מי יגן על הדייר שסירב לפינוי בינוי?
פסק דין שניתן השבוע בבית משפט השלום עלול להיות בעל השלכות בעייתיות מאוד על זכות הקניין הבסיסית ביותר של האדם
במקרה הספציפי הסרבן היה בעל אינטרס. הוא רכש חנות ריקה למטרת רווח, והתנה את הסכמתו לפרויקט בכך שהוא יהיה זה שיבצע אותו. באופן עקרוני, דייר סרבן יכול לטרפד את רצונם של שכניו לשפר את מגוריהם, ולעתים הבסיס לסירובו הוא חמדנות.
אך האם התנהלות שכזו מצדיקה פגיעה בזכות הקניין הבסיסית ביותר של האדם, בביתו? האם בית המשפט יכול לקבוע כי אדם שמסרב לאפשר פגיעה כה מרחיקת לכת בקניינו, תהא הסיבה אשר תהא, הוא בר תביעה נזיקית בטענת אובדן רווח לצד ג'?
הבעיה המרכזית היא הכוח שהפסיקה מעניקה לחברות קבלניות וליזמים שיבקשו ללחוץ על הדייר שמסרב לשתף פעולה דרך תביעות משפטיות. זהו כוח רב שהמחוקק עצמו נמנע מלתת בחוק מפורש, מלבד בפרויקטים שהממשלה אישרה. מצב זה עשוי להביא לכך שבכל פעם שיזם יבקש לכפות את עצמו - די שיסחוף אחריו את יתר הדיירים כדי שהדייר הבודד ימצא עצמו מול צבא עורכי דין.
פגיעה בזכות קניינית היא פגיעה בחוק היסוד, ויש לבצעה רק באמצעות חקיקה הבוחנת היטב את הבלמים ואת האיזונים. משלא ראה המחוקק צורך לקבוע בחוק את מעמד הדייר הסרבן, למרות מדיניות הממשלה לעידוד פרויקטים מסוג זה, הרי שיש לנהוג משנה זהירות מלעודד תביעות העוקפות חוק כה מהותי ויסודי. ויש להזהיר עצמנו שלא לייחס לפסק הדין משמעויות מרחיקות לכת, להחילו על מקרים רגילים ולהפוך אותו לפרצה שתפגע באנשים שכל חפצם הוא ליהנות משלוות ביתם המוכר והנוח.
הכותבת היא מומחית במשפט מסחרי ובנדל"ן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם