הלבנת פנים: על סטריאוטיפים בקלטות ילדים
הספרנית האינטלקטואלית תהיה בעלת מבטא הונגרי, נהג השופל יהיה תימני חביב, ו"ילדים יפים וחמודים" יהיו לרוב בהירים ובלונדינים. אולי זו תולדה של השתייכות לעולם ששואף להיות לבן ואולי חוסר תשומת לב של היוצרים, אבל סטריאוטיפים על רקע עדתי מוחדרים אלינו מגיל ינקות, כבר בקלטות הילדים. הבשורה המנחמת: גם בעולם המצב אינו שונה
גם בדיסק "דיג דיג דוג 3 - מקצועות", עליו חתומות מיכל חזון ונורית הירש, אי אפשר לטעות במוצאו של בן הירקן, מושיקו. כיאה למשלח ידו של האבא, הענטוז זורם אצלו בדם. קלטות הילדים, שמזמן הפכו לדי.וי.די לילדים אבל מפאת הנוחות ייקראו "קלטות", מציירות מציאות חד-משמעית. בדיקה אקראית מבין שלל הקלטות המוצעות לילדים מלמדת כי מוצא האדם מן הבלונד. כל מה שחוצה את גבולות הבלונד ממודר באופן מובהק. אתיופים, רוסים, ילדים חובשי כיפה, ערבים או ילדים עם מוגבלויות הם מחוץ לתחום. אולי זו תולדה של השתייכות לעולם ששואף להיות לבן, ואולי סתם חוסר תשומת לב של היוצרים, אבל מה זה אומר עלינו ומה זה עושה לילדים שלנו? שאלה טובה. מה שבטוח, לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל.
ד"ר דליה לירן אלפר מבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל, טוענת שזו התפיסה הרווחת בעולם. אנחנו פשוט ארץ קטנה עם שפם בלונדיני. "כל המחקרים מראים כי רוב המשתתפים הם בהירים. בארץ הם אשכנזים, בעולם לבנים. כל מה שלא לבן מופיע בתפקידים שוליים וסטריאוטיפים: עוזרים, משרתים, צווארון כחול, להוציא הסתייגות אחת לגבי שחורים: שני התחומים שבהם כהי העור טובים בהם הם מוסיקה וספורט. למרות הצעקה שקמה מדי פעם מאנשי חינוך, אי אפשר לטעון שיש תכניות כאלה, למעט רחוב סומסום, שיצא מארגון אמריקאי עם המון כוונות דידקטיות. שם נכנס האחר: צבע עור, דמות על כיסא גלגלים ועוד, אבל הטלוויזיה המסחרית וקלטות הילדים ממשיכות לשקף את הסטריאוטיפים. זה נכון לגבי צבע עור ולגבי משקל. איפה הדמויות השמנות בקלטות? שימי לב עד כמה מעטים אלו ששונים מבחינה גופנית. ילד כזה מסתכל ואומר: אין לי דמות להזדהות. כולם בלונדינים, רזים ובטח בריאים".
יש שפע קלטות. אילו כלים עומדים לרשות ההורים בבחירה חכמה יותר?
"זה תפקיד החוקרים. להביא את הנתונים ולשים אותם על השולחן. שגננות יהיו מודעות ויעבירו את זה להורים. צריך לצייד את ההורים בזכוכית המגדלת הזו ובנתונים. נכון, אין מספיק מחקר על ילדים ותקשורת. אני מהבודדים בארץ שעוסקים בזה. זה נושא שלא נחקר מספיק".
ד"ר רות הרתאן, מרצה לאוריינות מדיה בסמינר הקיבוצים, במדרשה בבית ברל ובבי"ס ראייה, משמשת גם כלקטורית של סרטים בפסטיבל סרטי ילדים. צפייה בסרטים המגיעים מרחבי העולם, ובעיקר מצפון אירופה, הבהירה לה שקיים הבדל מהותי בין היצירות הישראליות לאלו הזרות. "בשונה מהסרטים ומהקלטות שלנו, הם מציגים את החיים כמו שאנחנו כמבוגרים רואים. אני מדברת על ילדים מגיל 6-5 שחווים משפחות במגוונים שונים, אנשים בצבעים שונים, ילדים עם רקעים שונים, ומראים את זה בדיוק כפי שזה. יש ילדים נכים עם קשיים והתמודדויות, יש סרטים על ילדים שהוריהם נטשו וכן הלאה. אין שום ייפוי. קלטות ילדים הן נגזרת מתוך תרבות".
ומה נמצא בבסיס התרבות הזו?
"שאיפה של ההורים להציג מיינסטרים. להיות לבן, לגור במרכז הארץ, לקנות איקאה ומותגים. מי שלא שם שואף להיות שם. הורים עושים כל מאמץ לייצר מציאות הזויה לילדים שלהם, שלוקחת מהם את כל המשאבים כדי לייצר מציאות שהיא לא המציאות".
אפשר להגדיר נוסחה בקלטות הילדים הישראליות?
"בהחלט. בנוסחה הזו יש שלושה דברים: פנטזיה, כיף והורים כמשרתי הילדים. הם יעשו כל דבר כדי לייצר את הפנטזיה".
ד"ר הרתאן גילתה כי בקלטות הישראליות יש שלוש דרכים לעיסוק במציאות: הדרך האחת היא ייצור של פנטזיה קלאסית עם נסיכים ונסיכות ומתקתקות; הדרך השנייה היא מוסרנית-דידקטית, המשלבת מעת לעת ילד כהה או נכה, והשלישית היא הדרך הטבעית, שכמעט ולא קיימת. "המדיה משקפתמעצבת את התרבות הישראלית. לא ברור מה בא קודם", אומרת הרתאן. "כל קלטת נפתחת במגוון פרסומות. הקלטת והפרסומת הן אותו הדבר. תראי את חדרי הילדים או סביבת הילדים, זו הסביבה שמפרסמים אותה".
בואי נחזור לדרך השנייה, הדידקטית, שמשלבת ילדים כהים או נכים. אפשר למצוא את זה למשל בקלטות של יובל המבולבל.
"זה מאולץ. כמו שאומרים באנגלית 'אחד מחבריי הטובים הוא שחור'. לאור 99 אחוז מהדברים האחרים, המציאות ברורה. זה לעשות וי. להראות שאנחנו יותר בסדר מבסדר. העניין הוא עמוק יותר כי השאיפה החברתית התרבותית הדומיננטית היא זו שרוצה לעשות כסף. מעין ערוץ 2 שמייפה את המציאות, מלבין את השחור ומעמיד את הנכה על רגליו. יש בערוץ הופ קליפים, וכולם שם בלונדינים, עם תלתלים חומים ומתוקים, לבושים ומדברים על לשמור על הכדור שלנו. ואיך מנקים את הסביבה? בעבודה של מצלמה. פתאום הכל נעלם. ואיך זה התלכלך בכלל? אין מי שלכלך ואין מי שניקה. יש עריכה. הילדים רוכבים על אופניים ותוך כדי רכיבה הלכלוך נעלם. ב'כבש השישה עשר' יש השקעה מדהימה. אבל 'הילדה הכי יפה בגן', היא תמיד לבנה כי זה הסטנדרט. ילד אחר באותה קלטת גר בחדר מדהים. זו פנטזיה שמוצגת כאופציה שצריך לשאוף אליה והיא בת השגה. זה פורמט שחי בבועה שלו. את מכניסה את הקלטת
המאייר יניב שמעוני מייצג זווית מחשבה אחרת. בספר "הסיפור המושלם" (כנרת) של אלדד אילני, למשל, צייר דמויות עם אפים מרשימים וגבות מחוברות. ב"איה אאוץ' אווה" מאת רינת פרימו (הוצאת משכל) הגיבורה עמליה היא ילדה לא יפה במיוחד עם תסרוקת מוזרה ושיער שחור. "הדמויות לא יושבות על המשבצת של סמל היופי שאנחנו ניזונים ממנו כבר מינקות בסיפורים, בטלוויזיה ובקמפיינים פרסומיים", אומר שמעוני, שעזב קריירה כארט דירקטור במשרד פרסום. "לא כולם ארים לבנים יפים וממושמעים. שם, במשרד הפרסום, עשינו בדיוק את אותם דברים: כל הילדים בלונדינים, הבתים מצוחצחים וכולם נורא יפים. הדרישה מצד הלקוח הייתה 'תביאו לי את הילדים הטובים והיפים'. גם הלקוחות חונכו על הדברים האלה. כולנו מסתובבים באותו מעגל קסמים. כבודם של הבלונדינים מונח במקומו, אבל זה לא אמיתי, לא מצחיק, לא חביב או נחמד או אנושי".
ד"ר תמר ורטה-זהבי, מרצה על חינוך לגיל הרך במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד, התרכזה בעבודת הדוקטורט שלה בהתפתחות דימויים חברתיים ופוליטיים אצל ילדים, ונתקלה בתופעה גם ביצירות המופת שמגיעות מחו"ל. "זו ההגמוניה", היא אומרת, "אני רואה את ההגמוניה כייצוג של סדר חברתי שמראה לנו שכך נברא העולם. פעם היה טבעי להתייחס אל השחורים כאל נחותים וכאלה שראויים להיות עבדים, ואי אפשר להאשים את האמריקאים בגזענות כי הם פשוט נולדו לזה. כך היה סדר העולם. אצל ההודים נראה טבעי שהאנגלים מנצלים אותם והם מתים ברעב, ואותו דבר לגבי השולט, לא רק לגבי המדוכא. שניהם נולדו למערכת הזאת. אנחנו חלק מהגלובליזציה כבר מזמן. זה ממש לא יוצא דופן. לא הייתי קוראת לזה גזענות כי גזענות היא הרבה יותר מרושעת. פה זה פשוט לא לתת את הדעת. המושג שלי הוא 'אי נראות', כלומר את מי אנחנו רואים ואת מי לא. כולם התרגלו שקרייניות בטלוויזיה הן ממוצא מסוים, שהקבלן הוא כזה עם גורמט. זה הרבה יותר נוח. זה נותן תחושה שאתה תמצא בעולם, וזו בדיוק הסכנה".
בשיתוף הסטודנטיות שלה, בדקה ורטה זהבי את הייצוגים בספרות הילדים. הבדיקה התרכזה במראה של הילדים המאוירים בספרי הילדים, במעמד אליו הם משתייכים, באילו משפחות הם חיים ועוד. תוצאות הבדיקה היו חד-משמעיות: לא רק שילדים שאינם בעלי גנים בלונדינים לא מיוצגים, גם ילדים מגני המצוקה נעדרים לחלוטין. כמו בקלטות, כל מה שאינו אשכנזי לבן ומבוסס, מחוץ לתחום.
"אין כאן זדון", אומרת ורטה-זהבי. "אני חושבת שהמאיירים, בדיוק כמו הבמאים, ניגשים לזה בסוג של תמימות, כי הם גם קרבנות של ההגמוניה. אני לא חושבת שהם במודע מקדמים אותה. ב' תירס חם' של מרים רות, שהפך עם הזמן לקלטת, ראינו שהפתרון מגיע בדמות ילדים ג'ינג'ים. לאו דווקא ארים. זה פתרון דחוק שמשקף את הטמפרמנט הצברי".
לתשומת לבה של הקוראת מרגלית צנעני: לא מדובר ביללנות מזרחית מקצועית. על פי ורטה-זהבי, דווקא הקלטות התמימות לכאורה, יוצרות חסמים לילדים: "סבא טוביה מקדם דימויים חברתיים ופוליטיים מבלי לשים לב. הוא יותר משכפל את מה שהיה. אבל מה קורה לילד משכונת מצוקה שרואה קלטות כאלה? שליש מהילדים בישראל הם כמוהו, ובכל זאת הוא לא מוצא את עצמו. ואם סבא שלו ממש לא נחמד, מרביצן ולא סובלני? הוא שואל את עצמו איפה אני בכלל, מה אני יכול ללמוד מהסיפורים של סבא טוביה על איך צריך להיות סבא שלי? אין שום קשר ביניהם, וסבא טוביה, כמטאפורה, למשל לא מציע לו פתרונות. הוא לא קשור אליו".
מצד שני, אך טבעי שהסבא הלאומי לא יצטייר ככזה שדופק כאפות לנכדיו.
"נכון, אבל אם אתה סבא לאומי אתה צריך לחשוב מי בלאום שלך. אל תהיה סבא לאומי שמרביץ, אבל אם אני הייתי צריכה לעצב את הסבא הזה הייתי נותנת לו להתרגז לפעמים, ולא כמו אשכנזי, אלא קצת יותר. בעיני נדרשת פה התפכחות מוסרית חברתית, בדיוק כמו צדק חברתי שעולה כל כך חזק. אתה חייב לדבר בקלטות האלה אל כל הילדים שחיים פה ולהראות לילדים את המגוון של מי שחי פה. ילד שלא מיוצג, מפנים את זה שהוא לא קיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם