מתאבדים על המדינה
לקריסטולס היווני ולבועזיזי התוניסאי יש אתוס משותף; אך על מותו של קריסטולס חתום ציבור שלם שהעדיף לא לראות את המחר
מעשהו של קריסטולס יכול היה להידמות בקלות לזה של מוחמד בועזיזי, הירקן התוניסאי ששרף עצמו בדצמבר 2010 במחאה על השחיתות ועל הקשיים הכלכלים. התאבדותו של בועזיזי הציתה (סליחה על הדימוי) את האביב הערבי וסחפה אחריה מיליונים. עד כמה שמפתה להשוות בין שני האזרחים הפשוטים שהמצב הכלכלי והחלטות השלטון הובילו אותם לאקט חריף שנע בין ייאוש להירואיזם, ישנו הבדל מכריע: קוראים לו דמוקרטיה. בעוד בועזיזי היה קורבן לשלטון רודני שמתעשר על חשבון עמו, קריסטולס הוא קורבן של העם, של
הציבור היווני כולו.
במשך שנים שיחקה יוון משחק כפול: מצד אחד היא נדמתה למדינה מתקדמת שתושביה שואפים לרמת חיים מקבילה לעמיתיהם האירופאים, ומצד אחר למדינה שמשמרת מסורת סוציאליסטית, בעיקר במובנה השלילי. כך חיו להם אוכלי הציזיקי תקופה ארוכה בעצימת עיניים מוחלטת - קנו אייפונים כמו באירופה, עבדו (קצת ומתי שמתחשק) כמו ביוון.
הוצאות יוון תפחו ואיתן החובות. לקריאותיה המהוססות של אירופה נמצאה תשובה בדמות חשבונאות יצירתית שאפשרה את החגיגה היוונית. אכול ושתה כי מחר נמות, מקסימום נשבור איזו צלחת. אך כמו כל בועה, גם האשליה היוונית נופצה במהרה. את מחיר השמיכה התקציבית הבלתי נגמרת משלמים החלשים שהופכים לקורבן של חוסר אחריות ציבורית מתמשכת. לא רודן מרכזי או עריץ מקומי הביאו למשבר הצנע הקשה. על מותו של קריסטולס חתום ציבור שלם שהעדיף לא לראות את המחר ומנהיגים שביכרו פופוליזם על פני החלטות קשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם