שברולט אורלנדו: נסיעה שהיא חוויה
שברולט אורלנדו, ששמה נלקח מעיר הקודש של הלונה פארקים, היא הדגם המוצלח ביותר בקטגוריה ששברולט ייצרה מאז העברת פס הייצור לקוריאה. בזכות 7 מקומות ישיבה, תא מטען גדול ונוחות כמעט מושלמת היא יותר ממומלצת לנסיעה משפחתית
היות ששברולט אורלנדו היא כלי שמטרתו איחוד משפחות במסעות משותפים (ולכל הפחות נסיעה של 7-5 נוסעים בצוותא), התחושה הראשונה היא שזאת בחירה משעשעת ומתבקשת. אם אורלנדו היא דיסניוורלד ודיסניוורלד הוא כיף משפחתי, אזי בשברולט לא יכלו לבחור שם מלהיב יותר למיני-מיניוואן החדש שלהם.
במחשבה שנייה, אורלנדו הוא שם חריג אצל שברולט, יצרנית שהמאפיין שלה בבחירת השמות לאורך 100 שנותיה הוא היעדר היגיון פנימי )אלרו, ניבה, קאווליר, קובלט ולאצ' טי (. בניגוד ליצרניות אחרות, שבוחרות שמות דגם לפי מוטיב מרכזי קבוע ומחליפות אותו, אם בכלל, פעם בכמה עשורים, שברולט גזרה והדביקה מכל הבא ליד. על אף ההיסטוריה המפוארת של ארה"ב, היא מיעטה יחסית להשתמש בשמות מקומות אמריקאיים )למעט בל אייר, בונוויל, מאליבו, מונטנה, קולורדו, סילברדו ואל קאמינו(, ומדי פעם בחרה בשמות מקומות זרים בעלי ניחוח אירופיספורטיבי (מונטה קרלו ומונזה).
בהזדמנות הקודמת שהיתה לשברולט להחליף בבת אחת משפחה שלמה של שמות, לאחר רכישת שרידי חברת דייהו הקוריאנית, הודגם חוסר העניין בנושא עם יציאות מופרכות כמו אביאו, אופטרה, לאצ'טי, ויונט ואפיקה. אפילו הדור החדש והמוצלח של מוצרים שבראה ג'נרל מוטורס (החברה-האם של שברולט) לזרוע הקוריאנית לא זכה לשדרוג שמי: קפטיבה, קרוז, ספארק וסוניק לא ממש קשורים
למשהו או זה לזה. והנה, תוך כדי נהיגה באורלנדו נגלה אור בקצה המנהרה:
הייתכן ששברולט הפכה לארגון שמבקש להתמלא בגאווה ובמחויבות לאומית (בדומה למשל ל סיאט, ששמות דגמיה לקוחים מערים בספרד) ? האם הדגם המוצלח ביותר בקבוצתו ששברולט ייצרה עד כה בקוריאה זכה לשם שמייצג עידן חדש אצל היצרן הוותיק? הלוואי.
כמו כל מתחרותיה, אורלנדו בנויה על פלטפורמה קומפקטית שעליה מבוססת המשפחתית הקטנה של היצרן - קרוז. המתחרות שלה הן רנו סניק, סיטרואן C4 פיקאסו , פיג' ו 508, קיה קארנס, דודג' ג'רני ו פולקסווגן טוראן, הנאבקות במובילת הקטגוריה - מאזדה 5.
אלא שאנשי שברולט לקחו עם אורלנדו טריק קוריאני ידוע וניצלו אותו כהלכה: הם בנו מכונית גדולה ומרווחת ממתחרותיה. בזכות יתרון קל לגודל אורלנדו מתחרה גם בטויוטה ורסו, המבוססת על פלטפורמה של משפחתית גדולה, וערוכה למלא את החלל שמיצובישי גרנדיס הותירה כאן.
יבואני שברולט החליטו לוותר על מנוע חלש שנפחו 1.8 ליטר שאיתו מוצעת אורלנדו באירופה, והם מתמקדים במנוע הדיזל בנפח 2.0 ליטר . מצד אחד זהו הימור: כל המתחרות
את מנוע הדיזל של שברולט, שמשמש גם בקפטיבה, מייצרת בקוריאה חברת VM האיטלקית והוא נמכר גם למתחרה המקומית, קבוצת יונדאי-קיה. אף שהוא רחוק מלהיות אחד מהדיזלים היעילים בעולם, הוא עדיין צורך פחות ליטרים לקילומטר מאשר כל מנוע בנזין. השאלה החשובה למתעניינים באורלנדו היא אם הם משיגים את הסולר שלהם במחיר דומה למחיר בנזין. אם כן, החיסכון משמעותי. אך בגלל הדיזל אורלנדו יקרה יחסית מרוב מתחרותיה: הגרסה הבסיסית שלה עולה 170 אלף שקל ולגרסה המאובזרת יש להוסיף כ-9,000 שקל .
הדרישה החשובה ביותר מ"נושא אנשים" היא שימושיות, ולזכותה של אורלנדו עומד מרחב פנימי גדול - שמאפשר ל-5 מבוגרים לנסוע בנוחות - עם שני מושבים מזדמנים לילדים או למבוגרים גמישים. המרחב בשורת המושבים האמצעית מצוין, ובאחורית הוא טוב יותר מאשר בכל המתחרות. ובכל זאת, כדי להשתחל לאחור נדרש קיפול של המסעד האמצעי, ומבוגר שנמצא שם לאורך זמן יגלה שברכיו מתחככות באפו.
שימוש במושב האחורי לא מותיר כמעט נפח למטען, אבל צריך לזכור שהמצב אצל המתחרות לא טוב יותר. אם משטחים את כל המושבים מאחור מתקבל נפח הטענה גדול, אך מערכת המושבים שימושית פחות מזו של סניק, של C4 פיקאסו ושל אחרות, ואי אפשר לפרק אותם ליחידות בודדות או להסיע אותם לפנים ולאחור.
הדרישה הבאה בחשיבותה היא נוחות, וגם כאן אורלנדו עושה עבודה טובה. אמנם נכון שהיא נוקשה מעט על אספלט עירוני ובגלל הדיזל בחרטום היא כלי כבד, אבל רמת הנוחות גבוהה, שיכוך הרעשים מצוין והמנוע נינוח, שקט ומשדר רוגע.
העיצוב ייחודי ומושקע פחות מאשר ברוב המתחרות וקשה להתלהב ממנו, אך הוא עושה את העבודה. עיצוב סביבת הנהג לקוח מעולמה של קרוז, אבל עשוי ברובו מפלסטיקה פשוטה וחסר לו המגע של הדור החדש של מכוניות יונדאי-קיה למשל, שלא לדבר על הפלסטיקה של אירופיות. אורלנדו לא משדרת תחושה מעליבה או חסכונית, אך חסרים בה הפינוק ותחושת האיכות שהקוריאנים הרגילו אותנו אליהם ומעט יותר השקעה בהנדסת אנוש.
התנהגות הכביש של אורלנדו מתאימה לייעודה, אבל תרחיק ממנה חובבי נהיגה. רמת אחיזת הכביש שלה מרשימה, השליטה בקצב גלגול הגוף מפתיעה לטובה והיא נותרת נוחה ונעימה גם אם מדרבנים אותה, אך היא "נמרחת" יותר מדי לתוך פניות ומשדרת משוב מעורפל וחסר חדות. גם הקשר בין ההיגוי לכביש טוב פחות מכפי שאפשר היה לצפות מהיגוי הידראולי.
מאחר שמדובר בכלי משפחתי, כל בני המשפחה למעט הנהג יברכו את שברולט על בחירתה בכלי שלא מעודד נהיגה מהירה בכבישים מפותלים, אך נקודת הזכות הגדולה של אורלנדו היא מנוע הדיזל, שמספק תחושת מומנט (כוח) נפלאה. גם השילוב של המנוע ותיבת ההילוכים ראוי לציון, כך שבזינוקי רמזורים ובתאוצות ביניים מקבל הנהג שפע של כוח זמין.
בעתיד תציע שברולט את אורלנדו עם מנוע בנזין בנפח 1.4 ליטר מוגדש טורבו, ואולי תוכל להצמיד לה תג מחיר נמוך ואטרקטיבי יותר. עד אז היא צפויה לסבול מנחיתתה בישראל של אופל זאפירה החדשה, שתצויד במנוע הזה. נכון לרגע זה אורלנדו מציעה הצעה טובה ביחס לקבוצתה. אם זאפירה תוצע בארץ במחיר תחרותי יותר תתייצב אורלנדו בפני בעיה לא פשוטה, שכן הרושם הראשון מזאפירה מעולה.
כך או כך, אורלנדו בולטת לטובה בקבוצתה יותר מכפי שבולט כל דגם אחר של שברולט. לטובת המותג צריך לקוות שהבחירה בשם אמריקאי משדרת מחויבות וגאווה, בדרך לעתיד שבו תוכל שברולט להציב מתחרה ראויה ומובילה בכל קטגוריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם