת היו גם תופעות לוואי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחיים אז היו פשוטים ובסיסיים יותר. עכשיו אנשים מעוניינים בבתים גדולים יותר ובמכוניות גדולות יותר.
"החברה הפכה לחומרנית הרבה יותר, יש לאנשים דרישות גבוהות יותר ממערכת החינוך, ובצדק. מה שראיתי אצל כל ישראלי שפגשתי הוא הרצון והנחישות לפעול. אני חושב שיש נכונות לחיות בתנאים בסיסיים, אבל התושבים בארץ חייבים להתקיים ולדאוג לילדים למשל. איך אתה עובד ודואג לילדים באותו הזמן, אתה יכול להרשות לעצמך לשים את הילדים בגן כשאתה הולך לעבודה? זה דבר חשוב מאוד לישראלים ואני מעריך את זה".
מהלימודים בקיימברידג' לוין זוכר במיוחד את המפגש הראשון שלו עם תרופה בשם קפטופריל, שהיתה אז בשלבי פיתוח מתקדמים ועיצבה את גישתו לעולם הרפואה. "זו התנסות שרק מעטים זוכים לה והיא לימדה אותי לאהוב את עולם הרפואה", הוא נזכר. "התרופה היתה מבוססת על פפטיד (תרכובות כימיות של לפחות שתי חומצות אמיניות - צ.י) שמופק מהארס של הנחש, ואליה הגיעו דרך שאלה חכמה שמישהו שאל: מדוע ברגע שנחש מכיש אדם לחץ הדם שלו יורד בדרמטיות? התשובה היא שבתוך הרוק של הנחש יש פפטיד שגורם לירידה של לחץ הדם. ההבנה שאם רק נוכל לטהר את הפפטיד מהארס של הנחש נוכל לנצל אותו לצרכים רפואיים היתה מדהימה. זה היה מקרה ששינה את התפיסה שלי לגבי החשיבות של העשייה שלנו.
"אני זואולוג, ויש בפניי ארס של נחש שאמור לפגוע באנשים קשות, והנה אני עומד בבית חולים ומה שאמור לפגוע באנשים מאפשר לי לעזור לחולים. בעקבות כך כתבתי מאמר מיוחד על התרופה, על האופן שהיא עובדת בו ועל היעילות שלה, ובזכותו גם קיבלתי פרס. מאז ועד היום הסיפוק הגדול ביותר שלי הוא לראות אדם מבריא. הרבה דברים מרכיבים אותנו כחברה, אבל דבר אחד מהווה את היסוד - בריאות טובה. אנשים יכולים לתרום לביטחון או למערכת החינוך, אבל בלא מערכת בריאות טובה הכל קורס".
מה אנחנו יכולים ללמוד ממערכת הבריאות האמריקאית, שמשאירה עשרות מיליוני אזרחים מחוסרי ביטוח בריאות?
"בכל חברה דמוקרטית הרפואה צריכה להיות עמוד השדרה. הרפואה בארה"ב היא לעתים הטובה ביותר ולעתים הגרועה ביותר בעולם. קשה מאוד לתפוס מצב שבו במדינה כזאת חזקה ועוצמתית יש אנשים שלא מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש תרופות. הטיפול העיקרי שאנשים מקבלים הוא טיפול חירום, וזה מצב לא יעיל ויקר מאוד. יש מדינות שפתרו את זה. בשוויץ, לדוגמה, כולם מבוטחים, התושבים מקבלים טיפול קבוע וטוב, והעלות נמוכה בהרבה ביחס לעלות בארה"ב".
מה הרגשת השבוע כשהוכרז רשמית על המינוי שלך ל"חברה של המדינה"?
"זה רציני הרבה יותר מאשר לכהן בעוד חברה. זה מוסד איקוני. טבע מייצגת עבורי את הצדדים הטובים ביותר של ישראל, הוכחה מדהימה לכוח של חברה ממדינה קטנה לעשות טוב בכל העולם. יש כמה דברים שניתן לעשות בחיים, ולספק בריאות לאנשים מסביב לעולם זה דבר חשוב באופן בלתי רגיל. אם במקביל מזדמנת האפשרות לעשות זאת דרך חברה בישראל ולבנות אותה, זה אפילו טוב יותר. ב-40 השנים האחרונות עקבתי אחר טבע, שהיא לקסיקון הצמיחה במדינת ישראל, ואין ספק שזו חברה חשובה ביותר, לא רק בגלל השירות שהיא מספקת לאנשים, אלא גם בגלל החשיבות שאני רואה ביצירה של בסיס תעשייתי חזק בישראל".
אף שאנשים חוששים שטבע תעביר את בסיס הפעילות שלה מחוץ לגבולות ישראל?
"אני רוצה להגיד לך שמדובר בדיון מדהים. איפה אל על יושבת? בישראל. זו חברה בינלאומית שיושבת בישראל. אף אחד לא שואל אם יצרנית התרופות נובו נורדיסק הולכת לעזוב את דנמרק, והיא לא תעזוב את דנמרק. זו חברה בינלאומית שמתרחבת החוצה".
אל על, בניגוד לטבע, לא יצאה בשנים האחרונות למסע רכישות אגרסיבי של חברות תעופה זרות.
"השאלה היא לא אם טבע תהפוך לבינלאומית יותר. בדיוק כמו שאיש לא חושב שחברת התרופות רוש תעזוב את שוויץ, אף שהיא קנתה חברות מכל העולם. הדבר הטוב ביותר במה שטבע עושה הוא שכל אחד מהשווקים האלה שונה. לא ניתן להחיל עליהם את אותם הכללים. ברזיל שונה מרוסיה, מגרמניה ומארה"ב. הדבר המיוחד בטבע הוא היכולת לספק שירות לכל אזור בצורה שונה. זה יתרון עצום ביצירה של חברה בינלאומית מובילה".
לא מעט מדברים על הגישה הישראלית, על היזמות העסקית, על הגמישות המחשבתית שמאפשרת להגיע לתוצאות בתנאים חומריים טובים הרבה פחות מאלה שיש בארה"ב, לדוגמה. אלה דברים שאתה מזהה בחברה?
"לישראל יש יתרון אדיר והוא גישה מדהימה של 'אני יכול'. השאלה היא אם ניתן לבנות מהגישה הזאת מוצר בינלאומי. אלי הורביץ, ד"ר פרוסט ושלמה ינאי עשו עבודה מדהימה בהבאת טבע למקום שהיא נמצאת בו, ועכשיו זה הזמן להעביר אותה לשלב הבא. חברה כמו טבע, שהיתה אמיצה מספיק לצמוח באזור שאחרים לא היו מוכנים לפעול בו, יצרה תשתית שאין שנייה לה. הנוכחות בשווקים רבים כל כך ברחבי העולם והבסיס התעשייתי החזק נובעים מהגישה של 'אני יכול'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם