טיפוס מפוקפק: הצעירים בהודו לא רוצים לעבוד בקטיף אגוזי קוקוס
צעירים בדרום הודו מעדיפים כיום עבודות משרדיות, ותעשיית הקוקוס סובלת ממחסור חמור בקוטפים. המגדלים בוחנים שימוש ברובוטים ובקופים, אך מתברר שיש תחומים שבהם למין האנושי עדיין אין תחליף
בקראלה, חבל ארץ טרופי בדרום-מערב הודו המכונה "ארץ האלוהים," קוקוסים הם עסק רציני: המדינה מתגאה ביותר מ-500 מיליון עצי הקוקוס המכסים 40% משטחה. אך בימינו מגדלי קוקוסים מתקשים למצוא קוטפים, כיוון שעובדים צעירים ומשכילים נוטשים את העבודות הפיזיות לטובות משרות יוקרתיות ומשרדיות יותר. וכך, בשנת 2009 הציעה המדינה פרס של 20 אלף דולר עבור קוטף הקוקוס הרובוטי הטוב ביותר. התחרות הובילה ליצירת גמל השלמה של ת'אטרי ול-400 המצאות שונות ומשונות, שזחלו ונאבקו על לפיתת שוק הקוקוסים.
לרוע המזל, רובן לא הצליחו לטפס על העצים, התקלקלו או שהיו פשוט בלתי מעשיות לחלוטין. חלק סבלו מנזילות דיזל או היו כבדות מדי בשביל לנוע על אדמת הג'ונגל, ואלו שהצטיינו בטיפוס לא היו יעילות בקטיפת הקוקוסים. כעת נותרו במרוץ 3 הצעות, ולרוע המזל המצאתו של ת'אטרי אינה אחת מהן. "לכולן יש בעיות," אומר באלסו-בראמרניום גיריראג,' אחד השופטים ופרופסור להנדסת מכונות בקולג' PSG לטכנולוגיה שבעיר קוימבטור, "אני חושב שאנחנו עדיין צריכים בני אדם".
סאת'יש גורם לעבודה הזאת להיראות קלה: הוא תוקע מצ'טה בחגורת המותניים שלו, מתנועע כמו עכביש במעלה עץ שגובהו 18 מטר ומפיל עשרות קוקוסים לאדמת הג'ונגל באמצעות כמה מכות מיומנות. הוא קוטף קוקוסים במשרה חלקית כבר 3 שנים, ובשאר הזמן נוהג במשאית. "הטיפוס מעייף," הוא אומר, "אך ברגע שאתה קולט את השיטה אתה יכול לעשות זאת בקלות." הוא מסביר כי הבקרים הם הזמן הטוב ביותר, לפני שהאבק מתיישב על הגזעים והופך את האחיזה בהם לקשה יותר.
הוא מספר שהוא יכול לטפס על 50 עצים ביום עבור חצי דולר לעץ.
"אני מרוויח יותר כסף מהנהיגה," הוא אומר בזמן שאור השמש מרצד על עורו דרך עלי הדקל השסועים. "אך בתור קוטף אני יכול לקבוע לעצמי את לוח הזמנים. אני לא חייב לעבוד באמצע הלילה ואני יכול להיות בטבע".
אך מספרם של קוטפים כמו סאת'יש הולך ומידלדל, וזהו הצד השלילי של פריחתה הכלכלית של קארלה. המספרים
שיעור האוריינות בקרב תושבי קראלה הוא 93% הגבוה ביותר בהודו. החבל עושה עבודה טובה בחינוך האזרחים ובטיפוח ציפיותיהם, אך סובל ממחסור בעבודות ובתעשייה. התוצאה היא שיעור גבוה של מובטלים שלא חושבים ללכלך את ידיהם, אף שחלק מקוטפי הקוקוסים מרוויחים יותר ממורים או מאחיות. אפילו אנשים בעלי חינוך מוגבל הופכים לבררנים בהתחשב באפשרות לעבוד בבנייה במפרץ הפרסי ובסטיגמה המקומית נגד עבודה פיזית. נוסף על כך, קראלה נשלטת בידי פוליטיקאים מהשמאל ובהתאם היא מעודדת תוכניות לחלוקת מזון, ומספקת תמריץ נוסף להישאר בבית."הם פשוט עצלנים," אומר ק' פיטר, מגדל קוקוסים. "הם מקבלים כל מיני סובסידיות מהממשלה, אז הם נוטשים אותנו ללא עובדים. צריך להיות חוק נגד חוסר אחריות שכזה".
כחלק מהחיפושים אחר קוטפים תרה התעשייה אחר פתרונות בתאילנד ובאינדונזיה, מדינות שמאלפות קופים כדי שיקטפו קוקוסים . אך הקופים אינם פתרון טוב מספיק. "הבעיה היא שהם לא מבחינים בין קוקוס בשל ובין קוקוס שאיננו בשל ופשוט קוצרים הכל," אמר סרי רומאר, פרופסור באוניברסיטה לחקלאות בבירת קארלה טריו ונדרום.
כדי להרחיב את מאגר העובדים "התוכנית לידידי עץ הקוקוס" מנסה לגייס נשים, עובדים מבוגרים וכל מי שחולם להגיע לצמרות, ומפעילה קורס בן 6 ימים שמכשיר אנשים להשתמש במכשירי טיפוס שמאפשרים אפילו לעובדים המגושמים ביותר לטפס על גזעי העצים - כל עוד הם לא סובלים מפחד גבהים. מכשירי הטיפוס, בדגמי העמידה והישיבה, עולים כ-50 דולר. הקוטפים מוכשרים להבחין בין פירות בשלים למיובשים ואף לומדים לזהות מחלות עצים. הממשלה מציעה לקוטפים לעתיד סובסידיות, והצלחת התוכנית גרמה למדינות אחרות בהודו לחקות אותה.
"אנחנו מציעים הכשרה ומעניקים להם תחושת כבוד," אמר סריקומר פודובל מהאגודה לפיתוח תעשיית הקוקוס, "כשהם יוצאים מהמדינה, העובדים של קראלה טובים. אך כאן רמת המוטיבציה שלהם בעייתית".
הודו מייצרת כ-25% מבשר ומסיבי הקוקוס העולמיים, שנאכלים או משמשים ליצירת תמרוקים ומוצרים שונים. הקוקוס הוא חלק חשוב מהתרבות ההודית, במיוחד במהלך טקסים דתיים וחתונות. בקראלה גדלים כמעט חצי מכלל הקוקוסים של הודו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם