התקציב הדו-שנתי האחרון מקבל ציון נכשל
לא ברור למה מתעקש האוצר להמשיך בניסוי התקציב הדו שנתי. שלא כמו בענף כרטיסי האשראי, תקציב הוא אינו עיסקת תשלומים בקרדיט וצריך לעקוב אחריו בצורה שוטפת ולתקן מיד כל חריגה
תקציב דו-שנתי, שלא כמו בענף כרטיסי האשראי, אינו עיסקת תשלומים בקרדיט. צריך לעקוב אחריו בצורה שוטפת ולתקן מיד כל חריגה. קו האשראי של המדינה המוגבל. התקציב הדו-שנתי ל-2012-2011 מקבל ציון נכשל. הביקורות המוקדמות על הנהגתו לא רק שלא היו מוגזמות, אלא הוכחו כנכונות להכאיב.
אני כבר לא מדבר על הפן של סדרי ממשל בעיתיים בתקציב כזה עד כדי פגיעה בהליך הדמורקטי. עם קואליציה של 94 חברי כנסת נהפכה האופוזיציה לשמועה. אסור לצמצם את זכותה לבקר את סדרי העדיפות התקציביים לפעם בשנתיים בלבד.
אני מוטרד יותר מהפן הכלכלי של הבעיות שחולל תקציב יומרני כזה. הנימוקים להנהגתו, שנעטפו בזמנו במילים יפות (יציבות, תכנון ארוך טווח ונטרול הפעלת לחצים), התרוקנו מתוכן. רצינו תקציב דו-שנתי וקיבלנו תקציב דו-חודשי.
התקציב הדו-שנתי קרס לא בגלל האופוזיציה הלוחמנית, אלא בשל מחדלי משרד האוצר והקואליציה חסרת האחריות. את המחצית הראשונה של התקציב הדו-שנתי )2011( עוד איכשהו ניתן היה לשרוד. אלא שהתקציב לשנת 2012 נהפך לבדיחה.
הסטיות מהתכנונים המקוריים כללו גם את צד ההכנסות, אבל בעיקר את צד ההוצאות. בצד ההכנסות ניתן להאשים את ההאטה בצמיחה שגררה ירידה בקצב גביית המיסים. לקראת סוף 2011 עודכנה כלפי מטה תחזית ההכנסות ממס וצומצמה ב-12 מיליארד שקל בהשוואה ליעד מקורי של 232 מיליארד שקל.
ואולם, עיקר הבעיה התגלתה דווקא בצד ההוצאות.
הכתובת למחדל בעניין זה היא משרד האוצר. במהלך 2011 נחתמו הסכמי שכר נדיבים במגזר הציבורי ושכר המינימום עודכן. על-פי אומדני בנק ישראל, אלה גררו חריגה של 6 מיליארד שקל.
וזה עדיין לא הכל. ב-14 ביולי 2011 פרצה המחאה החברתית. 3 חודשים לאחר מכן הוגשו המלצותיה של ועדת טרכטנברג, שטילטלו את התקציב אף שמסגרתו לא נפרצה. את ההוצאה ליישום חוק חינם חינוך לבני 4-3 בהיקף 3 מיליארד שקל אמור היה לממן תקציב הביטחון שלא קוצץ. אין צעד מדיניות ארוך טווח שתוכנן בתחילת הדרך והתגשם. הגירעון ב-2012 לא יירד ל-2% מהתוצר , אלא יעמוד על 3.4% ואולי אף למעלה מכך. השאיפה לירידה ביחס החוב-תוצר ל-60% לא תושג.
בשבועות האחרונים מפחידים את הציבור עם מספרי גירעונות תקציביים של 15 מיליארד, 20 מיליארד ויש הנוקבים ב-30 מיליארד שקל. בתקשורת מדובר על גזירות כמו העלאת מע?מ וקיצוצים. היקף ההתאמות התקציביות (שהוא מונח מכובס לגזירות) ייקבע לאחר ששר האוצר יחליט מהו המספר הזוכה - כלומר שיעור הגירעון התקציבי לשנת 2013, בתקווה שהפעם לא נפספס.
זה לא יהיה 1.5% כפי שתוכנן בתחילת הדרך. הגירעון גם לא ייקבע על 2% (כפי שתוכנן לשנת 2012). יש לקוות שהגירעון לא יעלה על 2.5% מהתוצר, אבל ההערכה היא שהוא יעמוד על 3%. אם שר האוצר לא היה מתיימר להמציא את הגלגל ומסתפק בתקציב חד-שנתי ל-2011, בסוף אותה שנה ניתן היה לבצע מקצה שיפורים ולמנוע את החריגות התקציביות. אז ניתן היה לאשר את הסכמי השכר הנדיבים, רק אם היה נמצא מקור תקציבי חלופי. האם הלקח נלמד? את זה נדע בקרוב מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם