זהב? יהלומים? מנהלי השקעות ואנליסטים מעדיפים להשקיע באמנות
בעיצומו של הצונאמי הכלכלי ב–2008 פנו עשרות אספני אמנות מבוהלים שירדו מנכסיהם לאורי רוזנבך, כדי שימכור כמה יצירות ויעזור להם לשרוד. רוזנבך קפץ על ההזדמנות להרוויח מהמשבר ומכר דרך מצארט, בית המכירות הפומביות שלו בירושלים, יצירות אמנות ב–8 מיליון דולר. השבוע הוא ישיק עם שותפו את הסניף הראשון בניו–יורק כדי להתקרב לכסף הגדול באמת, ובינתיים מודה שאם דרכו של האמן הישראלי סלולה בייסורים, אז גם סוחר האמנות צריך לאכול לא מעט קש בדרך
רוזנבך נערך למכירה פומבית גדולה שאמורה להתקיים בארץ חודשיים לאחר מכן. הוא מגיע להריח את השוק, לפגוש לקוחות, לדבר עם סוחרים. אך אז הוא מקבל מבול של שיחות טלפון. מן העבר השני: בכירים בוול סטריט, מנהלים בבנקי השקעות ואנליסטים בקרנות גידור הנואשים לעזרה, אנשים שהתנהלו בפזרנות מנקרת עיניים וכעת רואים ברוזנבך חלק מרכזי מתוכנית החילוץ הפרטית שלהם.
רוזנבך מעכל די מהר שאם נגזר על מישהו להרוויח מהמשבר הנורא הזה - אין סיבה שזה לא יהיה הוא. "הם אמרו לי 'יש לנו יצירות אמנות, אנחנו צריכים כסף כמה שיותר מהר'", הוא מספר. הוא מתקשר לשותף שלו לוסיאן קריאף, בעליו של בית המכירות הפומביות מצארט בירושלים, ויחד הם מבינים שבמקום שיש בו ייאוש גדול יש גם הזדמנות גדולה.
כמה ימים לאחר מכן מתחילה רכבת אווירית של 32 יצירות אמנות מרחבי ארה"ב לבית המכירות בירושלים. "אנשים היו בלחץ אדיר, הם עמדו להפסיד את כל מה שהיה להם. קונים ותיקים התקשרו והתחננו שנעזור". המשבר הכלכלי העמוק מגולם ביצירותיהם מעוררות ההשראה של קאמי פיסארו, מארק שאגאל, וילם דה־קונינג ואחרים. באופן לא מפתיע באותה מכירה פומבית, שנערכת 3 חודשים בלבד לאחר קריסת ליהמן ברדרס, רושם מצארט שיא - סכום רכישות של 8 מיליון דולר כמעט.
"המכירה שמה אותנו על המפה", אומר כעת רוזנבך. 3.5 שנים אחריה השניים ממשיכים לקצור את פירות המשבר שהקפיץ להם את העסק. השבוע הם ישיקו את הסניף הראשון שלהם בניו־יורק, בפינת השדרה התשיעית ורחוב 55, וכך יהפכו את מצארט לגורם הישראלי הראשון שמארגן מכירות פומביות בתפוח הגדול. ההשקה תתקיים במקביל למכירה פומבית טרנס־אטלנטית ראשונה מסוגה, שתיערך ב־19 ביוני בסניף שלהם בניו־יורק, בבית מכירות בפריז ובשני סניפי החברה בארץ, ברחוב פרישמן בתל־אביב וברחבת מלון המלך דוד בירושלים. המכירה הזאת צפויה להניב הכנסות של 8 מיליון דולר.
הקשר בין עולם האמנות לבין המשבר הכלכלי יכול לצרום ללא מעט שוחרי אמנות, אולם מבחינת רוזנבך מדובר בחיבור טבעי - המקום שהרוח והחומר נפגשים בו. "מדובר באנשים שיש להם הרבה כסף ולא יודעים מה לעשות איתו. במה הם ישקיעו? נדל"ן דורש טיפול קבוע; פעם היו אנשים משקיעים בבורסה, עכשיו הם פוחדים; זהב? יהלומים? הם מעדיפים להשקיע באמנות. ככה לפחות יש להם גם תמונה על הקיר". ואולם, לא כולם מתעוררים בבוקר ליופייה של תמונה נדירה. חלקם משאירים את התמונות ארוזות בקופסה, מחכים שערכן ישתבח עם השנים, ואחרים מחזיקים אותן בבתי אחסון מיוחדים.
"בשנים האחרונות לא מעט עובדי היי־טק ישראלים התעניינו ביצירות", הוא מספר, "אלה צעירים שמחפשים בעיקר עבודות של אמנים ישראלים מודרניים כמו משה גרשוני ולאה ניקל ומוכנים להשקיע 15, 20 ו־30 אלף דולר עבור יצירה בעלת ערך שהם יכולים ליהנות ממנה".
חודש לפני הפגישה שלנו השבוע רשם עולם המכירות הפומביות שיא חדש במכירת "הצעקה" של אדוארד מונק בעבור 120 מיליון דולר, שהחליפו ידיים בבית המכירות סותבי'ס. לאחר שבוע נמכרה יצירה של מארק רותקו ב־87 מיליון דולר וכן "הנערה הישנה" של רוי ליכטנשטיין ב־44 מיליון דולר.
בניגוד ל"צעקה", שקול מכירתה נשמע בכל העולם, השתיים האחרות כמעט ולא עוררו הדים תקשורתיים - הוכחה לכך שגם כשנדמה שזה טירוף, הכל יחסי. מצארט עדיין לא מגלגל סכומים כאלה, אבל במונחים של ישראל מדובר בבית המכירות הגדול והמצליח ביותר, שמחזור המכירות שלו נע סביב 13 מיליון דולר בשנה. התקווה היא שפתיחת הסניף בניו־יורק, בירת המכירות הפומביות העולמית לצד לונדון, תגדיל את המחזור משמעותית.
"בכל עסק ישנו השלב הראשון של העלייה הגדולה, לאחר מכן מגיעה התייצבות ובדרך כלל נרשמת עוד עלייה קטנה", מדגיש רוזנבך, "אבל כדי שמחזור המכירות יזנק מ־10 מיליון ל־100 מיליון עלינו לפתוח סניף בניו־יורק".
רוזנבך, יליד ארה"ב שגדל בבית חילוני,
"ב־1980 הוצעה לי משרה עבור 200 דולר בחודש", הוא נזכר. "כבר אז היה לי ברור שכמלצר בארה"ב הייתי יכול להרוויח יותר. התחלתי לבדוק מדוע אם כך אני נשאר כאן". בסוף הוא מצא את התשובה אצל אלוהים. "היה לי ברור שיש בעולם משהו גדול יותר מאשר לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולחזור הביתה. עליתי לארץ כציוני גדול וכסוציאליסט בנפש".
המעבר מהסוציאליזם, שנתפס לא פעם כגישה חילונית מובהקת, לישיבת דרכי נועם בירושלים יכול להתפרש כמעבר חד. רוזנבך חושב שזה חיבור טבעי. "הרעיון של להיטיב עם הזולת השתלב לי עם היהדות. ההבדל הוא שהיום אדם יכול לבחור להיות סוציאליסט ומחר לאמץ תפיסה חברתית אחרת, ואילו ביהדות מדובר באמת מוחלטת. לכן אפשר לומר שהחזרה בתשובה היתה הצעד המתבקש הבא".
עוף מוזר רוזנבך. דתי חרדי שמתגאה בגישתו הסוציאליסטית ולא פחות בעסק שהוא מנהל, אשר מגלגל עשרות מיליוני שקלים בשנה. הסניף החדש בניו־יורק וגם שיתוף הפעולה עם בית המכירות בפריז, הוא מדגיש, לא באים על חשבון הקשר שלו עם בורא עולם, ועדיין, כפי שברור לו, בקהילה שממנה הוא מגיע יש שיזקפו לחובתו את התנהלותו העסקית. "הילדים הקטנים שלי מעולם לא ראו אותי יוצא לעבודה בבוקר", הוא מדגיש. "אני קם בבוקר, הולך לישיבה ובצהריים עובר לגלריה".
רוזנבך נכנס לעולם האמנות ב־1993 כשהצטרף לגלריה שניהל גיסו קריאף שעלה מצרפת ב־1978, חרדי ואמן בנשמתו שלימים זכה בפרס של אמנסטי אינטרנשיונל על יצירה פרי ידיו. במשך שנים ניהל קריאף בירושלים גלריה שנשאה את שמו, וב־2006 נוצרה שותפות עסקית בינה לבית המכירות הפומביות מצא. שנה לאחר מכן השתלטו קריאף ורוזנבך על העסק ושינו את שמו למצארט.
בשנים האחרונות קיבל עולם האמנות יותר ויותר גוונים עסקיים מובהקים. יצירות אמנות נדירות נעשו חלק בלתי נפרד מתיק ההשקעות של כמה מעשירי העולם והפכו לנכס שבדיוק כמו נדל"ן, אמור להשתבח עם הזמן. מספיק לעקוב אחר תנודות היצירות כדי להבין את מגמות הכלכלה העולמית: יצירות שעד לא מזמן עשו דרכן ממזרח אירופה לארה"ב ולקנדה נודדות כעת בחזרה לרוסיה, לסלון ביתם של אוליגרכים חדשים, כמו גם לסין, להודו ובעיקר למדינות המפרץ הפרסי, בחריין, קטאר וערב הסעודית. זה עולם שמתנהל לפי כללים עסקיים של היצע וביקוש לכל דבר ועניין.
ביולי האחרון, במכירה פומבית שנערכה בגלריה בירושלים, שברה מצארט כמה שיאים ישראליים. בין השאר נמכרה יצירה של האמן היהודי־צרפתי קאמי פיסארו עבור סכום שיא של 1.56 מיליון דולר ו"ברכת יעקב" של מארק שאגאל עבור 1.2 מיליון דולר. בסך הכל נמכרו באותו הערב יצירות בשווי כולל של 27 מיליון שקל, ולמרות זאת רוזנבך מספר שבישראל עדיין לא למדו להתמודד עם התעשייה החדשה.
"אחת הבעיות הגדולות שלנו היא המכס, שם קובעים את התשלום לפי שווי המוצר ולא לפי הסכום ששולם בגינו", הוא מסביר. אבל אמנות היא לא מחשב של אפל, ולכן גם המחיר משתנה. "לא מזמן רכשתי תמונה של מרסל ינקו. הגעתי עמה לארץ, עברתי במסלול האדום, הצגתי חשבונית שמעידה ששילמתי עבורה 50 אלף דולר, אבל הם אמרו שאולי היא שווה יותר ודרשו להביא שמאי. וזו רק דוגמה".
וברגע שהעסק של אדם תלוי בשמאי של המכס, הוא בבעיה. גלגלי הבירוקרטיה, כידוע, מסתובבים לאט, אך כששמאי שעוסק במכשירי חשמל צריך להעריך גם יצירות אמנות - לא פעם הגלגלים נוסעים עקום. אם נגזר על האמן הישראלי לחיות בייסורים, אז גם סוחר האמנות צריך לאכול לא מעט קש.
"בדצמבר הבאתי לארץ יצירה של שמואל בק, לא היתה לי קבלה עבורה, אבל בקטלוג שלנו היא הוערכה ב־12 אלף דולר", הוא מספר. "במכס התעקשו להזמין שמאי, והחזיקו אותה אצלם במשך שבועות עד שהוא הגיע. השמאי שלהם החליט ששווייה 18 אלף דולר, ונוצר מצב שבו הקונה שילם מע"מ לפי 12 אלף דולר ואני שילמתי למכס לפי שווי של 18 אלף רק כדי שאוכל לשחרר אותה".
התקרית גרמה לשותפים לצמצם את מפגשיהם עם המכס ולהשאיר את מרבית היצירות מחוץ לישראל. במכירה הקרובה כשליש בלבד מיותר מ־200 יצירות יוצג בארץ. "ישראל היא המדינה היחידה שהמע"מ בה על יצירות אמנות שווה למע"מ על שאר המוצרים. בכל העולם קבעו מע"מ מופחת, שמקל על הסוחרים. באנגליה שיעורו 5% ובצרפת 6%".
למרות הקשיים הצליחו רוזנבך וקריאף להפוך את מצארט לעסק מצליח. העמלות שהם מקבלים מהרוכשים עולות בקנה אחד עם הסטנדרט המקובל בעולם: 25% עבור כל יצירה שמחירה עד 50 אלף דולר, 20% עבור יצירות שעלותן בין 50 אלף למיליון דולר ו־12% עבור היקרות יותר.
במקרה של מי שמוכר להם את היצירות מדובר בעמלה שמשתנה בהתאם לביקוש. אל מול התהייה מדוע אדם יעדיף למכור את היצירה שלו דרך מצארט כשהוא יכול לעשות זאת באירוע בחו"ל בפני מיליארדרים, הוא מסביר: "התמונה בשער של קטלוג המכירה הקרובה שלנו היא East Hampton של דה־קונינג. המחיר ההתחלתי שלה הוא 900 אלף דולר. במכירה של סותבי'ס או של כריסטיס זו היתה עוד תמונה, אצלנו היא גולת הכותרת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם