העם, אוהב בחירות?
למרות שיקר לקיים בחירות הניסיון מלמד שהשווקים מגיבים בחיוב לממשלות חדשות. האם כדאי להשקיע בשוק לפני הבחירות? ולמה אנחנו קרובים מתמיד לקיצוץ בממשלה הענקית שלנו?
החקלאים והקבלנים השתתפו במשחק הקבוע של ’למי זה עולה יותר,‘ אבל אז בא שלמה בוחבוט, יו“ר השלטון המקומי, עם ההערכה שלו ושם אותם בצד - מיליארד שקל הוא הכריז. למה לא? נשמע טוב, עגול, גדול, מרשים.
ביום הבחירות נשמע על הרבה מיליארדים. חצי מיליארד הוצאה ישירה של מימון המפלגות, מאות מיליוני שקלים לוועדת הבחירות וסכום שינוע בין מיליארד לשני מיליארד שקלים בגין יום השבתון.
אבל אין מה להאמין לנתונים האלה - לא של נזקי מזג האוויר ולא של עלות יום הבחירות. אם זה היה נכון, זה היה מתומחר בשוקי ההון. לאסון טבע יש עלות גבוהה והשוק מגיב לה. השווקים המקומיים לא הגיבו באופן הזה לסערה השבוע והם גם לא הגיבו בירידות להודעה של בנימין נתניהו על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות.
עד לשנות התשעים הבורסה בתל-אביב לא אהבה בחירות והגיבה להן באופן שלילי. בצדק. הבחירות הזמינו את הממשלות המכהנות לכלכלת בחירות וכל מי שהבין מעט בתחום ידע שמיד אחרי הבחירות החשבון יוגש לפירעון בצורת מסים, קיצוצים ואינפלציה. שוק ההון יודע לשקלל את העלויות העתידיות האלה וקובע את המחירים מידית.
אלא שמאז הידע הפך לנחלת הכלל וכיום גם משקיעים זוטרים ואפילו רבים שאינם משקיעים כלל, יודעים לקרוא מהלכים כאלה ולא קונים מניפולציות זולות של כלכלת בחירות מעבר למודעות המוגברת של היועץ המ שפטי לממשלה.
לפחות בחמש מערכות הבחירות האחרונות הבחירות דווקא היטיבו עם המשקיעים. מחקר שערך הכלכלן הראשי של דש, אלכס זבז‘ינסקי, השווה את רמת המחירים של מדד המניות המובילות, ת“א ,25 שלושה חודשים לפני הבחירות לרמת המחירים שלו בשלושת החודשים שלאחר הבחירות.
מהמחקר עולה שתשואת המדד הממוצעת בשלושת החודשים שלאחר הבחירות עמדה על !11% הממוצע הזה לוקח בחשבון, כמובן, גם את בחירות ,2001 למרות שבאותה תקופה התפוצצה בועת האינטרנט והמצב הביטחוני בארץ היה חריג.
גם כשזבז‘ינסקי נטרל את השפעת השווקים הזרים על השוק המקומי, התשואה המקומית נותרה גבוהה בחודשים שאחרי הבחירות. אחת המסקנות שלו מאותו מחקר היא שבכל מערכת בחירות מדד ת“א 25 הניב תשואה שלא נפלה מתשואת מדד S&P 500 האמריקני.
איך אפשר להסביר את התרומה הזו של הבחירות לשוק ההון? הרי מדובר בהוצאה גדולה מהקופה הציבורית
אחד המדדים המשפיעים על קובעי המדיניות בעולם הוא ’מדד ציפיות הצרכנים,‘ שבודק את ההתנהגות הצרכנית הצפויה. כשהצרכנים סבורים שמצבם הכלכלי ישתפר הם מתכננים רכישות וכשהם סבורים שמצבם לא יציב הם נוטים לצמצם רכישות ואף לחסוך. לכן בכלכלת שוק, בה הכוח נמצא בידי הצרכנים, מצב רוחם חשוב יותר ממצב רוחם של קובעי המדיניות.
אז כיצד הבחירות קשורות לעניין הזה? ובכן, במדינה דמוקרטית, כל ממשלה שנבחרת משקפת את רצון מרבית השחקנים בשוק. במילים אחרות, אנשים שבחרו בממשלה בהכרח סבורים שהיא תיצור עתיד טוב יותר והם גם הרוב. לכן ברור שאחרי הרכבת ממשלה הציפיות של הרוב לגבי העתיד הן ציפיות חיוביות יותר. העובדה הזו משתקפת במחירי השוק בחודשים שלאחר הבחירות.
שוק ההון הוא כלי ניבוי מצוין, מכיוון שידם של "המצביעים“ בשוק הזה ממש לא קלה על ההדק. לבחירה שלהם הם מצרפים סכומי כסף ממשיים, כך שהם לוקחים אחריות אישית על הצבעתם.
לכאורה, השוק לא אמור להיות אדיש לזהות הנבחר. בארה“ב, למשל, מחקרי שוק מראים שכל אחת מהמפלגות הגדולות מטה את השוק לכיוונים מסוימים. כך למשל, עד לפני מספר שנים נמצא מתאם בין מצב הרפובליקנים בסקרים המקדימים ובבחירות עצמן לבין מצב מניות הטבק, הנשק והתרופות.
האם השוק כאן באמת אדיש לזהות הנבחר? כמובן שלא. הממשלה הזו התפזרה בשל אי יכולתה להשית קיצוץ גדול שהיה דרוש כדי לעמוד ביעד הגירעון. למה זה היה כל כך חשוב לממשלה הזו לעמוד ביעד הגירעון?
כי משם מתחיל מדרון חלקלק ברור: עלייה בגירעון גוררת הורדת דירוג אשראי של איגרות החוב הממשלתיות, מה שגורר התייקרות מידית של הוצאות הריבית והחזרי החוב ובסופו של דבר קיצוצים בלתי נמנעים בתקציב. לכן אין באמת חלופה לקיצוצים הנדרשים כשהכנסות המדינה לא פוגשות את ההוצאות. החלופה לקיצוץ עכשיו היא קיצוץ גדול יותר בהמשך.
ממשלת נתניהו הוכיחה את נחישותה לשמור על מסגרת התקציב ועד יעדי הגירעון והאינפלציה. היא התגמשה כשהופעלו עליה לחצים שונים, אבל רק בתוך המסגרת שהיא סימנה לעצמה. כך היא הצליחה להעלות את דירוג האשראי של ישראל בתקופה בה הדירוג של מרבית המדינות בעולם התדרדר. בפער בין ההתחייבויות של הממשלה לבין ההכנסות שלה בפועל יש, בגדול, שתי דרכים להתמודדות: לקצץ בהוצאות, או להגדיל את ההכנסות.
ממשלה יכולה להגדיל הכנסות באופן מידי על-ידי הדפסת כסף )הגדלת האינפלציה,) או העלאת מסים, או שניהם. כאמור, ממשלת נתניהו נמנעה מכל אלה. הבית היהודי ואולי גם יש עתיד מסכימות עם הדרך הזו. אך התנועה של ציפי לבני והעבודה בראשות שלי יחימוביץ‘ בזות ליעדים האלה.
התכנית הכלכלית של יחימוביץ‘ מושתתת על הכבדה של נטל המס בעשרות אחוזים. אמנם היא מכוונת ל“עשירים,“ אך מרבית ההכנסות ממסים בישראל מגיעות מעשירונים ,10-9 מה שמכונה בתקשורת ובשפת העם "מעמד הביניים.“
במדינות אחרות מעמד הביניים באמת נמצא בביניים - בעשירונים ,8-6 אך בישראל שני העשירונים העליונים הם אלה שנושאים בעיקר נטל המס - יותר מ80%- מהמסים הישירים מגיעים מ20%- מהאוכלוסייה.
העשירים האמתיים הם המאיונים העליונים - קומץ קטן ממנה, כך שגם אם יגדילו את נטל המס עליהם בעשרות אחוזים וגם אם משום מה הם יבחרו להישאר כאן ולשלם מס דרקוני, הם לא יגשרו על החור בתקציב.
העובדות הללו רק מחדדות את השאלה - כיצד השוק יכול להיות אדיש לזהות הנבחר? ובכן, השוק לא אדיש לזהות, אלא שהדעה הרווחת בציבור, ולכן גם בשוק, היא שבנימין נתניהו יעמוד בראשות הממשלה הבאה וימשיך לסמן גבולות ברורים - אם לא למדינה, אז לפחות לכלכלה.
משחקי הקיצוצים בתקציב נעשו כמעט לבלתי אפשריים. יש להודות בכך שגודל הממשלה בארץ שערורייתי. אחרי ששוויץ הראתה לעולם שאין צורך בממשלה של יותר מ8- שרים, גם הונגריה אימצה לאחרונה את המודל הזה וקיצצה מ30- ל8- משרדים. כל עוד בראש כל תחום עומד שר שמגובה בכוח פוליטי, לא תהיה אפשרות של ממש לקצץ בתקציב משרדו באופן מאסיבי.
העשורים האחרונים הוכיחו בארץ ובעולם שאין קשר בין תפקידם הרשמי של השרים לבין פועלם. למעשה הם מתפקדים כמו ראשי ועדים גדולים. בעוד שהשרים מופקדים על תחומים שהם אמורים לשפר לרווחת כלל האזרחים, הרי שבפועל שר החינוך הוא נציגם של המורים ושר הבריאות הוא נציג הרופאים.
לכן שר בעל כוח פוליטי מצליח לשפר את מצב המורים, למשל, אבל לא את מצב החינוך. ויש בכך היגיון מבחינת השרים שעומדים בעיקר בפני לחצים של העובדים תחתם ורק במקרים קיצוניים ונדירים הם עומדים בפני לחצים של מקבלי השירות.
מתי לאחרונה יצאו ועדי ההורים להפגנות נגד מצב לימודי החשבון במערכת החינוך? מתי יצאו החולים להפגנה על תנאי האשפוז? נראה שכיום גם ישראל קרובה לשינוי ההכרחי בגודל הממשלה, מכיוון שלא נותרו עוד אפשרויות רבות אחרות, בהנחה שנמשיך להתנהל בתוך מסגרת תקציבית אחראית.
גם ההבנה של 20% מהאוכלוסייה שזול יותר לרכוש את השירותים בעצמה, מאשר באמצעות המדינה נראית קרובה מתמיד. הרי אותם 20% הם אלה שיצאו לכיכרות בקיץ שעבר ולא העשירונים החלשים יותר. לעשירונים הנמוכים הסיכוי למצוא עבודה חשוב יותר וגם רמת התחרותיות במשק, שמובילה לרמת מחירים נמוכה יותר.
eran.bartal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם