בלי להזיע: האופניים החשמליים של סמארט מתאימים לעיר
האופניים החשמליים של סמארט הם לא הנוחים בעולם ודי בסיסיים במבנה וברמת האבזור, אבל החשמליות מחפה על הפגמים. הם מהירים, מתאימים במיוחד לעיר סואנת וסוחבים בלי מאמץ בעליות. ואיזה מסכנים הרוכבים באופניים הפרה-היסטוריים
אף פעם לא רכבתי על אופניים חשמליים. אני גם לא בדיוק איש של אופניים. יש מקרים שאני מעדיף לצעוד מאשר לדווש, אבל חובה לציין בגילוי נאות שרק לפני חודש סיימתי 21 ק"מ מסביב לאגם באתר יוקרתי בחו"ל ועמדתי בכבוד במשימה. אופניים רגילים, לא חשמליים לעייפים.
הקול בצד השני של הקו היה ברור, קצר ומדויק: "דיווש קל מפעיל את המנוע. צא לדרך, השעון החל לתקתק."כמו אהבל התחלתי לדווש בשביל להיכנס לשוונג - ושום דבר. או שהמנוע הזה חלש כל כך שלא מרגישים אותו או שנתנו לי סחורה פגומה. הלו, עזרה בבקשה. הקול מהצד של השני של הסלולרי הורה לי לחזק את הפלאג, לבדוק את החיבורים, אולי משהו רופף. בסוף הוא שאל אם הכנסתי מפתח והפעלתי את הבטרייה. "צריך,"? שאלתי. הקול מהצד השני צחק בלגלוג של עליונות טכנית: "בטח, אז איך יפעל?".
ב-13:05 באיחור של 5 דקות יקרות, יצאתי לדרך. לא היה שום סיכוי שאסיים את המשימה בזמן. מהמרים מכל העולם התקשרו לסוכנים וביקשו לשים את כל כספם על הכישלון הצפוי. אבל לא ויתרתי. דיווש קל וכמו עם מדחף חיצוני התחלתי לרחף. אלה לא האופניים הכי נוחים בעולם, הם די בסיסיים במבנה וברמת האבזור, אבל החשמליות הזאת די מחפה על הפגמים.
חציתי את כיכר המדינה במהירות. האופניים האלה שקטים כל כך שאפילו כשדהרתי לתוך להקת יונים חונות, הן לא טרחו להתעופף מהפחד. במזל סיימנו את האירוע ללא נפגעים. הגעתי לרחוב ויצמן, ואפילו שהיה יום חם והשמש טיגנה את בלורית השיער לא נרשמה זיעה בגופו של הרוכב. הקלות הבלתי נסבלת של החשמל עשתה את שלה.
הגעתי לפינת רחוב יהודה המכבי בדרכי לנחל הירקון. שם, על גדות הנחל, בשבילי האופניים המסודרים, כשאף אחד לא נמצא, אפשר לפתח מהירות ולהגיע למקסימום שהאופניים מציעים - 25 קמ"ש. לא רע בשביל אפס מאמץ. במעבר החצייה עמדה רוכבת עם אופניים פרה-היסטוריים, משהו שיצא מהמחזור מיד אחרי מעמד הר סיני. ניסיתי לפתח שיחה כדי שהיא תיתן את דעתה על הרכב המדליק. "חם"? פתחתי בדברי נימוסים. היא הסתכלה עליי מאופניה חסרי המהלכים, סיננה בארסיות "אתה לא מתבייש"? והמשיכה בדרכה.
לא נתתי לתקרית המיותרת לקלקל לי את המוטיווציה. הייתי בשוונג
באופניים האלה עוצמת הדיווש לא משנה, אבל חשוב לדווש - אחרת המנוע לא יפעל. אז אפשר לדווש בסתלבט והאופניים יעופו. לכן מי שלא רגיל להן ומתקרב אנשים עלול לאמוד לא נכון את העוצמה שהן מפיקות - וטראח. ראו הוזהרתם. לחשמליים בעלי 6 מהלכים אין יותר מדי הגבלות, חוץ מהגבלת מהירות: 25 קמ"ש. זה למעשה חצי טוסטוס. אידאלי לסידורים בעיר ולנסיעה לעבודה, אבל הבעיה הגדולה היא העצלנות המובנית. שום סבולת לב-ריאה, שום שרירי רגליים. אני לא יודע כמה קלוריות שרפתי באותה שעה, אבל בטח לא כמות שתגרום לי להרגיש בסדר עם עצמי. רזה לא יצאתי משם.
חשבתי לנסוע לנמל תל-אביב, אבל הבנתיי שאנחנו בפיגור בלתי נסבל. מההפקה נמסר שנותרו 35 דקות וחרב הפיטורים הולכת ומתהפכת מעל ראשי. חתכתי בירמיהו, רכבתי דרך קולנוע פאר, ומשם לרחוב דיזנגוף הרחב. אופניים חשמליים משתלבים מצוין בין חנויות האופנה לצעירים שזזים מבית קפה אחד לבית קפה אחר, מתאימים בול לנוף התל-אביבי, הסתלבטני.
השעה כבר היתה 13:31 הנורות האדומות החלו לצלצל שאין זמן, אבל רעב עצבני תקף אותי משמאל. הייתי חייב לאכול משהו קטן לפני שממשיכים. ריח הפיצות של טוני וספה הטריף את בלוטות החשק, צריך אחת לפני שממשיכים. אכלתי חתיכה עם פטריות תוך כדי תנועה, בקבוק קולה ביד השנייה. נוצר רק באג קטן בניסיון להעלות את האופניים על המדרכה.
הם שוקלים המון, כמעט 23 ק"ג. אמנם הם מתקפלים ונכנסים יפה לבגאז,' אבל אני רק חושב איזה סיפור זה להעלות אותם לקומה הרביעית, בלי מעלית. באמצע בטח הייתי חותם ויתור וחוזר להליכה מהירה. בן אדם, תתעורר מהמחשבות. אתה מש- תרך מאחור, מחפשים לך מחליף בנרות. אתה לא פוגע. נתנו לך אופניים חשמליים ואתה מפשל. בושה למקצוע. "לקנות כאלה,"? חשבתי תוך כדי האצה. הרי אופנוע אין לי ולפעמים התנועה בעיר מייאשת. המחיר הוא 3,000 שקל - לא רע לפתרונות שהכלי הזה מציע. מנגד, לא ממש נדלקתי. יכול להיות שאני יותר מדי אולד פשן, וזה הדבר שיכבוש את כל העולם.
פניתי לאבן גבירול כשהשעון הראה 8 דקות לדד-ליין. שביל האופניים הנפלא היה עמוס בשעת הצהריים. ילדים שחזרו מבית הספר, אנשים שחיפשו מקום לארוחה, אבל לי לא היה זמן להסתכל לצדדים - בן אדם עם מטרה.
מה שמצחיק הוא שעל-פי חוק, האופניים האלה מותרים לשימוש מגיל 14. בהוראות שקיבלתי כתוב שמתחת לגיל 17 רצוי לרכוב עליהם רק במ- קומות סגורים לתנועת כלי רכב ובשבילי אופניים, ובכל מקרה להיות בהשגחת מבוגר. מה זה בדיוק "רצוי?"
הגעתי לעלייה של ז'בוטניסקי בדרך לגימנסיה הרצליה. אני מכיר את העלייה הזאת, פעם עשיתי אותה עם אופניים רגילים שלא סוחבים בשיפוע וזה לא היה קל. החשמליים, בדיווש הקליל, לא ראו את העלייה ממטר. חבורת תלמידים שעמדה על המדרכה לפני התיכון הכריחה אותי לרדת לכביש. לא הייתי חושב על זה, אבל לא היתה ברירה, יש לי דד-ליין צפוף. באותה דקה הרגשתי כמו אופנוע קל, אפילו נכנסתי אחר כבוד לכיכר המדינה.
נותרו 3 דקות לסיום לפי שעונה של ההפקה. השעה הזאת עברה בצ'יק. בדקתי את הגב, שבדרך כלל צובר זיעה בחודשים אלה של השנה, והוא היה כמעט יבש. הרגליים היו רעננות כמו אחרי דילוגים בפארק. שום עייפות של לחץ לא אובחנה אצלי. אני כשיר לג'וגינג בשעות הערב.
נעצרתי ברחוב ויצמן פינת ה' באייר בשעה 13:59 - דקה לפני תום האולטימטום. מצלמות הטלוויזיה המתינו, ומאחוריהן אלפי מעריצים. ראיון בלעדי לסקיי ניוז - הרוכב הראשון שירד מגבול השעה למסלול שהוא כרגע המציא. אחרי המשימה שצלחה והשיאים שנשברו באתי למארגנים ושאלתי אם אין איזו מדליה קטנה למזכרת, מגן הוקרה שאוכל לתלות על הקיר. "אופניים חשמליים, אתה לא מתבייש לבקש?", הם ירו והשאירו אותי מבויש מאחור. אני עם הגי- מיקים האלה גמרתי.
eyal.levy@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם