פקק תנועה: אוקיופיי וול סטריט לא יכולה להתגאות
היא עוררה בעולם תחושה שמעכשיו דברים הולכים להיראות אחרת, אבל אחרי שנה אין הישגים ראויים רבים שאוקיופיי וול סטריט יכולה להתגאות בהם. מה השאירה אחריה תנועת המחאה החברתית הכי רומנטית והכי מסעירה שידעו האמריקאים מאז ימי וודסטוק העליזים?
גם בתקשורת התייחסו במתינות לסיבוב השני של המחאה. בעיני רבים זה ניסיון לחמם אטריות שהתקררו ואבד עליהן הכלח. ובזמן שהמחאה במובנה הפיזי נעלמה, נותרה פתוחה השאלה מה השאירה אחריה תנועת המחאה החברתית הכי רומנטית והכי מסעירה שידעה ארה"ב מאז ימי וודסטוק העליזים.
הדיון בהשפעת המחאה על החברה האמריקאית מעניין במיוחד על רקע הבחירות הקרובות לנשיאות, משום שהן מגלמות את ביטויה הפוליטי המובהק ביותר. מצד אחד הנשיא ברק אובמה, הפעיל החברתי הסוציאליסט, האיש מאחורי הרפורמה במערכת הבריאות שמתמודד גם הפעם בשם הקריאה לחלוקה צודקת יותר של העושר ולביטול ההקלות במסים שנהנים מהם בעלי הכנסות גבוהות מ-250 אלף דולר בשנה.
ומנגד מיט רומני, התגלמות האחוזון העליון במובנו השלילי ביותר. יקיר וול סטריט שעשה את הונו בקרן ההשקעות שייסד ביין קפיטל, שאחראי במישרין ובעקיפין לסגירתם של לא מעט מפעלים ולפיטוריהם של אלפי עובדים. המיליונר שהכסף שלו מפוזר במקלטי מס בכל העולם ושבאמצעות הון אישי של 250 מיליון דולר והכנסה שנתית של עשרות מיליוני דולרים שילם בשנים האחרונות מס ממוצע של פחות מ-14%.
התשובה לשאלה על מקומה של תנועת המחאה בארה"ב כיום איננה ברורה ותלויה, כמו בלא מעט מקרים דומים, בנטיות ליבם של מי שמבקשים לנתח אותה. "אפשר לראות את ההשפעה של התנועה לכיבוש וול סטריט במערכת הבחירות הנוכחית לנשיאות", מסביר פרופ' סטפן זונס מהחוג לפוליטיקה באוניברסיטת סן פרנסיסקו. "בשנת 1996 נקט הנשיא קלינטון אסטרטגיה של התמקדות בנושאי מפתח כלכליים על מנת לבודד את יריבו הרפובליקני. אובמה בוחר בגישה פופוליסטית הרבה יותר בניסיון להלהיב את המחנה הדמוקרטי ואת מצביעי האמצע, הנתונים בדוחק כלכלי, אל מול יריב שהקמפיין שלו מתאר אותו פעם אחר פעם כמייצג המובהק של האחוזון העליון".
ואולם, לא כולם חושבים כמותו. "12 חודשים לאחר היווסדה אפשר וצריך לומר שתנועת המחאה לכיבוש וול סטריט היתה לא יותר מגחמה חולפת", כתב השבוע אנדרו רוס סורקין בניו-יורק טיימס. "זה לא אומר שלא היתה לה השפעה", הוא מוסיף, "היא יצרה שיח לאומי חשוב בדבר אי-שוויון כלכלי ועלייה בסולם הכלכלי. הקריאה 'אנחנו ה-99%' הפכה לחלק מהשפה. אבל חשבו על זה: האם הדיון על הבנקים שנחשבים גדולים מכדי ליפול צבר תאוצה או השתנה בעקבות תנועת המחאה? לא. האם בעקבותיה נכנסו לתוקפן רגולציות חדשות הנוגעות לעסקים ולבנקים? לא. האם היה ניסיון אמיתי לשים את בכירי וול סטריט מאחורי סורג ובריח? לא".
הסיבה לכישלון המהפכה נשמעת מפיו של סורקין כמו מיחזור של קולות הביקורת על מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. "המטרות שלה היו מעורפלות במכוון", הוא כותב. "היא היתה נטולת הנהגה במכוון. היא מעולם לא ביקשה להפוך למפלגה פוליטית או אפילו למותג פוליטי כמו תנועת המחאה השמרנית 'מסיבת התה'".
ההשוואה למסיבת התה מתבקשת. שתי תנועות שורשיות, אותנטיות, שבאות משני מקומות מנוגדים. אחת קוראת לחלוקה מחדש של העושר, השנייה להפחתת מסים. אחת רואה במחוקק את הפתרון לחוסר השוויון הכלכלי, השנייה רואה בממשל את שורש הבעיה. פעילי מסיבת התה סימנו בשלב התחלתי של המחאה את וושינגטון כיעד מרכזי להגשמת מטרותיהם הפוליטיות, ובעקבות כך גייסו עשרות מועמדים והתייצבו מאחוריהם בכניסה לקונגרס האמריקאי בבחירות האמצע של שנת 2010. עם זאת, היום, פחות מחודש לפני הבחירות לנשיאות ולקונגרס, אי אפשר למצוא ולו מועמד אחד שמבקש לדבר בשמם של פעילי תנועת המחאה, קל וחומר להתייצב בגלוי לצדם, כפי שעשו לפני שנתיים עשרות פוליטיקאים שמרנים שהבינו את כוחה הגדול של מסיבת התה.
דברים ברוח דומה אמר השבוע מושלה לשעבר של מדינת ניו-יורק ואחד התומכים הגדולים של התנועה
בניגוד לסורקין, שפיצר אינו מבטל לחלוטין את הישגי התנועה. "היא הכריחה אותנו לדבר על נושאים כמו שוויון והוגנות, שלא היו ברדאר של הפוליטיקאים שלנו גם לאחר הקריסה הכלכלית של 2008", הוא כותב. "סוף-סוף אנחנו שואלים שאלות קשות יותר על המגזר העסקי, שדרדר את הכלכלה שלנו לתהום", הוא מוסיף. "היא הגדירה ועיצבה מחדש את המסלול הפוליטי. לכל אלה שאינם מרוצים משום שתנועת המחאה לא צמחה למשנה פוליטית סדורה או לאג'נדה חברתית אני אומר: תנו קרדיט במקום שבו מגיע הקרדיט. מדובר בסיפור הצלחה אמריקאי מצוין".
ולמרות המחמאות, גם הוא יודע כי מדובר כרגע בעיקר בסיפור בעל טעם לוואי של החמצה. "עלינו לשאול את עצמנו - מה עכשיו? כמה הפגנות ספורדיות ביום השנה אינם תחליף לאג'נדה משמעותית", הוא מדגיש.
שפיצר, כאמור, מבין ששיח ציבורי חשוב וששאלות הכרחיות, אך אלה עדיין לא תחליף להישג ממשי. הישג כזה, בודד מסוגו, שהתנועה יכולה לזקוף לעצמה הוא ההחלטה של בנק אוף אמריקה ושל בנקים נוספים לבטל את היוזמה השנויה במחלוקת לגבות עמלות נוספות מבעלי חשבונות. לשפיצר יש רעיון נוסף. "בחרו נושא אחד שהוא מחוץ לשיח הפוליטי שלנו ושימו אותו על סדר היום", הוא מציע לחברי התנועה ואף מספק הצעה משל עצמו שמתבססת על הצעת חוק הנוגעת למיסוי הון שהעלה העיתונאי הבריטי הנחשב מרטין וולף. "במסגרתה מיסוי נמוך שיוטל על ההון יוקצה לטובת תוכניות ממשל לחלשים, צמצום הפערים בחברה והפחתת מסים עבור אלה הנתונים במצב הקשה ביותר".
"כולנו תוהים 'מה יהיה 'לכבוש את וול סטריט' מספר שתיים", מוסיף פרופ' טוד גיטלין מאוניברסיטת קולומביה, מחבר הספר "כיבוש אומה: השורשים, הרוח וההבטחה של כיבוש וול סטריט". "בתחילה שינתה התנועה את נושאי השיחה בכל בית ולאחר מכן עיצבה את הפוליטיקה. אבל אני חושב שהיא הגיעה לגבול מבחינת מה שביכולתה להשיג".
ראשי תנועת המחאה, שמודעים לביקורת כלפיהם, מעדיפים להפנות את חצי האשמה לכיוונים כמו התקשורת או המשטרה. "ברור שעם אובדן אור הזרקורים התקשורתי איבדנו חלק מהכוח שלנו", מסבירה אחת הפעילות המרכזיות קראניה גאקוקה. "המשטרה וגופי ממשל אחרים הצליחו במאמציהם לרוקן פעילים רבים ממורל", היא מוסיפה.
בהקשר זה מציינים פעילים אחרים את המאבק הבלתי מתפשר של העירייה ושל משטרת ניו-יורק לפנותם מכיכר זוקוטי הסמוכה לוול סטריט. "מי שמאבד את השטח לא יכול עוד לחשוב על עצמו כ'כובש'", מסביר אמין חוסיין, פעיל בולט נוסף בראשית ימיה של התנועה. "חשבנו רק על דרכים לזכות מחדש בשטח, ובעקבות כך איבדנו את ה-99%".
יש מי שתולה את האשמה בראשי התנועה עצמה, טענה שהושמעה גם בארץ לא פעם לפיה הפעילים המרכזיים הקריבו את העקרונות הגדולים על מזבח הקידום העצמי, המרדף אחרי הפרסום והכניסה לפוליטיקה. ביטוי נדיר לכך ניתן היה למצוא בימים האחרונים באתר המגזין הקנדי Adbusters, שנחשב לאחד הכוחות המרכזיים מאחורי השקת התנועה. "ללא כסף ובלי רעיונות, מפותים במשכורות, במשרדים נוחים, בהצעות לפרסום ספרים, בכסף זמין ובמעמד של סלבריטאים קטנים, חלק מהגיבורים הגדולים ביותר של ההתקוממות נטולת ההנהגה שלנו מאבדים את התשוקה שהביאה בשנה שעברה להקמת 1,000 מחנות ברחבי ארה"ב.
"צעד אחר צעד נכנע הדור הראשון של המחאה למיסוד אידיוטי שיכולות להיות לו השלכות קטלניות על ההתקוממות הצעירה שלנו, אלא אם כן נדע להתגבר על זה כבר עכשיו. החזרת התנועה שלנו למסלולה מצריכה הפיכה בתוך התנועה עצמה". וכשראשי המהפכה מבקשים לחולל את המהפכה הבאה בתוך התנועה גם מיט רומני וסגנו פול ריאן יכולים לישון בשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם