העבודה היא חיינו: גמלאים לא רוצים לפרוש
בלי שום ציניות מצהירים יותר ויותר אנשים שהעבודה היא הביטוי העצמי, ההגשמה והאהבה שלהם. זה לא משהו שרוצים לפרוש ממנו. מישהו באמת חושב שפרופ‘ אסא כשר אמור לשבת בבית? שפרופ‘ משה גביש צריך להפסיק לפתח תרופות חדשות? בקרוב בג“צ יידרש לסוגיה הזו. ייתכן מאוד שחוקי העבודה בארץ עומדים להשתנות. הגיע הזמן
אף אחד לא טורח להסביר לעצמו למה אדם מסוים ראוי לעבוד רק עד חודש מסוים, בו מלאו לו ,67 ,62 או 68 שנים, בלי שום קשר למצבו הבריאותי והמנטלי ולכישוריו. מדוע הגיוני ששר הביטחון יהיה בן ,70 נגיד בנק ישראל יהיה בן 69 ונשיא מדינה המכהן בגיל ,89 אך פרופסור מוכשר בגיל ,67 או 68 יהיה חייב לפרוש?
אבל כך מקובל ואנחנו מתיישרים לפי הנורמה הזו. או שמא נכון יותר לומר שהתיישרנו לפי אותו חוק עד שלאחרונה גב‘ ליבי ויינברגר תבעה את מקום עבודתה, אוניברסיטת בר-אילן, על כך שהיא חויבה לפרוש בגיל ,67 למרות שמצבה הבריאותי תקין והיא חיונית ותורמת. אמנם בבית הדין האזורי לעבודה תביעתה נדחתה, אלא שבערעור לבית הדין הארצי ערעורה התקבל ואף סימן את הדרך לבג“צ שעשוי לשנות את הנורמה הפוגענית הזו.
"ראוי שבג“צ ידון בתביעה הזו, מכיוון שהוא הערכאה שמוסמכת לדון בעניינים חוקתיים והטיעון המרכזי שלנו הוא שסעיף 4 לחוק הגמלאות, שקובע גיל פרישה מסוים, נוגד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק,“ אומרת עו“ד שושנה גביש, המייצגת את בעלה, פרופ‘ משה גביש מהטכניון, יחד עם פרופ‘ מרדכי שגב מהטכניון ופרופ‘ אמריטוס אסא כשר מאוניברסיטת בר-אילן.
לדבריה, בבית הדין הארצי נקבעו מספר תקדימים חשובים. ראשית, נקבע שיש לפרש את סעיף 4 לחוק גיל הפרישה באופן שונה. בית הדין קבע שאם עובד רוצה ומסוגל להמשיך לעבוד, על המעסיק לשקול את הבקשה, לאור שיקוליו, אך גם לאור שיקולי העובד (כמו למשל, עובד שלא צבר את מלוא הזכויות לפנסיה ומעוניין להמשיך ולצבור זכויות; ושיקולי המעסיק - האם אפשר להמשיך להעסיק את העובד באותו תפקיד, או בתפקיד דומה וכדומה.(
זה החידוש הגדול של פסק הדין הזה. "עד שניתן אותו פסק דין, המעסיקים חשבו שאפשר להראות לעובד את הדלת רק מפאת גילו. התקדים קבע שניתן להפריש את העובד, אבל אין זה הכרח“ אומרת עו“ד גביש. עוד קבע בית הדין הארצי שההליך שנעשה מול אותה עובדת לא היה תקין, מכיוון שלא הייתה התייחסות ממשית לשיקוליה.
הקביעה השלישית שקבע בית הדין הארצי פתחה פתח, שלא לומר הזמינה את בג“צ לתת דעתו בסוגיה. בית הדין לא רצה להכריע בסוגיה החוקית של סעיף ,4 למרות שהייתה לו "סמכות בתקיפה עקיפה.“ הוא סבר שאת מלאכת האיזונים הנרחבים שיש לשקול בעניין זה מן הראוי שיעשה בג“צ.
למה לא הכנסת? עו“ד גביש מציינת במענה לשאלה זו את פנייתו של פרופ‘ יואב פלד, משפטן וחבר סגל במחלקה למדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב. פלד פנה ליועץ המשפטי של הכנסת, ליועץ המשפטי של הממשלה ולשר המשפטים והבין מהתגובה שהכנסת לא רואה לנכון לשנות את החוק הקיים. ראוי להדגיש שלמעשה החוק הקיים אינו מחייב הפרשת עובדים בגיל מסוים, הוא רק מאפשר זאת, וזה בדיוק מה שהעותרים מבקשים - שהמעסיקים יאפשרו פרישה ולא יכפו אותה.
בימים האחרונים ניהלתי שיחות עם מנהלים בשירות הציבורי בעניין זה. שאלתי מה דעתם על הבג“צ הזה? אחד מהם, משפטן מוערך, אמר לי שזה חייב להיות חלק משינוי גדול יותר בנורמות העבודה
עו"ד גביש אומרת בעניין ש“ראשית צריך לבדוק את הטענה מבחינה אמפירית - האם באמת העסקה של מבוגרים היא על חשבון הצעירים. אך גם אם נמצא שהטענה הזו נכונה יש להתמודד אתה מבחינה ערכית.
"צריך להבחין בין רמת המאקרו למיקרו. במאקרו, הוכח שהעסקת מבוגרים אינה באה על חשבון צעירים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדוח הוועדה לגיל פרישה משנת .2000 כך שהתפיסה שהעסקת מבוגרים לא באה על חשבון צעירים התקבלה על-ידי המדינה. ברמת המיקרו - של מעסיק ספציפי, ייתכן שיש מקרים בהם צעיר נבלם בגלל העסקת מבוגר. אך בסוגיה הזו צריך למצוא פתרונות ולאזן ביניהם. במצב הנוכחי הפגיעה היא לא מידתית ופוגעת רק בעובדים המבוגרים.
בשלב השאלה הזהה, והמעניינת מאוד, אני שואל את גביש איך היא מסבירה את העובדה שתביעה כל-כך הגיונית נשמעת לראשונה בשנת ?2012 "אנחנו נמצאים בעיצומו של הליך שינוי שאנחנו מחוללים. אנחנו צריכים להוביל להשלמת ההליך, כמו שקרה בעבר עם נשים ושחורים. גם כלפיהם טענו שהם יתפסו את מקומות העבודה של הגברים והלבנים," אומרת גביש.
"צריך לקום הבנאדם ללא מורא - שאינו מפחד ממערכות גדולות - ולהגיד את הדברים. הביטוי "העולם שייך לצעירים,“ וכל הסטריאוטיפ הנבנה סביב זה, כאילו המבוגרים לא מתפקדים והם רק ראויים להיות שמרטפים לנכדים שלהם הוא עניין אנכרוניסטי שלא קשור במציאות. צריך לובי לעניין הזה. זה מקביל לשינוי שמתחולל כיום בתפיסת העבודה בכלל. יש יותר עובדים שהעבודה היא לא רק פרנסה בעבורם - היא סם החיים שלהם.“
"למעשה, האפליה על רקע הגיל מתחילה שנים לפני גיל הפרישה. גאנט המחקר נפרס לשנים ארוכות קדימה והוא לוקח בחשבון חוקרים שאמורים לפרוש במהלך חיי המחקר. לכן הם מלכתחילה לא משובצים כמובילי מחקר, למרות שפעמים רבות הם מוכשרים לעשות זאת,“ אומר פרופ‘ משה גביש.
גביש, בן ,66 החל את עבודתו המחקרית בטכניון בשנת .1980 "הייתה לי אז הצעת עבודה בשכר הרבה יותר גבוה מזה שהוצע לי בטכניון, אבל אני לא מתעניין בכסף,“ אומר גביש. מובן שלא. אם גביש וחבריו היו מתעניינים בכסף הם כנראה היו פורשים, מכיוון שקצבת הפנסיה דומה לשכר החודשי שיקבלו, כך שמבחינה כלכלית טהורה, ייתכן שעדיף להם לפרוש.
אני מציין בפני גביש שאחד מתלמידיו, רופא בכיר בביתחולים גדול, מחכה בקוצר רוח שמנהל המחלקה שלו ייצא לגמלאות, כדי שהתפקיד יתפנה בעבורו. תן לרופא הצעיר סיכוי, אני מתריס. גביש: "זה עיוות שלא קשור לעניין.
גם אני מנהל מחלקה בטכניון, אבל זה נעשה ברוטציה. מנהלי מחלקות בבתי חולים צריכים להיות בתפקידם לתקופה קצובה של 3 עד 5 שנים. זה לא בסדר שהם בתפקיד עד הפרישה,“ הוא משיב.
אלא כנראה שרק במעבדה ניתן לבודד משתנים - המציאות מורכבת הרבה יותר.
תחום המומחיות של גביש הוא פרמצבטיקה ושאני שואל אותו על תחזיותיו לעשור הבא בתחום הוא מדבר על שני נושאים עיקריים - התמודדות עם בעיות דמנציה המאפיינות בעיקר גילאים מבוגרים והאתגר המחקרי האדיר מול מחלות הסרטן. "אבל יש תרופה אחת שהיא כבר בנמצא והיא הוכחה כיעילה - עניין בעבודה," אומר פרופ‘ גביש.
גם פרופסור אסא כשר, ,67 שפרש לפני גיל הפרישה מאוניברסיטת תל-אביב, מסביר שעבודתו היא אהבתו ואין סיבה לפרוש ממנה. "יש אנשים שמקום העבודה שלהם הוא מקור פרנסתם ואת הביטוי האישי שלהם הם מוציאים בחיק המשפחה ובמקומות אחרים מחוץ למקום העבודה. באקדמיה, חוקרים אוהבים את מה שהם עושים ורואים בו ביטוי עצמי וחשיבות רבה. לרבים מהם אין שום צורך לפרוש. נהפוך הוא.“
כשר מעיד על עצמו שהוא עובד הרבה יותר מאז פרישתו. "אני כבר לא מלמד בכיתות סטודנטים גדולות, אבל אני ממשיך להנחות דוקטורנטים, ללמד בחו"ל ובארץ ולחקור עשרה תחומים שונים של אתיקה, כולל אתיקה צבאית - תחום בו אני מרבה להרצות."
כמו גביש, גם כשר חוזר ומדגיש שהעתירה שלהם היא דרישה להתייחס לכל מי שהגיע לגיל פרישה באופן אישי ולא לכפות אוטומטית פרישה על כולם. "בית הדין הארצי לעבודה קיבל את העמדה של התובעת מאוניברסיטת בר-אילן, לפיה יש צורך לבחון את בקשתו של המועמד לפרישה ולהתייחס אליה באופן פרטני. אם העובד חיוני, תורם לארגון ומעוניין להמשיך לעבוד, אין סיבה לכפות עליו פרישה,“ אומר כשר.
האם היית מוכן לוותר על מוסד הקביעות כחלק מהשינוי שאתם מציעים בחוקי העבודה? אני שואל את כשר. "לא. זה לא קשור,“ אומר כשר: "צריך להגן על עובדים, אבל בגיל הפרישה צריך לבחון כל מקרה לגופו. אם למעביד יש הוכחות לכך שהתפוקה של העובד ירדה והוא לא כשיר להמשיך לעבוד, זה משהו אחר.“
עם פרופ‘ דן גלאי, מומחה בעל שם למימון ודיקאן בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית המשמש גם יו“ר בית ההשקעות סיגמא, אני מבקש לברר מהן המשמעויות המאקרו-כלכליות של העסקה ללא גיל פרישה.
"בארה“ב, בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה אין גיל פרישה. העניין הזה מורכב, אבל נכון להתייחס אליו באופן פרטני ולא בהכללה,“ אומר גלאי. "כיום גם כשחוקרים באוניברסיטה פורשים לגמלאות הם ממשיכים לעסוק במחקר. אצלנו במנהע“ס בירושלים הם ממשיכים לפרסם ויש כאלה שממשיכים גם ללמד, בהתנדבות.
"כיום רבים מהפורשים מהאוניברסיטאות הולכים ללמד במכללות. שיעור לא קטן מהמורים במכללות הם פורשי אוניברסיטאות. כך שהם מקבלים משכורת, בנוסף לפנסיה.“ העניין הזה מדגיש את האבסורד שבנורמה שאימצנו - מרצים מעולים פורשים בעל כורכם ומתקבלים בשוק החופשי בזרועות פתוחות. גלאי מדגיש שמבחינה כלכלית כבר כיום רבים מהפורשים המוכשרים ממשיכים לעבוד, גם אם לא אצל המעסיק שאצלו הגיעו לגיל פרישה.
"אני מכיר רופאים בהדסה שפרשו וממשיכים לחקור. אחרים עובדים בגופים חיצוניים וממשיכים לעבוד במקביל לפנסיה שלהם, בדיוק כמו קצינים בצבא שיוצאים לגמלאות. אף אחד לא מצפה מהם לשבת בבית.“
בעניין החשש מהעמסה נוספת על התקציב אומר גלאי: "הפתרון הפשוט הוא שמי שממשיך לעבוד, לא יקבל את קצבת הפנסיה במקביל למשכורת, כך העלות למשק תהיה אפסית,“ הוא אומר. לסיכום, אומר גלאי, כי "חשוב שיהיה גיל פרישה, אך צריך לאפשר למעסיק להעסיק עובדים חיוניים גם מעבר לגיל זה".
eran.bartal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם