ראש נאס"א בתקופת אסון הקולומביה מדבר על אילן רמון
הטלפון לנשיא בוש, השיחה עם המשפחות ורגשות האשם: עשור לאחר התרסקות המעבורת קולומביה חוזר שון אוקיף, ראש נאס"א באותה תקופה, לרגעים הקשים ביותר בחייו, ולאסון ששינה לנצח את חייהן של שבע משפחות
עם בני משפחת רמון ממתינים גם קרובי משפחתם של ששת אנשי צוות המעבורת ועשרות אנשי נאס"א, מדענים, פקחים, מהנדסים וכל מי שהיה מעורב בשיגור משימת החלל STS-107. רשתות החדשות המקומיות סי-אן-אן ופוקס ניוז נערכות במתכונת חגיגית לקראת הנחיתה שצפויה בכל רגע.
בין הממתינים היה גם ראש נאס"א באותה תקופה, שון אוקיף. מזכיר הצי הימי בתקופת נשיאותו של ג‘ורג‘ בוש האב ומי שמונה בידי ג‘ורג‘ בוש הבן לעמוד בראש סוכנות החלל האמריקנית החל בחודש דצמבר 2001. מועד כניסתו לתפקיד לא היה יכול להיות רגיש יותר.
פחות משלושה
זו הייתה משימת החלל ה-113. מתרגשים גם אחרי כל כך הרבה נחיתות?
"המשימה הזאת הייתה בעלת חשיבות גדולה במיוחד בגלל הרגישות הביטחונית הגדולה שסבבה אותה. זה היה אחד השיגורים הראשונים אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, והתחושה בארצות הברית הייתה שמדובר ביעד בעדיפות גבוהה עבור ארגוני הטרור.
באותה תקופה הגישה בארצות הברית הייתה זהירה מאוד לגבי כל אירוע בסדר גודל כזה. אני זוכר שהתחושה הכללית בוושינגטון הייתה מתוחה מאוד, וכל אירוע סמלי נחשב למטרה בעלת ערך גבוה. שיגור מעבורת החלל, מהבחינה הזאת, נתפס כמטרה בעדיפות גבוהה במיוחד. התקבלו אז אינדיקציות לכך שארגוני טרור מנסים לאתר סמלים לאומיים ולפגוע בהם, והיה ברור שהמעבורת היא אחד מהם. רמת האבטחה בנחיתה הזאת הייתה גבוהה ממה שראינו בעבר. זה היה מאמץ בלתי רגיל".
בכלי התקשורת האמריקניים פורסמו באותה תקופה כמה מנוהלי הבטיחות החדשים שהנהיגה נאס"א בעצה אחת עם ראשי המועצה לביטחון לאומי וסוכנויות המודיעין השונות בעקבות פיגוע התאומים. כך, למשל, מידע מדויק על מועדי השיגורים נמסר רק ברגע האחרון. השטח האווירי שמעל לאתר השיגור נסגר הרמטית, ובאזור הסמוך לבסיס קנדי שבפלורידה היו בכוננות קבועה ספינות ומטוסי קרב, כמו גם מסוקים צבאיים.
העובדה שזה היה השיגור הראשון אי פעם בהשתתפות אסטרונאוט ישראלי תרמה גם היא באופן טבעי להעלאת מפלס המתיחות. השעה הייתה 9:16 בבוקר, ומעבורת החלל קולומביה הייתה אמורה לנחות. בחדר הבקרה יודעים שמדובר במשימה מאוישת שמתנהלת לפי קודים של תוכנת המחשב המתקדמת ביותר בעולם. אין מקום לטעויות ואין מרווח לעיכובים. מרגע שהמעבורת מאחרת, לא חולפות כמה שניות עד שההתרגשות הופכת לחרדה. התרוממות הרוח מתחלפת בהיסטריה.
ואז המחשבה היא שהסיוט הגדול התממש, שבאמת מדובר בפיגוע טרור?
"כן. זאת הייתה אחת התגובות הראשונות בפרק הזמן המיידי שלאחר הפיצוץ, אחת האפשרויות הראשונות שהובאו בחשבון כגורם לתאונה. גם בכלי התקשורת דנו בזה בגלוי. בשעה הראשונה שאחרי האסון זאת הייתה השערה שהתקשורת דיברה עליה, וכמובן שגם אנחנו בנאס"א התחשבנו באפשרות".
כמה זמן עבר עד שהבנתם שהמעבורת לא נפגעה בפיגוע טרור?
"בתוך שעתיים שללנו את האפשרות באופן מוחלט. ברגע שקיבלנו את התשדורת האחרונה מהמעבורת, היה לנו ברור שהתאונה החלה בגובה של יותר ממאה אלף רגל, כשהמעבורת טסה במהירות הגבוהה בהרבה ממהירות הקול. הסיכוי של כל כלי נשק, מתקדם ככל שיהיה, לפגוע בכלי טיס שנע במהירות כזאת בגובה כזה הוא נמוך מאוד. אבל בשעה הראשונה האפשרות הזו בהחלט נשקלה ברצינות, ובעקבות כך גם מפלס החרדה היה גבוה מאוד".
עשר שנים חלפו מאז אסון מעבורת החלל הקולומביה, ששוגרה ב-16 בינואר 2003. משימת החלל המאוישת ה-113 של נאס"א. 111 הסתיימו בהצלחה (מלבד משימת הקולומביה האחרונה התפוצצה בתאונה גם המעבורת צ‘לנג‘ר, בינואר 73 ,1986 שניות לאחר שיגורה ממרכז החלל קנדי כשהיא בגובה של 16 קילומטר מעל פני האדמה ותמונותיה עדיין מועברות בשידור חי למיליוני צופים אמריקנים המומים).
זה היה אסון אמריקני-ישראלי שנחקק עמוק בתודעת הטראומה הלאומית של שתי המדינות. בישראל, באופן טבעי, התכנס האבל סביב דמותו של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שמרגע שנבחר למשימה הפך מאדם פרטי לנכס לאומי. בארצות הברית, לעומת זאת, התייחסו לתאונה ככישלון לאומי. ספק אם מישהו מהאזרחים שאינם קשורים לסוכנות יכול לציין ולו שם אחד של איש מאנשי הצוות שנהרגו.
עשר שנים מאז ההתרסקות, גם היום ממשיך זכרו של רמון ללוות כצל קודר את החברה הישראלית. הטרגדיה קיבלה לפני שלוש שנים ממדים יווניים בעקבות מותו של בנו של אילן, אסף, בתאונה אווירית במסגרת שירותו הצבאי.
באיזה שלב הבנתם שמשהו השתבש?
"ברגעים הראשונים לא היו לנו צילומים שלימדו על האסון. מה שידענו הוא שהמעבורת לא נחתה בזמן שהיא הייתה אמורה לנחות. צריך להבין שבכל נחיתה יש רצף של אירועים שמתרחשים בסדר קבוע לפני המגע עם הקרקע. לדוגמה, יש סדרת פיצוצים חזקה ברגע שהמעבורת יורדת ממהירות הקול. בסך הכול יש סדרה של אירועים מוגדרים שאתה מצפה שיקרו.
ברגע שהם לא מתרחשים אתה יודע שמשהו רע קורה. הפיצוצים שלא נשמעו היו האינדיקציה הראשונה שמשהו לא בסדר. כמה דקות לאחר מכן למדנו שהעברת המידע מהמעבורת פסקה כמה דקות קודם לכן. הצירוף של שני אלה גרם לנו להבין שמשהו קטסטרופלי אירע. כשהבנו שחצינו את הנקודה שבה הקולומביה הייתה אמורה לנחות, לא חיכיתי יותר מדי. בתוך כמה דקות עדכנתי את הנשיא. גם המשפחות הבינו שמשהו השתבש, כי היה להן ברור שהנחיתה הייתה אמורה להתקיים בדקה מסוימת והיא לא התקיימה".
היום כבר ידוע כי 16 דקות קודם לכן, בשעה תשע בבוקר בדיוק, התפוצצה המעבורת והתפזרה לעשרות אלפי רסיסים מעל מדינת טקסס. שבע דקות קודם לכן, בשעה ,8:53 חוצה הקולומביה את קו החוף של קליפורניה. תושבים שיוצאים לצפות בה מזהים נפילת חלקים מהכנף השמאלית של המעבורת, שנעה אז בגובה של 70 קילומטר.
דקה לאחר מכן חוצה המעבורת את שמי מדינת נוודה, והתושבים מזהים מכות אש נקודתיות על פני המעבורת, שצפויות לחזור על עצמן עוד 18 פעמים בדקות שעד להתפרקותה המוחלטת לעשרות אלפי רסיסים. ועדיין, על אף ריבוי הסימנים המקדימים מבשרי הרעות, במרכז נאס"א שבפלורידה - עלטה מוחלטת.
מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מבין שמשהו קטסטרופלי אירע?
"הפרוטוקול הראשון, בכל מצב, לא משנה מתי, הוא לעבור על רשימת המטלות שנאס"א פיתחה אחרי אסון הצ‘לנג‘ר ב-1986. זו רשימה פרטנית ומסודרת של מה שצריך לעשות כשדבר כזה קורה. אחרי שהבנו שהמעבורת לא נחתה בזמן לקחתי את האנשים הקרובים אליי והתחלנו לעבור על הרשימה באופן מסודר.
הדבר הראשון היה לעדכן את הנשיא. לאחר מכן עדכנו את היועץ לביטחון לאומי, בדקנו אם יש מידע שיכול להצביע על פעילות חיצונית שמעורבת בכך. עברנו על כל המידע שהתקבל מהטיסה ובמקביל העלינו את רמת הכוננות ועדכנו את כל אנשי הביטחון שמשהו קרה, אנחנו לא יודעים עדיין מה גרם לזה, אין לנו מידע או עדות שיכולה להצביע על הסיבה, אבל צריך להיות בכוננות לכל אירוע עתידי.
דבר נוסף שעשיתי מיד לאחר האסון היה להקים את ועדת החקירה לבדיקת האירוע. הוועדה החלה בעבודתה עוד באותו יום: בתוך 24 שעות היא כבר הייתה בשטח, מחפשת רסיסים שהתפזרו על פני 320 קילומטר לאורך ו-20 קילומטר לרוחב".
ספר לנו על השיחה הראשונה שלך עם הנשיא בוש לאחר התאונה.
"אני חושב שזה היה בתוך עשר דקות מהרגע שנודע לנו שהקולומביה פספסה את נקודת הזמן שבה היא אמורה לנחות. אמרתי לו שאנחנו עדיין לא יודעים מה קרה, אבל ברור שמשהו רע קרה לקולומביה. שהיא לא נחתה בזמן שהיא הייתה אמורה לנחות בו, שלא התקבלו כל האינדיקטורים טרם הנחיתה, ושעלינו להיערך לגרוע ביותר.
התגובה הראשונה שלו הייתה ’איפה בני המשפחות שלהם‘? אמרתי לו שאני איתם, במרכז החלל, באולם ההמתנה לנחיתה. ’תגיד לי איך אתה מתכוון להבטיח שהם מקבלים את מה שמגיע להם‘, הוא ביקש. ואז הוא דרש לארגן עבורו הזדמנות לדבר עם המשפחות. לקחנו את משפחות האסטרונאוטים באופן מיידי משרוול הנחיתה של המעבורת למרכז הבקרה וארגנו שיחת וידאו עם הנשיא".
רגע אחרי שאיבדו קרוב משפחה הם צריכים להתכונן לשיחה עם הנשיא?
"אתה צודק. אבל דיברתי איתם, עדכנתי אותם ברצון של הנשיא לדבר איתם באופן אישי, וכולם הביעו נכונות להיענות לבקשה וגם רצו לדבר איתו. הייתה להם שעה להתאושש, אבל ברור שזה היה רגע קשה. זה היה אתגר גדול מאוד, אבל הנשיא הרגיש מחויבות לדבר איתם באופן שבו הם יוכלו להבין שכולנו מעריכים את הסיכון שהם לקחו, את האתגר הגדול שניצב בפניהם ואת המחויבות שאנחנו לוקחים על עצמנו לגלות מה קרה, לתקן את הבעיה ולהקדיש את עצמנו להגשמת היעדים שבשבילם הקריבו האסטרונאוטים את חייהם".
ומה עושים עם המשפחות ביום כזה?
"בשעת צהריים כבר לקחנו את כל בני המשפחות והטסנו אותם בחזרה לבתים ביוסטון שבטקסס. ברגע שהם נחתו המתינו להם אנשי נאס"א וליוו אותם עם שוטרים מקומיים כדי לוודא שהתקשורת לא מטרידה אותם בדרך הביתה או לאחר מכן. כל משפחה קיבלה קצין נפגעים מטעם נאס"א שליווה אותה לכל אורך התהליך. בכל פעם שמידע חדש התקבל, היה איתם נציג של הסוכנות שעדכן אותם באופן מיידי".
שלוש שעות לאחר שיחת הטלפון עם מנהל נאס"א פנה הנשיא ג‘ורג‘ בוש לציבור האמריקני כולו. "היום הזה הביא לנו חדשות נוראיות ועצבות גדולה", אמר בהודעה מיוחדת שמסר מהבית הלבן. "הקולומביה אבדה. אין ניצולים", בישר. "המטרה שבשבילה הם נהרגו תמשיך להתקיים. הכמיהה להבין וההשראה שבגילוי הובילו את האנושות שלנו אל החושך שמעבר לעולם שלנו. המסע שלנו לחלל יימשך... הבורא שהעניק את השמות לכוכבים יודע גם את השמות של שבע הנשמות שאנחנו מבכים היום. צוות המעבורת לא חזר לכדור הארץ, ועלינו להתפלל שהם בטוחים בביתם החדש".
איך הגיבה רונה רמון באותם רגעים?
"הייתי פשוט המום מהעומק הבלתי נתפס של האומץ שהיא הפגינה. בזמן שהיא הייתה שבורה, מודעת היטב למשקל האדיר של מה שקרה לה ולמשפחה שלה, היא המשיכה להיות אמיצה באופן בלתי רגיל. אני זוכר בבירור שהיא ואוולין האסבנד, אשתו של מפקד המשימה ריק האסבנד, היו הבולטות ביותר במחויבות שלהן להבנת המשימה שלנו:
אנחנו צריכים להבין מה קרה, כיצד אנחנו מתקנים את הבעיה ואיך אנחנו מקדישים את החיים שלנו להגשמת המשימה שהם הקריבו את החיים שלהם בשמה. אי אפשר להבין את העוצמות שהיא גילתה, עוצמות גדולות יותר משיכולתי לדמיין. וזה נשאר כך גם בחודשים שלאחר מכן".
כמה פעמים נפגשת עם אילן?
"נפגשנו שלוש פעמים לפני ההמראה. הפעם האחרונה שדיברתי עם אילן הייתה במהלך ההכנות, בסביבות נובמבר-דצמבר. הצוות הזה התאמן יחד במשך שנה וחצי, שזה פרק זמן ארוך מאוד לשהות יחד. בדרך כלל נאס"א מודיעה על צוותי המשימה ובתוך חצי שנה הם כבר משוגרים. במקרה הזה ההכנה ארכה שנה וחצי, והיו לכך שתי סיבות.
אני זוכר את אילן בתור מנהיג בלתי רגיל. איש עם הבנה עמוקה וחוש הומור מפותח. הייתה לו יכולת בין-אישית מדהימה, הוא היה יכול לדבר עם כל אחד. ללא ספק, אחד האנשים המרשימים ביותר שפגשתי בחיי. אדם שזכה לא רק בכבוד אלא גם בהערצה של כל מי שהוא בא עמו במגע. הזיכרון הברור שלי מהשיחות איתו הוא שאילן זיהה את החשיבות והסמליות הגדולים שיש למשימה שלו. לא היה לי ספק שאילן הבין את המשמעות של הרגע ההיסטורי הזה, שבו הוא הפך לחלק מצוות המעבורת".
אתה מדבר על הקושי של המשפחות. להבדיל, אני משער שגם לך היה קשה.
"זה היה היום הקשה ביותר בחיים שלי. הקשה ביותר. זה היה היום הקשה ביותר שהיה לי אי פעם בחיים. כל כך הרבה רגשות שמתערבבים זה בזה. מיד הבנתי את ההשלכה האישית על כל אחד מהאנשים שם, שהעתיד שלהם הולך להשתנות לנצח.
וזה השליך על כל מה שעשינו בנאס"א לאחר מכן. ההצלחות היו אדירות והכישלונות היו קטסטרופליים, וכל עוצמת הרגשות הזאת התנקזה לאותו יום. אתה מריץ את הכל בראש פעם ועוד פעם. מה הלך לא טוב, איך יכולנו למנוע את זה. מה אנחנו יכולים לעשות כדי להגיב בצורה הטובה ביותר לאירוע, ואיך אנחנו יכולים להפוך את החיים של המשפחות לנסבלים גם לאחר האסון. חשבתי על זה בלי סוף".
כשאוקיף מתאר את יום התרסקות הקולומביה בתור היום הקשה ביותר בחייו, קשה שלא להיזכר בתאונה אווירית אחרת שבה היה מעורב, לפני קצת יותר משנתיים, כשהמטוס הקל שטס בו עם כמה מחבריו הקרובים באלסקה, כולל הסנאטור לשעבר טד סטיבנס, נכנס לתוך צלע הר והתרסק. לסטיבנס בן ה-87. מהדמויות החזקות ביותר בוושינגטון, נציג מדינת אלסקה בסנאט במשך ארבעים שנה וחברו הטוב של אוקיף, לא היה שום סיכוי לשרוד את התאונה.
מלבדו, ארבעה מתשעת יושבי המטוס נהרגו מיד. אוקיף, כפי שדווח אז בכלי התקשורת, נפצע באופן קשה ואושפז במצב קריטי. בנו בן ה-18 קווין, שהיה עמו במטוס, נפצע גם הוא. "בלי שום הודעה מוקדמת, בלי תמרונים אוויריים, בלי רוחות עזות. פתאום בום", נזכר אוקיף בהתרסקות הפתאומית.
אוקיף איבד את ההכרה לכמה דקות והתעורר מעורפל. "אני זוכר שהעברתי את השניות הראשונות בלירוק שיניים שבורות מהפה", הוא נזכר.
דבר ראשון, הוא מספר, ניסה למצוא את בנו שישב סמוך לו במטוס. הכיסא היה ריק. הוא רצה לקום ולחפש אחריו, אבל לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים. הגוף שלו שותק בכאב. הוא סבל משברים קשים בקרסול ובצלעות, מחתכים עמוקים בראש, מסדק בצוואר ומשבר בעצם הירך, שיצאה ממקומה. בסופו של דבר הוא איתר את בנו הפצוע, ואז למד שהסנאטור הלך לעולמו. "טד סטיבנס ישב לידי. הושטתי יד, בדקתי את הדופק שלו והבנתי שחברי הטוב מת", הוא נזכר.
דיבורו תקיף וקולו סמכותי, כפי שאפשר לצפות ממי שבמשך ארבע שנים עמד בראש אחת מהסוכנויות הגדולות והיוקרתיות ביותר בעולם. איש עסקים, מדען ואיש ציבור בחליפה אחת. קשוח, לעתים קצר רוח, אך בעיקר נוטף כריזמה. אוקיף הוא מה שאפשר לכנות "משרת אמון". לא אסטרונאוט שצמח בארגון וטיפס את כל הדרך למעלה, אלא מי שהונחת לתפקיד בהוראת הנשיא ג‘ורג‘ בוש הבן. הוא בנו של קצין בחיל הים, והכשרתו המקצועית כוללת תואר ראשון בלימודי אמנות ותואר שני במדיניות ציבורית.
איש מספרים שהחל את הקריירה שלו כמנתח תקציבים במשרד ההגנה האמריקני והתקדם עד לתפקיד החשב הראשי של המשרד בשנת 1989. איש סודם של בני משפחת בוש: האב מינה אותו לחשב הראשי של משרד ההגנה ובשנת 1992 לתפקיד מזכיר הצי הימי, והבן החזיר אותו לממשל שמונה שנים לאחר מכן, בתחילה על תקן סגן ראש משרד התקציבים הממשלתי ובהמשך בתפקיד מנהל סוכנות החלל.
שישה שיגורים בסך הכל נערכו במהלך כהונתו של אוקיף כראש נאס"א, מספר נמוך יחסית לארבע השנים שבהן מילא את התפקיד. הסיבה היא הקפאת השיגורים בשנתיים וחצי שלאחר אסון הקולומביה.
אוקיף לא היה אמור להיות האיש שהאסון מתרחש במשמרת שלו. 18 פעמים נדחתה משימת החלל STS-107, שמועד שיגורה המקורי היה 11 בינואר 2001, חודשים לפני כניסתו לתפקיד. הדחייה שרבים חזרו אליה בימים שלאחר ההתרסקות אירעה זמן קצר לפני השיגור שיועד לחודש יולי 2002, לאחר שהתגלו סדקים זעירים בצינורות הדלק של ארבע המעבורות של נאס"א.
"הסדקים הללו מהווים מקור דאגה בטיחותי, ויש לנו צוותי חקירה שבוחנים את כל ההיבטים של המצב", הסביר אז מי שעמד בראש פרויקט המעבורות, רון דיטמור. דיטמור לא ניסה להקל בחומרת התקלה, והשבית זמנית את צי המעבורת כולו. "מדובר בנושא מורכב שנמצא בתהליכי בדיקה מוקדמים", הדגיש.
"נכון לעכשיו יש יותר שאלות מתשובות. אני משוכנע שהצוות יפתור את הנושא על הצד הטוב ביותר, אבל זה יכול לקחת זמן. ועד אז לא נתקדם עם שיגור המשימה STS-107". אף על פי שבימים הראשונים שלאחר ההתרסקות היו מי שטענו שהסדקים ההם גרמו להתפרקות המעבורת, הרי שוועדת החקירה העצמאית לבדיקת נסיבות התאונה קבעה שלא היה להם קשר להתרסקות המעבורת.
היום כבר ידוע כי להתפרקות גרמה חתיכת קצף בידוד באורך של כשבעים סנטימטר וברוחב של כארבעים סנטימטר, במשקל כשמונה מאות גרם. 82 שניות לאחר השיגור מכדור הארץ נשמטה פיסת הבידוד מצדה השמאלי של הקולומביה, באזור הדורגל המחבר את מכל הדלק החיצוני למעבורת, פגע בעוצמה בשפת הכנף השמאלית בחצי התחתון של לוח הפחמן-פחמן המחוזק, ויצר פרצה קטלנית.
בעת הכניסה לאטמוספירה גרמה הפרצה לחדירה של אוויר לוהט בטמפרטורה שהגיעה ל-3,000 מעלות. האוויר הרותח התיך את שלדת האלומיניום של הכנף השמאלית וגרם להיחלשותה עד לקריסתה המוחלטת. השליטה על המעבורת אבדה. הקולומביה החלה להסתחרר בעוצמה במשך 41 שניות בטרם התפרקה לעשרות אלפי רסיסים.
אבל בנאס"א ידעו אחרי השיגור, כשעברו על צילומי התקריב, שחלק מקצף הבידוד נפל.
"זה נכון. אבל זה קורה בכל שיגור. בכל שיגור נופלות כמה חתיכות של קצף הבידוד, ובכל שיגור הן נותנות מכה לכנף השמאלית של המעבורת. לכן התייחסו לזה אז כאל דבר רגיל, שלא שונה בשום אופן ממה שאירע בעבר.
מה שקרה הפעם, שהיה חריג ולא תועד בשום שיגור קודם, הוא שחתיכת הקצף שנפלה הכתה בעוצמה בנקודה ספציפית בקצה הכנף שמחברת בין שני לוחות שונים, והפגיעה הזאת הביאה להחלשת הכנף כפי שלא אירע בעבר. בכניסה לאטמוספירה, 17 ימים לאחר מכן, החור אפשר לפלזמה הלוהטת לחדור למעבורת כמו כדור אש. זה דבר שמעולם לא קרה בעבר, אחרי מאות נפילות דומות. זה היה מקרה של פעם במיליון".
שבע שנים חלפו מאז שפרש אוקיף מתפקידו בנאס"א, ובמהלכן הפכה הסוכנות מפרה קדושה שמבטי ההערצה של אומה שלמה נישאים אליה לסוכנות חבוטה ולמושא לביקורת, אולי בפעם הראשונה מאז הקמתה. ברקע עמדה סדרת החלטות ממשלתיות וארגוניות שהעמידו בסימן שאלה את עתידה של הסוכנות .
אחת ההחלטות הללו ביטלה את פרויקט מעבורות החלל, עם שיגורה בפעם האחרונה של המעבורת אטלנטיס ביולי 2011. נאס"א שמעו את הביקורת והסבירו כי השבתת המעבורות והבאת הקץ על משימות החלל הן לא יותר משינוי לוגיסטי שלא ישפיע על המשך פעילות המחקר של הסוכנות. "זה לא נכון להגיד שאנחנו לא מובילים בתחום החלל",הגיב להחלטה ביל גרסטנמאייר, בכיר בנאס"א. "אנחנו עדיין מובילים בתחום, אלא שאנחנו עושים זאת בדרך אחרת. כשהמעבורות יפסיקו לטוס לא נהיה עוד מובילים מבחינת כלי הטיס, אבל נמשיך להוביל בכל שאר התחומים".
ביקורת גדולה לא פחות עוררה החלטתו של הנשיא ברק אובמה לפני ארבע שנים לבטל את פרויקט המחקר שהכריז עליו הנשיא ג‘ורג‘ בוש שנה לאחר אסון הקולומביה, שגולת הכותרת שלו הייתה חזרה לירח אחרי כחמישים שנה. "נעניק לנאס"א את החזון למחקר העתידי שבמסגרתו נבנה חללית חדשה שתישא את האדם עמוק לתוך החלל, תביא לנו דריסת רגל מחודשת על הירח, ותכין אותנו למסעות חדשים לעולמות מעבר לזה שלנו",אמר אז בוש.
אלא שאובמה החליט לסגור את הברז לפרויקט, שעלה עד אז יותר מעשרה מיליארד דולר. בתגובה לביקורת שעוררה ההחלטה הסביר הנשיא האמריקני שהוא לא מתכוון להנמיך את רף הציפיות אלא להתמקד במחקר ובפיתוח שיאפשרו להגיע לכוכבים חדשים ורחוקים יותר, במקום לשחזר את מה שנעשה כבר בהצלחה ב-1969 "היינו שם בעבר", הסביר בנאום שנשא במרכז השיגור קנדי. "יש עוד הרבה דברים לחקור בחלל". אובמה, שרצה לצקת תוכן לחזונו, הכריז כי בתוך 50 שנה יגיע אדם למאדים.
בציבור האמריקני ובקהילת המחקר סירבו להתרשם מהחזון השאפתני. החלפת יעד מוגדר ובר-השגה כמו הנחתת אדם על הירח, אירוע שהתרחש בפעם האחרונה בשנת 1972 ושמרבית הציבור האמריקני לא היה עד לו בזמן אמת, במשימה שגם היום מדענים רבים מטילים ספק בממשותה - נתפסה כסוג של בריחה מהמציאות וכתבוסתנות מנהיגותית.
"איך אפשר לוותר על חזרה לירח כשהפעם האחרונה שביקרנו בו הייתה לפני 40 שנה", תקפה לפני כשנה וחצי פרופ‘ פטרישה רייפ, אחת ממדעניות החלל המוערכות בארצות הברית, שעומדת בראש המכון לחקר החלל של אוניברסיטת רייס ביוסטון.
"ההחלטה לא לחזור לירח היא מטורפת", אמרה בראיון ל"מעריב". "תחשבו על כל הפיתוחים הטכנולוגיים מאז ועד היום, עד כמה אמצעי המחקר היו פרימיטיביים אז וכמה מידע חדש אפשר להשיג היום אם נחזור לירח שוב. אנחנו לא יכולים בשום אופן לוותר על ההזדמנות הזאת". רייפ, כמו רבים בקהילת המדע האמריקנית, סירבה להתרשם מחזון המאדים של הנשיא אובמה. "השיגור למאדים מסוכן בצורה בלתי רגילה. כשמגיעים למרחקים כאלה כמות הקרינה היא אדירה. חשוב לזכור שאם לירח מגיעים בתוך כמה ימים, הרי שלהגיע למאדים יכול לקחת שנה".
דברים דומים אמרה אז ל"מעריב" גם ג‘וד דיינר, מדענית חלל שעבדה בנאס"א במשך ארבעים שנה. "אני לא רואה את האסטרונאוט שמתנדב להמריא למאדים", היא הסבירה אז. "מי שעושה דבר כזה אומר למעשה שהוא מוכן להמריא בידיעה שלא יחזור".
אוקיף, מצדו, מדגיש שוב ושוב כי אין לו שום כוונה לנצל את הראיון כדי לתקוף באופן פומבי את מדיניות החלל של הנשיא אובמה. אלא שבין השורות קשה שלא לזהות את הביקורת הגדולה שיש לו על החלטת הממשל, ואת מורת הרוח שלו על ביטול הפרויקט של הנשיא בוש. ברור שתפיסתו של אוקיף, ששותפים לה רבים בארצות הברית, היא כי לראשונה אחרי כחמישים שנה הקריבה נאס"א את החזון המפורסם על מזבח שיקולים פוליטיים ותקציביים.
אתה חושב שההחלטה של ג‘ורג‘ בוש לחזור לירח עד 2020 הייתה נכונה?
"בוש אמר שצריך לפתח אג‘נדת מחקר שצריכה לכלול כל יעד. הירח, מאדים, כל יעד שנבחר. תוך כדי כך אנחנו צריכים לפתח את הטכנולוגיה להגיע רחוק יותר מהמסלול הלווייני הנמוך, שזה המקום שבו המעבורת פועלת, וזה פחות או יותר מה שעשינו עד היום למעט הנחיתות על הירח בתחילת שנות ה-70.
מה שהנשיא בוש עשה הוא להציב את המחקר כיעד מועדף, לבחור כל יעד שנראה לנו ולפתח את האמצעים להגיע אליו. זאת הייתה האסטרטגיה שהוא הוביל החל בינואר 2004, שנה לאחר התרסקות הקולומביה. אשאיר לנשיא הנוכחי ולאנשיו להסביר את האסטרטגיה שלהם".
ואולי צודק הנשיא אובמה שאומר שהיינו בירח לפני ארבעים שנה והגיע הזמן להגיע למקומות חדשים?
"צריך לפתח את הטכנולוגיה והאמצעים להגיע לכל מקום שאנחנו בוחרים, וכרגע אנחנו לא עושים את זה. תציג לי יעד אחד שאנחנו מפתחים את היכולת להגיע אליו. כרגע אין שום יעד כזה. היעד של הנשיא בוש היה יעד מחקרי, פיתוח היכולת להגיע לכל מקום במערכת השמש.
האווירה לאחר התרסקות הקולומביה הייתה לבדוק מה אנחנו צריכים לעשות, לא כאמריקנים אלא כבני אדם, על הכוכב הזה. והגישה הזו בוטאה באופן ברור מפי הנשיא בוש. זאת הייתה אג‘נדת מחקר ברורה. זאת הייתה האסטרטגיה שהובלנו בתקופה שלי בראש נאס"א, וזאת המורשת של הקולומביה, של אילן רמון ושל כל האנשים שהיו איתו".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם