האלים משתוללים: מסע ליוון המתפוררת ומוכת החוב
זה תאטרון אקטואלי שסופוקלס לא כתב כמותו: בזמן שברחוב מפגינים רותחים שופכים את מר לבם, על המדרכה פורסים לתיירים נתח מוסקה מהבילה. מרדכי חיימוביץ יצא לבירת יוון כדי לגלות איך נראים החיים באוברדראפט בלתי נתפס של $1,200,000,000,000 או במילים: 1.2 טריליון דולר
"בוגדים", שואגים הרעולים אל השוטרים. "חזירים של מרקל" (ראש ממשלת גרמניה, אנגלה מרקל). כשהמסוקים באוויר, מיליציה פרועה סוגרת את הרחוב. מונית צהובה מנסה לצלוח את המחסום ונהגה נשלף ממנה. נגרר כנידון אל גרדומו. מדביקים אותו לטמבון, מטיחים בו דברים שלא נשמעים כהזמנה לריקוד סירטאקי. כשהנהג מזדחל חזרה אל ההגה המצור מתהדק. אופנוענים מורחקים משדרות אמליאס וגם בנו ננעצים מבטים של "עופו מכאן". הרחוב בידי האנרכיסטים.
זאת הייתה חופשה בצל הכידונים. ימים של סופלאקי ואוזו נוכח שוטרים וחיילים. אלות וזרנוקים לצד בוזוקי ואקורדיון. שכונת אקסרחיה החתרנית לעומת פלאקה התיירותית. השתדלנו לא לערבב בין אלה לאלה, אבל בסוף יצא סלט יווני. אירוע השליך על בילוי, בילוי נסוג מפני אוויר שהתעבה מחדש. ואחרי כל זה היה כיף אחד גדול.
אתונה מבלבלת אותך. אתה מגיע חמוש בסיפורי שחיתות ביזנטינית, בפרשנויות התמוטטות אפוקליפטית, ומקבל בירה שנראית הרבה יותר טוב מהבירות שמספידות אותה. בטח יותר טוב מהבלקניות שכנותיה. נמל תעופה עם דיוטי מרשים, שדרות אימפריאליות, כיכרות בהירות, מרכזי קניות, תחנות מטרו גדושות ארכאולוגיה. אתה מתמסר לסיפור אהבה עם אתונאים בלחץ.
עם המלצרים הקשישים שמשרתים רוחות רפאים במסעדות ריקות. עם נהגי המוניות שסוגרים משמרת בלי להפעיל מונה. עם הקופאיות בסופר ששורפות שעות מאחורי קופה דוממת. הלב יוצא אליהם. אל האנשים בזירה שמנסים, ניגפים, והבוקר הבא מוצא אותם שוב על הרגליים. רובם איבדו את הפרנסה, אבל לא את עמוד השדרה. מתלבשים צנוע אבל לא כמסכנים. שהמראה לא יסגיר את אנחת הכיס. לנשמה היוונית יש בימים האלה חיים כפולים. את הדוחק משאירים בבית. את הגאווה לוקחים לרחוב. כאילו הולכים לעבודה, כאילו מדברים, כאילו צוחקים. מסדרים יומיום בתוך העצב.
התוגה היוונית נולדה משמחה. ב-2001 הצטרפה יוון לגוש האירו. מדינה נטולת כל משמעת תקציבית בישלה חשבונות לאומיים כדי להתאים לאירופה הקלאסית. את יוון משווים לא פעם לארגנטינה, והיא באמת התנהלה לפי המשפט של אווה פרון: "ניהול ספרים על ממדי התמיכה הסוציאלית הוא הבל קפיטליסטי. אני משתמשת בכסף למען העניים. איני יכולה לעצור ולספור אותו", גם באתונה לא עצרו לספור את ההוצאות, רק את המקורות לעוד הוצאות.
בימי הדרכמה קיבלה יוון הלוואות בריבית של 18 אחוז בשוק הבינלאומי. עם מטבע חדש ושוק אירופי ללא הפסקה, היוונים יכלו ללוות בחמישה אחוז. והם לוו, ולוו, ולוו. "כשמשאירים בני אדם בחדר חשוך עם ערימת כסף שאינו שלהם", כתב מייקל לואיס ב"בומרנג", הם בדרך כלל ייקחו אותו", יוון הפנימה מתכון הישרדות הדוניסטי שמיוחס לאיל הספנות אונאסיס: "כדי להיראות מצליח עליך תמיד להיות שזוף, לחיות בבניין מפואר (אפילו במרתף), לשבת במסעדות נחשבות (אפילו על משקה אחד בלבד), ואם אתה לווה - תלווה בגדול"
ובאמת , במשך כמה שנים החיים בטברנות נראו נצחיים כמו זאוס. אבל ב-2009 נכנס לתמונה בנו של זאוס והרה, אל המלחמה רס. טברנת האשליות התפוצצה והתברר שהגירעון בתקציב הוא לא 3.7 אחוז מהתוצר הלאומי אלא קרוב ל-14.
מאיפה זה נפל עליהם? המיתולוגיה היוונית מדברת על הידרה, נחש-דרקון בעל שבעה ראשים שמצמיח שני ראשים תחת כל אחד שנכרת. להידרה של אתונה המודרנית קוראים שירותים ציבוריים. אתה מקצץ ראש אחד, וצומחים שניים. ב-12 השנים שחלפו הוכפל השכר במגזר הציבורי. בעל משרה ממשלתית הביא הביתה פי שלושה ממקבילו בשוק הפרטי.
קחו למשל את חברת הרכבות הלאומית. הכנסות: 100 מיליון אירו. הוצאות על שכר: 400 מיליון. כל הסיכויים שזול יותר לממן מונית לכל יווני שרוצה לנסוע ברכבת. גם מערכת החינוך היא משאבה ללא כפתור עצור. יחס מורה-תלמיד
"הפנסיות הן הגורם המכביד ביותר על הכלכלה", כותב לואיס. 55 הוא גיל הפרישה לגברים בכ-600 משרות המוגדרות "מפרכות". בין המתעייפים: ספרנים, קריינים ברדיו, מלצרים ומוזיקאים. על פי אחד הדיווחים, 321 איש שחצו את גיל מאה המשיכו ליהנות מפנסיה נדיבה. הבעיה: הנ"ל חצו גם את הקו אל העולם הבא.
ההתחמקות ממס יכולה להירשם כענף אולימפי. בשנת בחירות זה נעשה ברשות השלטון. פשוט לא גובים. בימים כתיקונם שדה ההעלמות פתוח ליוזמות יצירתיות. 324 בעלי בתים בצפון אתונה הצהירו לצורכי מס שהם מחזיקים בריכה. אבל מה לעשות שבצילומי לוויין התגלו 16,974 כאלה?
סימן מובהק להתמסדות השחיתות, להיותה חלק מזרם החיים, הוא מטבע הלשון שמגדיר אותה. העותמאנים, ששלטו כ-350 שנה ביוון, תרמו את הבקשיש. היוונים הוסיפו את Fakelaki, "מעטפה קטנה" שמזרזת שירותים. וגם את Miza, מעין עמלה או מס היכרות שלפני עסקה.
במקרה הזה, יש לומר, מדובר במזוודה מפוטמת שטרות. השטרות מובילים לסיפור המאלף על האולימפיאדה לפני שמונה שנים. כמעט כל עיר שאירחה את המשחקים חרגה מהתקציב. למונטריאול נדרשו שלושה עשורים להיפטר מהגיבנת של אולימפיאדת 1976. לונדון 2012 תעלה פי שלושה מהמתוכנן. אבל גם בתחום הזה, מדליית הזהב שייכת לאתונה 2004. בנובמבר אותה שנה הודה האוצר שהעלות היא תשעה מיליארד אירו. אבל מאז, עקב אי שימוש ברוב האצטדיונים, טיפס המחיר ל-12 מיליארד . לאחר כיבוי הלפיד האולימפיאדה לא הניבה למארחים דולר, אלא להפך: ב-2010 דיווח השדר יואניס פרטנטריס שמספר השכירים בכפר האולימפי טיפס ל-150. מעצבים גרפיים, מומחי תקשורת ופסיכולוגים גויסו השד יודע למה. העלות: 23 מיליון אירו.
הנה עוד שלל סקנדלים שמזכיר ג'ייסון מאנולופולוס בספרו "החוב המתועב של יוון": במשרד החקלאות חיברו 64 קווי טלפון בין השר, שני סגניו ומזכירתו המיוחדת. עבור 1,091 חליפות מדים לשוטרים שולמו ארבעה מיליון אירו. בתעריף של 4,000 אירו לאחת, נראה ארמאני כמו מבצע השנה. או הסובסידיה לגידול כותנה ליותר מ-30 כפרים באדמת הטרשים של סקורטה. או אותו עובד שהגיש קבלות שנהגים השליכו לאחר תשלום האגרה. הליקוט הקפדני מרצפות תוואי הדרך הניב לו החזר של 800 אירו ליום.
כל אלה ואחרים הניבו ליוון חוב של 1.2 טריליון דולר. במילים אחרות: כל יווני עובד חייב כרגע כרבע מיליון דולר. מה שהביא שני חברי פרלמנט גרמנים להכריז: "היוונים עצלנים. אם אין להם כסף, שימכרו כמה איים".
השאלה היא איך האירופים נתנו לזה לקרות. איך לא ראו את מי הכניסו הביתה? ייתכן שפשוט לא רצו, או לא היו מסוגלים לראות. וייתכן שבכל אשם אפלטון. החשיבה המערבית חבה את חייה לפילוסופיה היוונית. קשה לתאר קלאסיקה ללא הפטליות של הומרוס, ללא הלעג של אריסטופנס, ללא שירת הרועים של תיאוקריטוס.
הרומנטיקן האנגלי שלי הבין מה יוון שווה לו: "יוון ויסודותיה/ בנויים תחת זרם המלחמה/ נטועים על בדולח הים. . . אזרחיה, נשמות מלכותיות/ שולטים בהווה מן העבר.? משורר אנגלי אחר, לורד ביירון, נפל במלחמה על עצמאות יוון מידי העותמאנים. "את העובדה שיוון התקבלה לגוש האירו למרות שלא עמדה בתנאים המוקדמים, יש לייחס ל"אשליית ביירון", כתב הטלגרף הבריטי. "ביירון לא בא להילחם למען אומה חיה אלא למען רעיון מת, רעיון שטיפחו דורות שגדלו על הקלאסיקה היוונית. . . כשביקשו להתקבל לאירו הסתמכו היוונים על עברם העתיק. זה פיתה את המנהיגים האירופים, רובם חניכי האסכולה הקלאסית".
אירוניה המיתולוגית היא שדווקא יוון הייתה לעקב אכילס של אירופה. "אבל יוון המודרנית", כתב רוברט קפלן מה"ניו יורק טיימס" " אינה היורשת של אתונה הפריק- לאית (פריקלס, מדינאי, מצביא ורטוריקן) אלא של הדספוטיזם הביזנטיני והעותמאני". האם "אשליית ביירון" הביאה אותנו לאתונה? נראה לי שכן. אתה בא ליוון לא בגלל ההווה שלה אלא בגלל העבר שלך.
"איננו רואים את הדברים איך שהם אלא איך שאנחנו", פסקה פעם אנאיס נין. הרקולס, אגממנון, קליטמנסטרה. כולם איתנו מכיתה ט", גם "לנוכח פסל אפולו" של טשרניחובסקי. האירו, הדרכמה, מה הם לעומתם? היסטוריה מכמירה לעולם תגבר על אקטואליה מדכדכת.
ואם בכל זאת תעלה עגמומיות מהשורות שיבואו, זה לא רק בגלל היוונים. כרבים כמותם, גם מקום העבודה שלי מתפורר. המשרוקיות מרחוב ניקיס מזכירות את אלה מההפגנה שלנו בעזריאלי. הכרזה באתונה יכלה בנקל להתנוסס בשורותינו: "אנחנו לא מספרים, אנחנו בני אדם".
גם כאן מתייצב מול המצלמות פרלמנטר שלבו אש וזעם. אני לא מבין מילה, אבל הטון הוא של "לא יעלה על הדעת" ו"רק על גופותינו". את המפגינים מטרידה הפעם החלטת הממשלה לקצץ בקצבאות הילדים. בטבעת הדוקה הכוחות סוגרים על המפגינים. כמנסים לתחום את קומקום הכעס. שהרותחים לא יגלשו לשולחנות שנערכים לסרוויס הצהריים.
זה תאטרון אקטואלי שסופוקלס לא כתב כמותו: ברחוב מפגינים שופכים את מר לבם. על המדרכה פורסים נתח מוסקה מהבילה. בדרך לפלאקה, על גדר אבן לבנה, פוגשים איש רופף. ידיו תלויות, רגליו פשוטות, אף מועצת מנהלים לא ממתינה לו. לרופף קוראים סאפו והוא נולד בקורפו. ספר במקצועו. שנים חי בדנמרק, לא מזמן חזר לבנות ולהיבנות. הוא פתח מספרה, אך די מהר נאלץ לסגור. "לא שאין כסף ביוון", הוא אומר לי, "יש, אבל אנשים מסוימים מתעקשים להראות שאין".
מי האנשים האלה?
"עזוב, כל העוני הזה הוא קשר של הבנקים".
אקורדיוניסט זקן מנגן "עלי שלכת", מלווה את צעדיו המתרחקים של סאפו. הדרך מהפלאקה מובילה לכיכר סינטגמה ממול לפרלמנט. האיש בקיוסק מציע בקבוק מים ב-1 אירו, אבל אין לו עודף משטר של 50. מה שאומר שעד עכשיו, שלוש אחר הצהריים, לא עשה כמעט עסקים.
חוצים את הכביש, מדלגים על פני צוענייה כבוית מבט עם תינוקת בין זרועותיה, נכנסים לסניף "אירו-בנק". גם שם אין מטבעות. הפקיד שולף לעינינו מגירה נקייה. הוא יכול לעזור לנו, אבל זה כרוך בהמתנה ובאלף חתימות. אנחנו מוותרים. בונים על כוסות המים שיוגשו עם הקפוצ?ינו. בקפה המלצר מתעקש לא להסגיר את שקיקי הסוכר. "האם גונבים סוכר", אני שואל, "אצלי זה מתערבב יותר טוב,יותר", הוא עונה.
מדרחוב קולונקי תחום בין כיכר סינטגמה למלונות "אתנה פאלאס" ו"גראנד ברטאן" עם כל ה?"אף-נאף" וה"זארה". אבל החנויות מדיפות דולצ'ה וגבאנה וריקנות. שומרים באפודים חסינים שעל פניהם נח השיממון. גברות שבכל זאת מפגינות שקיות מבתים טובים נעלמות בדלתות המסתובבות בבתי המלון. ירח עולה, איש עם גיטרה מפריח צלילים, חתול מיילל אל אקרופוליס מואר.
רק בתוך הלילה היוונים חושפים את העוני. קצת אחרי חצות נשלפים המזרנים בכיכר סינטגמה. אנשים פורקים את עגלות הסופר, מקיפים את עצמם בשלל היום. קופסאות קרטון, שמיכות, מעילי רוח, סקטים ללא גלגלים. הכל מתכנס למעין חומה קטנה שתתחם את עליבותם. שתהיה בית ללילה.
אחרים מתמקמים על ספסלים. בונים כריות משמיכות פוך מסמורטטות. מכסים רגליים בעיתון. איזו פעימה פנימית מקימה אותם בכל פעם שמתקרב שוטר. ומתוך הדלות הזאת בכל זאת מזדקרת גאווה. איש לא נדבק. רק פעם אחת ביקשו ממני כסף. רוב הזמן זאת קופסה בצד עם איש שמתבייש להצליב מבט.
לסוס (10) קוראים סוטיריס וזה מצלצל כמו שם של פילוסוף. לאיש (70) שמצליף בו קוראים איפמוס והוא מבטיח לנו את כל החורבן המפואר של האקרופוליס. תמורת 25 אירו יכבוש למעננו את ההר.
הפרתנון, תאטרון דיוניסוס (אל הטבע והפריון), כל מה שנרצה. אחרי שאפימוס מצטלב, אנחנו יוצאים לדרך. אנחנו פונים שמאלה והוא מנופף בשוט כאילו היה וינקר. ביד האחרת הוא מחזיק נייד. תראו לי את השוטר שיעז להגיד לו משהו. אלא שבזמן הזה סוטיריס מפתח אג'נדה משלו. הסוס מסרב בתוקף לטופף על מסלול האופניים. דווקא זה של החשמליות מושך אותו יותר. הוא נעמד, חוסם מונית, מה שמאלץ את אפימוס לסגור את השיחה. ואז סוטיריס מתחיל ללכת. אבל במקום לאקרופוליס הוא מוביל לבית של מלינה מרקורי. מרקורי, יש לדעת, כבר לא גרה כאן או בכל מקום אחר מעל פני הקרקע.
עכשיו אפימוס באמת קצר רוח והוא מנחית אותנו ליד קופות האקרופוליס. שום פרתנון. דפנה תובעת תיקון מיידי של העוול, אך הרכב אומר שאין צ?אנס. בטח לא בסכום הזה. "הזמנים קשים, גברת, וגם סוטיריס צריך לאכול משהו".
באמצע ההר דפנה מרגישה כאב חזק בגרון. אנחנו נפרדים מדיוניסוס והתאטרון שלו, רצים לתפוס מונית למלון. אבל אין מוניות כי מרכז העיר נסגר לרגל הפגנות. אנחנו עושים ברגל את שדרות אמליאס ומחכים בחדר לרופא. ד?ר טאסוס מגיע רק כעבור שעה. מתנצל בשם נהגי המשאיות שחסמו את כיכר אומוניה. הוא מזהה דלקת ומתנצל שוב, על האנגלית.
בחוסר טקט קולוסאלי אני מציע לעזור לאיית "אינפקשן" ד"ר טאסוס מנסה לבד ומצליח. לא פופולריים כאן העוסקים במדיצינה. במדינה שהמציאה את שבועת היפוקרטס, העיקרון "לעולם לא תגרום נזק? מיושם בעיקר כשמדובר בארנקם. העלמת מס הייתה למגיפת המקצועות הרפואיים. באחת השערוריות נחשף שתוך שבע שנים הפקידו 12 אורתופדים 31 מיליון אירו בשווייץ.
ד"ר טאסוס, לפי עדותו, אינו משתכשך בקצפת העבריינית, אבל מנסה להבין אותה. "לו היו לוקחים במקום 40 אחוז רק עשרה כמו באנגליה איש לא היה מעלים". הוא בן 42, נולד באי חלקידה שליד אתונה. אין לו בעיה עם הטורקים או עם המוסלמים. אבל המהגרים הפלסטינים והאלבנים הרסו לו את יוון. עד לבואם, 20 שנה עברו מאז, לא היה פשע. אנשים ישנו עם דלתות פתוחות. עכשיו הכל נעול, "תמורת עשרה אירו", הוא מנופף בשטר, "יהרגו אותך באמצע הלילה".
הפחד הזה הוא הזהב של "השחר המוזהב", השבוע פרסם ה"גרדיאן" כי המפלגה הניאו-נאצית הופכת מרכזית בשמירה על החוק. במיוחד במקרים הקשורים למהגרים. במקום לפנות למשטרה, הקורבנות פונים אליה. יאניס לאגוס, אחד משמונה חברי המפלגה שנכנסו לפרלמנט ביוני, התרברב: "רבים מתושבי השכונות העניות רואים בנו משחררים".
הרופא אינו מכיר תופעות כאלה, אך הוא יעשה הכל כדי להיבדל מהמהגרים. בסגנון חייו, בתכנון משפחתו. שלא כמותם, לא ירשה לעצמו ילדים בצרורות. רק לפני חודשיים הביא לעולם את הראשון. אביו מורה יליד הפלופונס, אך הבן מעולם לא ביקר בכפרו. עבודתו מבוקר עד לילה כופה עליו היכרות רק עם אתונה. "כדי להכיר את יוון היפה שלי אזדקק ל-11 מחזורי חיים".
ד"ר טאסוס למד באתונה ובהמבורג. לפני חמש שנים קיבל רישיון. הוא רופא פרטי שלפני המשבר השתכר כ-3,000 אירו בחודש. עכשיו ירד ל-2,000. אשתו עובדת בחנות בגדים ומביאה 800 אירו בחודש. נשמע לא רע, אך מזה הוא מפריש לבני משפחה שלא עובדים או שמשכורתם קוצצה. אחיו, מורה לספורט, השתכר 1,400 ועכשיו 950 אירו. "והכל בגלל מסים שהממשלה שודדת מאיתנו".
למה זה קורה?
"לממשלה אין כסף ומה שיוון מייצרת לא מספיק".
אצלנו אומרים שצריך הכל לביטחון.
"גם אצלנו. מספרים לנו: 'צבא, צבא, צבא' אבל מה איתנו, נאכל טנקים".
למה שלא תסתדרו כמו הרומנים עם 200 אירו בחודש?
"לא רוצה להיות כמו הרומנים או הבולגרים. אנחנו המצאנו את אירופה. הדמוקרטיה היא פטנט שלנו. למה שנהיה כמו רומניה. אתם רוצים להיות כמו מצרים".
עלי להבין שהיוונים חיים אחרת. מנטליות שונה. רגל באירופה, רגל באסיה. הם לא עשויים מהחומר של האיטלקים. בעיקר לא אלה שמדרום לרומא. ובטח לא כמו הגרמנים. "אנחנו לא יכולים להיות חיילים".
ד"ר טאסוס קופץ על רגליו ומצדיע. הוא לא חש נחות מול הגרמנים. לו היו במצבם של היוונים, אנשים היו מתים מרעב ברחובות ברלין. ביוון זה לא יקרה. לעולם לא יקרה. גם לא באיטליה או בספרד. כי זאת הסולידריות, אדוני. אחרי כל שנות החזירות האלה היא חוזרת. בגדול היא חוזרת. "נראה לך שאבא ייתן לבנו למות מרעב".
איפה אתם נכשלים?
"אין לנו משמעת. כל אחד מאיתנו הוא ביזנס-מן טוב, אבל ביחד אנחנו נכשלים. אנחנו כמוכם, הישראלים, כל אחד רוצה להיות בוס".
אנחנו דומים להם יותר מאשר לגרמנים. זה ברור. גם אנחנו שואפים לאירופה, אבל היבשת גדולה עלינו. הכדורגל הוא רק דוגמה אחת. ייתכן שיותר ויותר ישראלים צריכים להניח לאשליית ביירון להוליך אותם. במקרה הזה האילוזיה גם משתלמת. מלון פאר במאה אירו ללילה, סלט יווני בחמישה אירו, בירה "מיתוס" ב-2.5, בקבוק מים ענקי באירו אחד. ולפני כל זה: שעה ו-50 דקות , ואתה באחד ממעוררי ההשראה המובהקים בעולמנו.
בגלל המעבר לאירו, ירדה התיירות ליוון בכ-40 אחוז . האחים האירופים היו הראשונים לנטוש. למה לשחוק את המטבע באתונה כשאפשר בפריז? עלינו לבוא ליוון מתוך סולידריות אזורית. מתוך אחווה של מתקשים לגמור את החודש. עם השכנים בדלת ממול ממש לא מסתדר לנו וגם עם אלה מקומה 2(הטורקים) לא משהו. הגיע הזמן לעלות לקומה 3.
במסעדת "אולד איטקי" יש הרבה צוות ומעט סועדים. המארח בכניסה מקבל אותי בחיבוק גדול ומוביל לשולחן בחצר. מלצר מושיב אותנו, אחר מביא קנקן מים קרים ואחרון, מעונב ומדיף בושם, מגייס 60 שנות שארם ומנשק את היד של דפנה. המשפטים האלה לא נכתבים בלגלוג או בבוז דק. ג'סטות האירוח הרכות חושפות מאבק קשה על חיים, על כבוד שלפעמים נאלץ להידחק הצדה. איש הוורדים עובר בין השולחנות, אך גומר את הסיבוב ללא גרוש. אבל לא מתייאש, איש הוורדים. לא מסוגל להתייאש. הוא ממשיך לארוב מאחורי הגדר החיה. אולי מישהו ישלוף מטבע. בסוף הוא נשבר כרוכל ומנסה כקבצן.
"אין לנו כסף", אני שומע אותו לוחש לזוג בשולחן מאחור. פעמוני כנסיית מטרופוליס שלידנו מצלצלים. במסעדה משמיעים חרש את המנגינה מהסרט "גבר ואישה". שישה אנשים בשחור שפניהם צבועות לבן חולפים ברחוב. האם הם רוצים לומר משהו על טרגדיה יוונית?
יוונים של יום ראשון בשוק הפשפשים במונטסראקי. שיער חפוף, חגורות מהוהות, נעליים מבריקות. מפלסים דרך בתוך הגיבוב. אבחנת בזק: יש כאן פחות תיירים ויותר יוונים. וגם זה מסימני הדלות. במקום לקנות ברז חדש, אפשר לתקן אחד חלוד. במקום כורסה מאיקאה אפשר לגרור אחת ותיקה מכאן. דפנה חוזרת אלי באבחנה שנייה: הרוכלים לא עומדים על המקח. מי יכול בימים האלה לאבד קליינט?
בין השולחנות בקפה Jolly איש מציע כרטיסי מזל. סוחר מניח לרגלי שטיח מגולגל. נערה מושיטה לוח מציתים. גברת בלבן שהייתה פעם גבר מנסה למכור לי כוסות מקושטות. בזמנים האלה אתה לא צריך לקום אל הבזאר, הוא מגיע ישר אליך. אפוף עשן אני כותב בפנקס שלי. ברומנית אומרים: "מעשן כמו טורקי", מעתה יש לומר: "מעשן כמו יווני". האנשים מוצצים בתאווה את עטיני הסיגריה. שבים עם כל שאיפה אל עברם. אל חיים שנגוזו. שנים שלא ראיתי כל כך הרבה נשים וגברים מעשנים ברחוב או במונית. ברוב בתי הקפה יש מאפרות ומעט שלטים שאוסרים עישון.
הנה עוד עקבות שהעולם הישן השאיר ביוון: קריאת עיתונים, שיחות מטלפון ציבורי, השכמה מקול אנושי, שוטרים עם משרוקיות, כבישים ללא ג'יפים, אופנוענים ללא קסדה, תחנות מטרו ללא משגיחים, ירקנים עם משקל מאזניים, קולה מבקבוקי זכוכית.
באותו עולם ישן החזיקה המלצרית שלי ב-Jolly בשתי חנויות. נא להכיר את קתרינה היפה. מקסי שחור, בלונד עד קצה הגב, קעקוע של ורד אדום על החזה. עם "הקטסטרופה? נאלצה לוותר על חנויותיה ולהתגלגל. כבר שבעה חודשים שהיא פה. אני שואל אם העסקים בקפה טובים, קתרינה זוקפת אגודל. אבל בגדול היא מאוכזבת. לא חושבת שמשהו הולך להשתפר. מישהו קורא לה פנימה. באין רואה משלשל לידיה מטבעות ולוקח כמה שקיקי סוכר הביתה.
בעלה של קתרינה הוא סאקיס. מהנדס מחשבים שמובטל כבר שנה. באין עבודה הוא מתייצב בסופי שבוע לטובת אשתו. איש עדין שמרחף בין השולחנות. מתלונן שהמצב נורא. שהממשלה גוזלת הכל. אני שואל אם יש להם ילדים והוא עונה: "תודה לאל שלא, לא היינו שורדים את הימים האלה". באוויר השיר "חלום הקסםMagiko Oniro" קוראים לו ביוונית.
ביציאה מהשוק עוצרים בחנות ספורט. קונים מדים של נבחרת יוון לנכדינו האוסטרלים. "הלוואי ותהיה לנו נבחרת כמו שלכם", אני מתחנף למוכר. "זאת לא שמחה גדולה", הוא עונה להפתעתי, "להצלחה שלנו אחראי גרמני" (המאמן לשעבר אוטו ריהאגל, שאיתו זכתה יוון באליפות אירופה 2004 ועלתה למונדיאל 2010).
"זה לא מקום לתיירים", מזהיר אותנו ניקוס מהמלון. "תיזהרו מגנבים", מתרה בנו נהג המונית. אנחנו בדרך לאקסרחיה, הרובע האנרכיסטי במרכז אתונה. שוטרים הרגו כאן נער בן 16. אנחנו מבקשים מנהג המונית להמתין, אך הוא מסרב. "עדיף שתתפסו מונית אחרת". בכיכר אקסרחיה חשכה ועשן מתקתק. שתי נערות יושבות תחת כרזה: "סולידריות עם סוניה וכריסטיאן", הן לא יודעת להסביר, "אבל זה בטח קשור למהפכה", מה שמעיף באחת למאי68'.
כשהכיכר מחשיכה עוד יותר, מתרבים המהפכנים. מהפכן באקסרחיה זה מישהו עם זיפים וסיגריה שחובש קסקט עם כוכב אדום ולצדו צועד כלב גדול ופרוע. למרות שדבר עדיין לא קורה, יש דריכות באוויר. האם אקסרחיה שוב תצא מדעתה הלילה? כבר כמה ימים שאתונה מכוסה כרזות עם תמונת שלשלת שבורה. מעליה המילה ,"OXI" שביוונית מבטאים "אוחי" ופירושה לא. אוחי לאבטלה, אוחי לקיצוץ הפנסיה, אוחי לפגיעה בזכויות הסוציאליות. הקומונה האתונאית מתכוננת לשביתה כללית ולהפגנה.
בערב שלפני ניידת מוצבת בגנים הלאומיים ממול המרפסת שלנו. משאית ספארי משטרתית פורקת כחולים מול הפרלמנט. הכביש נפתח ונסגר לסירוגין. הבוקר הקריטי נפתח בצלצול מהקבלה. "אם אתם רוצים לנסוע, עד עשר, אחר כך הכל נסגר".
ההפגנה תצא מכיכר אומוניה ובדרך לשם אני חולף על פני אוניברסיטה לוחמת. "הקפיטליזם הורג אותך", "הפשיזם לא יציל אותך", "אנחנו הפליטים של אירופה", זועק הגרפיטי. המחאה על קיצוץ 15 מיליארד דולר שממשלת סמראס רוצה להעביר בפרלמנט. רק אם יתמלא התנאי הזה תעניק ה"טרויקה" (קרן המטבע הבינלאומית, הבנק האירופי המרכזי והנציבות האירופית) 32 מיליארד אירו ליוון.
זה סיבוב הקיצוצים השלישי. האנשים חשים שמהשמיכה מציצות לא רק האצבעות. מורים, פקידי בנק, עורכי דין ממשלתיים, כולם כבר הפסידו שליש משכרם. באומוניה מחכים ללנין. ההמון משולהב והדגלים אדומים. מישהו יורה במגפון ססמאות חימום. סטודנטים מחלקים את ביטאון המפלגה. אבל לא רק הם. הרבה שיער אפור, קרחות שזופות, מגבעות קש, נשים שהגיעו עם הסלים מהשוק.
הקומוניסטים היו תמיד הסיוט של השלטון. החשש שישולבו בקואליציה הביא על יוון את הפיכת הקולונלים ב-67'. כעבור שנה ניסה ראש המחתרת פאנגוליס להתנקש במנהיג הכת הצבאית פפאדופולוס. לאחר עינויי גיהנום הוא נידון למוות, זכה לחנינה עקב לחץ בינלאומי ונהרג בתאונת דרכים מסתורית ב-1976.
העובדה שהקומוניסטים נחשבו לנרדפי הקולונלים הימנים הגבירה את הילתם. השומרים הנחושים של זכויות העם. במצבי הנוכחי מתאים לי לצעוד עם האדומים. עם אבירי הצדק הסוציאלי. ולא משנה אם הם רק מדברים על זה. באתונה מותר להיות דמגוג. זה הרגע שבו זעם נוגע בזעם. התל אביבי שלי, האתונאי שלהם. הם שואגים: "רוצים זכויות והרבה יותר", אני שואג: "רוצים זכויות ולא פחות", תסכול השבועות האחרונים, כאב העתיד המעורפל יוצא ממני אצל הקומוניסטים באתונה.
אנחנו צועדים בתוך כבשן לח, מוקפים תריסים מוגפים. על כמה מהם דגלים שחורים. על המדרכות אלפים מריעים לנו. ביניהם אני מזהה את דפנה שמנופפת נמרצות ומצטרפת לשורות.
ואז התחילה המהומה. שמשות, אלות, גז. אתונאים שהגיעו מוכנים שמו מסכות כירורגיות. אחרים טמנו ראשים בטי-שירט. אנחנו עלינו למלון, חזרנו לבלגן, מצאנו מקלט בקונדיטוריית HATZH העתיקה. כשהגענו המקום היה ריק והסברינה בכתה מאוד. אבל קלואה, הגברת של הבית, קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. אישה לוחמת קלואה. מצדה שיתפרעו מכאן ועד קרקעית הים האגאי. היא את העסק שלה לעולם לא סוגרת.
כשאמרנו לה שאנחנו מישראל, עלתה שירה מימיני: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, מימם, מים, מים. . .". זאת הייתה גברת ללא גיל שקראו לה חריסולה. ורידי ידיה בכחול דקדנטי ועל ראשה נחה פאת קליאופטרה. הראתה תמונת נעורים, סיפרה שכונתה אז אליזבת טיילור. שהייתה, אגב, הקליאופטרה של ריצ'רד ברטון. ומאיפה ה"שאבתם מים" "לפני כעשר שנים הייתה עם "מקהלת יוון" בארץ. היא זוכרת הופעות מוצלחות, אלא שהמנצח ת ואין מי שייקח אותה שוב לישראל.
אבל קולה עדיין איתה. לראיה היא מסלסלת לנו יודל שוויצרי. חריסולה מגדירה את עצמה בעיקר משוררת. כותבת שירי אהבה לאם הקדושה, לצלוב ולקונסטנטינופול "שהייתה פעם יוונית". המצב כרגע "רע, רע, רע", נופפה באצבעה. ההפגנה היום היא של הקומוניסטים והם אנשים רעים. מאוד. כששלטו ברוסיה אנשים נסעו מעיר לעיר רק באישור המשטרה. הרבה צביעות יש לדעתה במחאה. לכולם יש כסף, כולם אוכלים, כולם נוסעים לחו"ל. ואז קליאופטרה פצחה ב"או סולה מיו" ואנחנו הזמנו עוד קדאיף, ובחוץ אספו את השברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם